גבולות הקדושה בהר

דברים ששמעתי מארנון סגל וכך אני נוהגת בעלייתי.

חז"ל העלו מן הפסוקים שלוש דרגות קדושה, ואותן הם ישמו על ירושלים: 
מחנה ישראל – ירושלים כולה נחשבת למחנה ישראל. בכניסה למחנה ישראל אסורים מי שטמאים בטומאת מצורע.
מחנה לויה (מלשון שבט לוי, ממנו מגיעים הכהנים המשרתים במקדש) – הר הבית. בכניסה למחנה לויה אסורים מי שטומאות יוצאות מגופם: זב וזבה, נידה ובעל קרי.
מחנה שכינה – בית המקדש עצמו. בכניסה לבית המקדש אסורים טמאי מתים. 
כיום אי אפשר להיטהר מטומאת מת וכולם בחזקת טמאי מתים. המבקשים ללכת על ההר לפי ההלכה צריכים להימנע מלהיכנס לתוך מחנה שכינה, ומכאן חשיבות מיקום בית המקדש על ההר.
עוד נקדים, כי בנסיון למקם את המקדש על ההר נלך לפי הכלל "ברי ושמא, ברי עדיף", כלומר, מי שטוען שהוא יודע (ברי, ברור לי), נשמע את הטיעונים שלו, ומי שאומר שמא אני לא יודע, נדחה את הגישה שלו.
הקושי במיקום המקדש על ההר נובע מהפער בין גודלו של הר הבית לבין עדותם של חז"ל לגבי גודלו – ת"ק על ת"ק אמה, כלומר 500X500 אמות או 250X250 (בערך) מטרים. 
השיטה במיקום הר הבית שלהלן נעזרת בחמש עדויות כדי למקם את קדש הקדשים ולפיו את שאר המקדש, שמידותיו נתונות לנו בחז"ל.
1) טופוגרפיה – מקום המקדש וקדש הקדשים מתוארים במסכת מידות כמקום שאליו רק עולים. הסלע שנמצא כיום מתחת לכיפת הסלע הוא המקום הגבוה ביותר על ההר. הטענה נגד ראיה זו היא, שהיה שינוי של פני השטח לאורך השנים. אך אין עדות לכך שפני השטח הוגבהו בשום מקום; אדרבה, פני השטח של ההר הונמכו ויושרו. ההסתברות של הטענה הזו נמוכה.
2) המסורת היהודית והמוסלמית – לפי המסורת הסלע מזוהה כמקום קדש הקדשים. הסלע גדול יותר ממידותיו של קדש הקדשים, שלפי מסורת זו צריך למקם רק על חלק מן הסלע. הנוסע מבורדו (התקופה הביזנטית, שנת 333) וגם עדויות מאוחרות יחסית, מימי הביניים, של הרדב"ז, תלמיד הרמב"ן ובנימין מטודלה, מזהות את הסלע עם קדש הקדשים. המאירי מתאר כיצד מתפללים במקום הכיפה – כנראה לפי הכלל שהקדושה לא נשארת לאחר החורבן. כמובן, המהלך המוצג כאן לא הולך לפי כלל זה.
אם משתמשים בטופוגרפיה ובמסורת כדי למקם את קדש הקדשים, אפשר לערוך מדידות נוספות:
3) הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת – לפי הירושלמי המקדש היה מכוון בדיוק לפי ציר מזרח-מערב. בהתאם הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת מכוון בדיוק על ציר צפון-דרום בסטייה של חצי מעלה. 
4) הר הזיתים – לפי מסכת פרה, את הפרה שחטו על הר הזיתים במקום שנראה מקדש הקדשים. אם מותחים קו מקדש הקדשים להר הזיתים, מגיעים לחצר כנסיית דומינוס פלוויט (=האדון בכה; Dominus Flevit), בה מוצאים גת ומתחתיה חלל. תיאור זה מתאים לתיאורם של חז"ל, לפיו שריפת הפרה נעשתה בגת, ומתחת לגת היה חלל שחצץ בין הגת לבין טומאה. 
5) הכותל המערבי הקדום – מזר גילה קיר ליד גרם המדרגות הצפון מערבי היורד מהרמה המוגבהת. זה כותל מערבי קדום שגילה מזר, והוא מקביל לכותל המזרחי של הר הבית, שאנחנו יודעים שהוא הקדום ביותר. המרחק בין שני כתלים אלה הוא 262.5 וחצי מטרים. אם נשווה את זה לת"ק על ת"ק אמה של חז"ל, נקבל אמה של 52.5 ס"מ. טענה: בדרך כלל לא נוהגים להמיר אמה לאורך זה בסנטימטרים. מענה: נזכור שהיו מקובלות כמה אמות שהשתנו באורכן, ושאמת איש היא לא גודל קבוע, אלא משתנה בין הבנאים. בעזרת האמה הזו אפשר למצוא את ת"ק על ת"ק הפרסאות של חז"ל, ולמקם את המקדש על ההר, כך שהרמה המוגבהת היא הר הבית המקודש.
יש הנוהגים, למרות היכולת למקם את הר הבית המקודש על הרמה המוגבהת, שלא לעלות לרמה כלל, מכיוון שחז"ל הוסיפו את החיל מסביב למקדש, ומעבר לו אסורה שהייתם של טמאי מת, על אף שמדובר בהר הבית ולא בתחום המקדש עצמו, ואין יודעים למקם את החיל.

לפרשת משפטים

אני משערת שזו הנסיכה שמושקא התכוונה אליה. כמובן, מדובר בציור שאני ציירתי, לא מזמן, למעשה, והוא דיוקן עצמי.

על פרשת משפטים ומכירת יוסף מוקדם יותר במהלך שנה זו הרהרתי בכך שמכירת יוסף בנויה על דיני שומרים שבפרשת משפטים, או שלהפך, דיני שומרים בנויים על מכירת יוסף. אנחנו מתחילים עם "ויאמר אליהם ראובן: 'אל תשפכו דם; השליכו אתו אל … להמשיך לקרוא

לקראת בחירות

הפייסבוק שלי הוא מקום קסום ובו המילה "תיאודיציה" ניצבת בגאון ליד "בנט".
כדי להבין את הלך הרוח של הציבור הישראלי האותנטי, אצא מחר לשוק מחנה יהודה, מעוז האותנטיות, כדי לברר עם הבאסטיונרים היהודים מה דעתם על ערבים, וכדי לדבר עם כלל הבאסטיונרים על תופעת הסלבריטיזציה בכנסת.
כמו כן, אברר מושגים הקשורים בפילוח, התפלגות, המשגה, אקזגרציות וקסנופוביה ואשתמש הרבה בשאלה "כמה זה".
הביקור כולו יוסרט, יערך ויופץ ביוטיוב כשמוזיקת הרקע לקטעי המעבר תורכב מ"ולנו יש פלאפל", מ"אל תירא ישראל אל תירא" ומ"זכרני נא (זכרני נא)".
אחרי הסיור ישאר רק לברר מי ניצח בצוק איתן, ואם העזתים נצחו, האם זה אומר שכושר ההרתעה.שלנו בלבנון נהרס לנצח.

האחיין שלי מגלה מעילים

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשים שמתפשטים ואנשים שלא. אני מאלה שמתפשטים, וזה אומר, שכשאני מגיעה לחדר אני מורידה את הצעיף שלי ושמה אותו בפינה אחת, ואת המעיל בפינה שניה, וקרוב לודאי שאני חולצת מגפיים ומניחה אותם בפינה שלישית, ואז אני מתיישבת על הספה ומכרבלת את הרגליים שלי אלי. בקיץ זו הופעה הרבה יותר קצרה: אני חולצת סנדלים וממשיכה לעמוד, כדי שאף אחד לא ישים לב לזה שכפות הרגליים שלי ממש שחורות.
אנשים שלא מתפשטים לא עושים את כל זה, מה שאומר שהם לא מקלפים מעליהם שכבות בגדים וגם לא מפזרים בגדים ברחבי חדרים (אני צריכה הרבה שליטה עצמית כדי לרכז את הטקסטיל שלי לערימה אחת).
~*~
אתמול היינו אצל האחיין שלי. גיסתי היא אשה לא מתפשטת. היא לא חולצת נעליים במקומות זרים, ותמיד קר לה, אז היא לא מורידה מעיל וצעיף. היא גם נשמעת להלכות צניעות יותר ממני, אולי זה קשור. בכל אופן, מאז שהתחיל לתקשר ברמה זו או אחרת, האחיין שלי מביע התרשמות מכל מני נעליים שלי שנזרקות מסביבו בהזדמנויות שונות ומבקש לנעול אותן. אתמול היתה עליית מדרגה, כשהוא שם עין על המעיל האדום שלי (בהחלט לא נעליים) ולבש אותו וגם ידע לבקש שאקפל לו את השרוול, כדי שיוכל להמשיך להחזיק בטלפון של אמא שלי ולא להחזיר לה את המכשיר לעולם. עד עכשיו לא החלטתי מה מצא חן בעיני יותר: ההתעקשות שלו לעטות מלבושים שגדולים עליו בכל כך הרבה מידות, התמרונים העדינים שלו עם אמרת המעיל שמא ימעד, או ההבנה הפשוטה שהגיע הזמן להחזיר לדודה שלו את המעיל והצעיף ולהתחיל לבכות כי סבא נוסע.
בקיצור, רציתי לשים פה את התמונה הזו

image

וזה המלל שמתלווה אליה.

כל הדברים היפים

יוונית עתיקה.
אין ספק, זה האתגר של הסמסטר, אולי יותר מהררי המאמרים המשמימים, אולי יותר מהמרצה שמדבר רבע שעה על תופעה שצריך להסביר בשתי דקות (ואיפה קו המחשבה שלי בינתיים? נכון. במערב התיכון).
יש בשפה הזו כמה דברים נחמדים. אחד מהם הוא הגוף הנייטרלי, שעושה קסמים.
נגיד, הו קאלוס, שזה היפה. בזכר. וכשהוא נושא המשפט. הנה כך:
ὁ καλός
אם אני מדברת על משהו יפה, אני אשתמש בו.
אבל אם אני רוצה לדבר על הדבר היפה, המופשט? אני אשתמש בגוף הנייטרלי. טו קאלון.
τὸ καλόν
מה שבאמת נחמד זה, שברבים, היפה הנייטרלי הופך לקאלה, ותווית הידוע שלו היא טה:
τὰ καλά
נוריד מזה התעלמות מעיצורים נחציים, ומה קיבלנו?
תקלה.
מטה שמות תואר וחושבת על זה בשלוש שעות האחרונות.

שבת שמות

נברתי בארון כדי למצוא בגדי שבת ומצאתי גרביונים שמחקים גרביונים תרמיים. אחרי שקנו לי אותם, קברתי אותם שם בזלזול. קיומם דחף אותי להתלבש וללכת לבית הכנסת במקום לדבוק במניין סלוניקי שלי – הביטוי למרד שלי במקומן של הנשים בתפילה (צופות), שקשור לזה שמחד, אני לא סובלת מניינים שוויוניים ומאידך, אני מתחילה לתהות כמה תהיות על ערכי השוויון.
עד שכבר יצאתי מהבית, החלטתי לעבור אצל חברה שלי, לאסוף אותה לתפילה. היא קצת מפונקת, כך הודעתי לה. אצלם מתכרבלים כל החורף ועונות המעבר בשמיכות ובגרביים, ומתלוננים על הקור גם כשלא כל כך גרוע. אבל הפעם היה קר באמת, ובהתאם לזה, היא ישבה ליד הקמין והשתעשעה באחיין שלה. חיכיתי לה קצת עד שתתלבש והגענו לבית הכנסת באמצע דברי התורה שמפרידים בין קבלת שבת לערבית. הזדרזתי לקרוא את המזמורים שפספסתי, אבל דברי התורה חדרו אותם בשניות. יוסף היחיד שנקרא צדיק כי שמר על אות ברית קודש. בחירה נועזת, לטעמי, לדברי תורה בערב שבת, אם כי לא נועזת כמו הבחירה לומר דברי תורה על פגם הברית בשבע ברכות. משם הרב עובר לענייני דיומא, הסרטון של חברי הבית היהודי על נישואין חד מיניים. תראו, גם הרב השני שלנו, ששימש שליח ציבור באותה שבת ואולי לכן לא דרש, הוא אדם שאוחז בתפיסות עולם די גזעניות, אבל כבר רמזתי שאני תוהה לגבי ההגדרות האלה ואני לא בטוחה שהאלטרנטיבה המכילה מוצלחת במיוחד. אז
אני מקשיבה, ואני בלכה דודי במקביל, והרב מרעים בקולו – בלי עין הרע יש לו קול רועם – יש מי שקורא לאנשים כאלה חולים. זאת לא מחלה!
תוכן הדברים מפתיע אותי, כי אני יודעת עם מי יש לי עסק. אבל הנימה, הנימה רומזת לי ש-
זאת לא מחלה! זו עבריינות לשמה! איפה ראינו שהקדושברוכו מעניש מי שחולה? את העבריינים מענישים!
ובאותו הרגע, אני אסירת תודה על כך שאני לא לסבית. עוד לפני שאני בכלל מתחילה להיכנס לתועבה, לא תועבה, המרחב האישי, המרחב הציבורי, האם אפשר לדרוש מחדש את הפסוקים (כפי שהציעה, אגב, שושה גרינפילד). אני פשוט, בלב, נושפת אוויר החוצה בהקלה. מזל שהוא לא מדבר עלי. מזל שבזה אני מיישרת קו עם כולם. שאני נמשכת לגברים. הו, תודה, תודה, שהדברים החריפים האלה שאתה אומר השבת בבית הכנסת בטון החריף הזה, הלא מתפשר, עוברים לי מעל הראש כי הם לא רלוונטיים. שזה שדה אחד שבו השיטה שיש לה כל כך הרבה זוויות, וניואנסים דקים, קירקגוריים, סולובייצ'יקיים, ליבוביצ'יאנים אפילו, שאומרים: עם כל הכבוד לך, -להים-התורה-ההלכה מבקשים אחרת, לכי תעקדי את עצמך, תמיתי עצמך על זה-
השיטה הזו לא נבחנת ולא מתגלה כלא יעילה. מודה על כך שיש ניסיון שאני לא צריכה לעמוד בו.
ואחרי כל זה, אני אפילו מצליחה להתרכז בתפילת ערבית.

למי צלצלו הפעמונים?

בשבוע שעבר הפעמונים צלצלו בעוז כדי להודיע על הולדת ישו.
פעמונים הם אינסטרומנט מגניב. יש לנו אותו בקטנה-קטנטנה, על רימונים לספר תורה (ועל שולי המעיל של הכהן הגדול, אבל זה נצפה בפעם האחרונה לפני שנים רבות מאד). נחמד ללכת בירושלים ולשמוע פעמונים מצלצלים. הקפדתי שלא ליהנות יותר מדי, שמא אחגוג את האיד הזה. בערבית של יהודים עירקים עיד זה חג.
ישו הוא כינוי חמוד ליהושע. לא נוהגים לחבב אותו אצלנו. הוא כנראה היה קצת נודניק. אם הייתי נוצריה הייתי אומרת בצער שאף אחד לא אוהב מהפכנים. מכיוון שאני יהודיה, אני יכולה להגיד את זה בטון מפוכח.
ובכן, אף אחד לא אוהב מהפכנים, ואת יהושע קולודני, גאולוג מהעברית, מכנים חבריו וסטודנטיו בשם ישו. אצלנו בבית מכנים כך אבא של ילד שלמד עם אחי בכיתה. אחי הרביץ לו מדי פעם, בכמות שקצת חרגה ממה שמקובל אצל בנים כשהם הולכים מכות.
הבחור שיצאתי אתו הציע לי ללכת למיסת חצות. סירבתי בנימוס כי הוא לא היה דוס וזה לא היה מספיק מורכב בשבילי ללכת למיסת חצות עם מישהו לא דוס. חוצמזה, אולי גם אם הוא היה דוס הייתי מסרבת. יש משהו לא ישר בנוכחות בטקסים דתיים כצופה באיזה מופע שהותקן בשבילי בלבד. הרי אני לא סובלת לראות אנשים עושים את זה ליהדות. לא רוצה לעשות את זה לדתות אחרות, על אף שאולי כך צריך, כדי לא לתת לגיטימציה למעשה כזה כלפי היהדות (הצטערתי כשראיתי התקהלות סביב הדלקת נרות בשערי חסד והאזנה למדריך מלומד. למה אתם לא בבית, מדליקים נרות בחיק המשפחה?). ואם אתה לא שם בשביל אירוע תרבותי חיצוני בתור אנתרופולוג, אתה לא קצת עובד עבודה זרה?
(ולעצמי: מה בין זה לבין סיור בכנסיה?)

image

בינתיים כל זה עבר ונשארתי תוהה למה ישו לבן כל כך ומדוע עצמות הכסל שלו בולטות כל כך. יש שני אנשים שאני מכירה שדומים לייצוג הזה של ישו, רזים וחיוורים וארוכי שיער ומזוקנים. אולי שלושה, בעצם. אבל לדעתי הוא היה שזוף ושמנמן.

ימים בלי קטר 36, 37, 38 ו- 39

זה המקבץ האחרון של ימים בלי קטר.

היום הייתי עסוקה בשיחת ווצאפ סוערת וראיתי שיחה שלא נענתה.
מקטר.
בדיוק הייתי עסוקה בבישול הצלה:

image

זה בישול שמטרתו להציל כמה שיותר ירקות מכליה. הצטברו אצלנו כמה כאלה אחרי לכת השותפה הגרמניה. היא.הולכת כי קטר חוזרת. השאירה הרבה רקב במקרר. ניקיתי אותו והצלתי מה שניתן היה.
קטר תמיד גאה בי כשאני מצילה כך את תכולת המקרר.

עשרים וארבע שעות קודם לכן (היום השלושים ותשעה) יצאו מהתנור ספל וקערה שאני הכנתי, והם די ממורכזים.

ארבעים ושמונה שעות קודם (היום השלושים ושמונה) ירד ברד. עלי. ואז נפסק בפתאומיות. המעיל שלי לא התייבש כל אותו היום.
לא היה קר במיוחד, למרות הברד. אבל עלי שלכת כבר מצטופפים בערימות. זה נראה כאילו מישהו מפזר אותם בכוונה.

image

שבעים ושתיים שעות קודם (היום השלושים ושבעה) שתיתי מיץ תפוזים לראשונה השנה.

image

תשעים ושש שעות קודם (היום השלושים ושישה) קניתי גרביים שעל העקב שלהם יש חתול. זה הסוד שלי ושל המגפיים.
זהו.

קטר לא היתה פה מספר טיפולוגי של ימים ועכשיו היא חזרה, ברוך ה', ועוד מעט חנוכה.
בברכת שלווה ושלום, יומן המסע מגיע אל סיומו.
~*~

ימים בלי קטר 32, 33, 34 ו- 35

לא התייאשתי, כמו שחשבתי, לקראת הסוף ישתבח שמו, היי, אולי כל יום זה קצת שטפוני.
אז הנה מקבץ.

היום השלושים ושניים: קמתי בבוקר והלכתי לבדוק מה שלום הנענע. מאז שירד גשם הגינה שלי קצת מוזנחת, כי ירד גשם, אז אני אומרת: נו, הם שתו. אבל השבוע חזרתי לבדוק מה שלום החבר'ה. טפחתי על ראש הטימין, ילדי המתולתל, בחנתי את הלואיזה – היא לא בחורה של חורף, ואז ניגשתי אל הנענע. הנענע נחנקה מעודף מים, הפעם זה א-להים שהשקה יותר מדי. אמרתי לעצמי, לא נורא, בשנה הבאה נשתול מחדש את הגינה. ואז ראיתי ניצני נענע חדשים.

image

היום השלושים ושלושה – יום חמישי, עיר הקודש – עמד בסימן השקיעה היפהפיה שלא צילמתי, אבל גמעתי.

היום השלושים וארבעה עמד בסימן הטלאי לספסל בתחנה המרכזית.

image

היום השלושים וחמישה יעמוד בעזרת ה' בסימן דברים שהשמש מיטיבה אתם, בתקווה שהשמש תדשן את עצמותי והן תפרחנה ואני אגיל.

image

שבת שלום לכולם, שבת אחרונה של קטר בנכר לפרק זמן זה.

ימים בלי קטר 29, 30, 31

אז מה היה לנו.

היום ה-29 להיעדרותה של קטר בלט בזה שלא מצאתי משהו להגיד עליו. לא שהוא נעדר התרחשויות, גם ראיתם שההתרחשויות כאן לא בדיוק נגרמות ממשק כנפי פרפר במקסיקו. אבל בכל זאת עבר לו היום ולא שמתי לב לשום דבר. על כן אני מקדישה את היום הזה להחמצה. הוא יום מוחמץ כי הוא עבר בסך כמו כל כך הרבה ימים לפניו ולא מצאתי איך לעטר אותו.

היום ה-30 הוקדש ליקיצה ראשונה של חורף, כשהחמימות של המיטה היא משהו שרוצים למשוך, ולא להתנער ממנו, כפי שקורה בקיץ.

ביום ה-31 זה כבר לא היה המקרה, אבל במקום זה, חלקתי היום את העוגיה שלי עם מישהו. זה היה מרגש מאד. אני חושבת שאם עבד אברהם היה יוצא לחפש אשה לעצמו, הוא היה מתנה תנאי אחר: הנערה שתרצה להצטרף אלי לצבוט פת בחומץ תהיה אשתי.