גילוי וכיסוי

קוטב צפוני

אנחנו נעים בין הרבה קטבים. יום אחד, אאחיד את הקטבים האלה ואסביר איך כל הפרטים שבצד האחד קשורים זה לזה בשורש נשמתם. בינתיים אני רק רוצה להגיד, שיש הרבה קטבים (אני כל הזמן כותבת "כתבים" ואז מוחקת ומתקנת. נהוג לומר שאין טעויות פרוידיאניות במקלדות. מזל שרק נהוג), שאנחנו נעים ביניהם וששניים מהקטבים האלה הם קוטב הגילוי וקוטב הכיסוי: מה אני רוצה לגלות אודות החיים שלי (לעצמי ולאחרים) ומה הייתי מעדיף להסתיר. הקטבים האלה נראים באופן מובהק במפגש עם אנשים חדשים. "אנשים פתוחים", כך נהוג לקרוא לאנשים שנוטים לכיוון קוטב הגילוי. בפגישות הראשונות שלך איתם אתה כבר מרגיש שהדרך אליהם סלולה. הם יספרו לך איך חיים זוכמיר גורם להם להרגיש, ומה חנה שבתאי אמרה להם ואיך הם נעלבו. לעומתם, אנשים שנוטים לכיוון קוטב הכיסוי יספרו לך על מזג האוויר, על שירת העפרוני ועל מסלול הכוכבים בשמיים. הם מוכנים להתפשר גם על סיפורים שיתארו את סביבתם הקרובה. אבל מה שהרגישו כלפי כל זה מובלע בין השיטין, במקרה הטוב. (כדי לחדד את העניין אוסיף, שאני לא מציירת פה סטריאוטיפים לרגישים ולאטומים. ואוסיף על התוספת: גם אנשים שמרגישים כל הזמן ואולי אפילו חווים את העולם ברגש יותר מאשר בשכל, יכולים להסתיר את החוויה הרגשית בחומות גבוהות של דיבורים על דברים אחרים.)

לאחרונה גיליתי סוג אחר של כיסוי. קוראים לו מנטרה והוא מסייע בתנודות בין גילוי וכיסוי באופן הבא: מתחילים לספר משהו ממש אישי. למשל, על קושי במקום העבודה או הלימודים. בן השיח כבר מרגיש שכאן תבוא איזו תובנה מעבודה פנימית שעשית עם עצמך, אולי "ואז הבנתי, שזה מה שאני אוהבת. זה מה שאני רוצה. כל כך קשה לי לגשר על הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שקורה". אבל במקום האמירה הזו, משאירים את השיחה תלויה ומאגפים מימין עם משהו כמו: "הקדוש ברוכו שולח סיעתא דשמיא, לכל אחד מה שהוא רוצה". שלא ישתמע מכאן שרק דתיים יכולים להשתמש בשטיק הזה. יש גם גירסאות שיכולות להתאים לאתיאיסטים. הביטוי "העיקר הבריאות" יכול לשמש כסותם שיחה בדיוק כמו הסיעתא דשמיא ההיא.

קוטב דרומי

נשאלת השאלה, מה איכפת לי ולמה אני כותבת דברים, שעשוי להשתמע מהם כאילו כולנו צריכים להיות גלויים כל הזמן ולא לחסום את בן שיחנו. ובכן, חוויתי חווית חסימה מזעזעת. זה היה עם מישהי שאין לי ברירה אלא להיות חברה שלה והעובדה הזו, כשלעצמה, מדכאה אותי מאד. גם רגשי הנחיתות הבלתי מוסברים שאני מרגישה לידה מדכאים אותי. והכי מדכא אותי, שאני נדחקת לקוטב הכיסוי כשאני איתה, כי המפגש שלנו גורם לי לרצות להסתיר ממנה כמה שיותר. לספר על הקליפות שלי (ושל העולם) ולא על התוך. הבחורה הזו היא מה שמכנים אדם פתוח וחם. כמובן שזה גרם לי לרגשי נחיתות כלפיה, ושאלתי את עצמי למה היא נפתחת כל כך בקלות לאנשים ואני לא, ולמה אני לא יכולה לספר על עצמי ולהתחבר מיד, כמו שהיא עושה: מדברת מדברת מדברת מדברת, כמעט בכמויות שאני כותבת בהן. וזה נשמע כאילו כל חייה פתוחים לפניך. ובאמת, שאלתי את עצמי, איך אדם יכול להישאר כל כך רחוק ממני, ואיך אני יכולה להישאר כל כך רחוקה ממנו – אפילו שנאה יוקדת אין לי כלפיה. רק איזו אפתיות מהולה ברוגז על כך שאני צריכה לשוחח איתה – אחרי שאני יודעת כל כך הרבה עליו. בשיחה האחרונה שניהלתי איתה, נפל האסימון. שמעתי אותה מספרת לי ומספרת ומספרת, כל כך הרבה היא ספרה לי על עצמה. חיכיתי לאיזו אמירה אמיתית שתגיע בסוף הסיפור, ומה הגיע במקום? מנטרה של ברזל חמש קילו. "בום!" ישר על הראש שלי. באותו רגע הרגשתי רוגז ובוז ורציתי שתפסיק כבר עם המנטרות האלה. כמובן שלא אמרתי לה כלום. מי שמשתמש במנטרות כבר שבוי בעולמן ואין מה לנסות להראות לו את האור. אחרי שהרוגז והבוז חלפו להם, שיניתי את המנטרה ששיננתי כל כך הרבה זמן "היא כזו שטחית" ורצתי מהר לכתוב פה, כדי לגלות לכם, שלמרות ההילה הפתוחה שזוהרת סביבה, היא בעצם נוטה לקוטב הכיסוי. ובאשר ליחסינו, עדיין אין לי כח אליה, אבל עכשיו לפחות נעלמו רגשי הנחיתות שלי. לא תצליחי לעבוד עלי, גברת. את מהכסיינים, חבל על הזמן.

שלומי שבן כתב שיר, קוראים לו אינטואיציה והוא קצת גס. גם הקליפ שלו. חשבתי, שאולי השיר הזה מדבר על אנשים כמו החברה החדשה שלי, זו שנכפית עלי. השיר מתחיל כך:

וכשרציתי להרגיש יפה
הייתה אומרת שאני יפה
וכשרציתי להרגיש חכם
הייתה אומרת שאני יפה
וכשרציתי להרגיש כלפיה
הייתה אומרת שאני יפה
חוץ מזה היא לא הייתה אינטליגנטית בכלל

ציטטתי את זה רק כי אני אוהבת את השורות הפותחות של השיר. האמת היא, שהייתי צריכה להתחיל בבית השני, כי שם מופיעה השורה הרלוונטית:

וכשהייתי חושב את זה
הייתה אומרת משהו אחר
שהיית אומר :"זאת יש בה יותר משהעין משגת"
ואז הייתה מוסיפה
בדיוק מה שהיית מצפה מאחת כזאת
ועברו חודשים ולא הרגשת
ואתה איתה
חוץ מזה היא לא הייתה אינטליגנטית בכלל

יש בה יותר משהעין משגת. זה בדיוק השלב של הציפייה לאיזו תובנה משמעותית מבן השיח. במקום זה, הוא בוחר במנטרה (ואז הייתה מוסיפה/ בדיוק מה שהיית מצפה מאחת כזאת). וזה מבלבל, עלולים לחשוב שזה אדם שפותח את ליבו בפני העולם (עברו חודשים ולא הרגשת). ולא היא. זה אדם שנמצא בקוטב הכיסוי. האמת היא, שאני יכולה לומר שזו הקריאה החתרנית. אבל היא די קרובה לפשט. פשוט העברתי את השיר לשדה סמנטי אחר. אני לא כל כך בטוחה שזו חתרנות. פשוט, עד עכשיו חשבתי, שהשיר נכתב כך:

חוץ מזה, היא לא היתה אינטליגנטית בכלל

כלומר, היכולת הזו לכסות היא סוג של אינטליגנציה. והנה עלתה המחשבה, שאולי זו מן אמירה כזו. היא מהמכסים, היא מסתירה והיא קצת בנאלית. ובנוסף לזה, היא לא אינטליגנטית בכלל. זו האינטונציה שצריך לקרוא בה-

חוץ מזה, היא לא היתה אינטליגנטית בכלל.

לסיכום, זכרו: לא כל אדם שמלהג ומספר הרבה הוא אדם פתוח. חכו עם רגשות הנחיתות. ובאותו אופן, זכרו להבדיל בין אנשים שלא מספרים על עצמם לאנשים אטומים רגשית. או כמו שאבא שלי אומר: שוויה- שוויה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s