הם מפחדים (או אולי אני?)

בשבת צעדתי לשכונת הבוכרים. קצת הדאיגו אותי לפני שבת. אמרו לי שההגעה למקום מסובכת, צריך ללכת בין סמטאות. זו היתה הקדמה להסבר מפורט להגעה. אבל אני, יש לי קשיי ריכוז. כשמסבירים לי משהו עם הרבה שלבים ופירוטים, אני מיד מתחילה לחשוב על עיגולי קוטג'. אז אמרתי: "לא, זה בסדר. אני אסתכל במפה ואמצא". "אבל יש סמטאות", אמרו לי. "לא, באמת, אני אמצא את הדרך. אל תדאגו". אני לא יודעת אם הם דאגו או לא. את הדרך מצאתי. בעיקרון, הוראות ההגעה הן ישר וימינה. ובאמת אחרי שפונים ימינה הרחוב הופך לסמטא, אבל צעדים מתפתלים בין סמטאות צרות לא נצעדו השבת. לפחות לא בנעלי.

האזור שמוביל לשכונת הבוכרים מכונה גאולה. יש ממנו יציאה גם למאה שערים. מאה שערים הפכה למעוז החרדיות, אבל גם בראשית ימיה לא סבלה ממתינות יתר. לעומתה גאולה התחילה כשכונה של פקידים ומורים (שם גר עמוס עז, שם גרה זלדה) ולאט לאט התחרדה. המקום די מכוער, אם יורשה לי. אבל חלקים רבים של ירושלים הם די מכוערים. הבסיס דווקא נחמד, יש המון מבנים יפים, בנויים מאבן כמובן. יש מבנים על צמתי רחובות, שבנו אותם בצורת הצומת. אבל מן עזובה שולטת בכל. המון גופים חיצוניים של מזגנים ששכבות של אבק הצטברו עליהם. ניירות ושקיות זרוקים על המדרכות. ואין ירוק. לצערי, המשפטים האחרונים מתארים רחובות חשובים בערים רבות בארץ. מי שמייחדים אולי את גאולה משאר ערים,  הם הפשקווילים, שמוסיפים נופך מיוחד ללכלוך של גאולה והופכים אותו לאותנטי יותר.

תכננתי לקרוא המון פשקווילים בדרך, אבל פחדתי שיתנפלו עלי. אף אחד לא צעק עלי או קילל אותי (אם כי היו לי גם נסיונות כאלה בגאולה). אבל הרגשתי שאני פולשת לעולם שלא שייך לי ושעוד מעט מישהו ירים עלי קול ויגרש אותי ממנו. לאט-לאט נרגעתי. אמרתי לעצמי: "רוני, תראי, את צריכה להפסיק לדמיין דברים. הם אנשים כמוך. הם מחמירים הרבה יותר בקיום ההלכה. אבל הם בני אדם ממש כמוך. וכל הפחד הזה שלך, בכלל נובע מדמוניזציה שאת עושה להם. את צריכה להפסיק לחשוב עליהם ככה" (עכשיו אני חושבת, שאני ממש מפרטת ביני לביני, וגם, שיש המון "הם" במחשבה שלי על תושבי גאולה). זה הצליח. התחלתי לראות: שמתי לב לזוגות צעירים שהלכו מסביבי וקלטתי שהם צעירים ממני בחמש שנים לפחות, אולי בשבע שנים. הסתכלתי על חסידים חובשי שטריימל ותהיתי אם השטריימל כבד ומושך את הראש שלהם לצדדים, או שמא הם מטים את ראשם הצידה והשטריימל מדגיש את התנועה הזו וגורם לכך שצווארם יראה כאילו הוא נמשך מכובדו. ניסיתי להקשיב קצת לשיחות. לא הצלחתי לשמוע הרבה. הרחובות היו שקטים. ניסיתי לשמוע יידיש ולא שמעתי. עברו לידי שתי בנות שנראו כאילו הן לומדות בחינוך העצמאי. שמעתי אותן אומרות "לא צדיק!" ואחר כך עקפתי אותן. נעצרתי כדי להסתכל על שם של אחד הרחובות ואז הן עקפו אותי ושמעתי אותן אומרות: יש את החרדים, יש את החילונים, ואנחנו באמצע. חשבתי: אני הייתי כורכת אתכן יחד עם החרדים. אדע להיזהר, להבא.

צילום: שימי נכטיילר. מאתר אנרג'י מעריב. הבאתי את התמונה הזו כדי להדגים מה שטריימלים עושים לראש ולצוואר. כאן מופיעים חסידי גור, שחובשים ספודיק ולא שטריימל (ספודיק, על רגל אחת, הוא שטריימל למיטיבי לכת. חסידי פולין היו מיטיבי לכת ולכן העדיפו אותו על השטריימל). הצורה העגולה של הספודיק מבטלת קצת את אפקט הכובד שכתבתי עליו. זווית התמונה והצללים בה גורמים לחסידים להיראות כמו בקבוקי שמפניה, עם הפקקים הבולטים שמתגלים אחרי קילוף נייר הכסף שעוטף אותם.

בכל זאת עמדתי לקרוא איזה פשקוויל. הפשקוויל תיאר בצבעים עזים כיצד נכנס מורה חובש כיפה סרוגה (!!![סימני הקריאה מחליפים את הצבעים העזים שבמקור]) ללמד את ילדי הישיבה אנגלית (!!!) ומדעי המדינה (!!!) וכיצד ביקש המורה מהילדים להחזיר לו את הצילומים מהם לימד במהלך השיעור, כדי שלא יגיעו לידי הוריהם ולא תתעורר מהומה (!!!). את כל זאת עשה בשם משה"ח (לקח לי זמן לתרגם את זה למשרד החינוך) ולשם לימודי ליבה. הפשקוויל חזר כמה פעמים על המילה סרסורים. זה היה כינוי לאנשים שמחריבים את הישיבות תמורת בצע כסף (תקציבי משרד החינוך, שיתקבלו, כנראה, רק אם ילמדו לימודי ליבה בישיבה). גם המילה מאכערים הופיעה, מדי פעם, אחרי סרסורים, כדי לתת משנה תוקף לחומרת העניין.

הגעתי ליעד שלי רגועה כמעט לחלוטין. הוא התברר כבית ישן, עם תקרה גבוהה ומקושתת ואריחי רצפה מצויירים. שקעתי בהרהורים ודמיינתי את עצמי גרה שם. ממש התחלתי בשיפוצים לקראת הכניסה לבית… תהיתי איך יהיה לחיות בשכונת הבוכרים, שכבר אין בה בוכרים, אבל נשאר בה מעט מן הקסם של מקום ישן ושל רחובות שנבנו למידת אדם ולפיכך הם עוטפים את ההולכים בהם, ולא בולעים אותם. תהיתי אם החיים במקום כזה גורמים למתח. התחלתי לחשוד, שאולי אני ממציאה את המתח. אולי ליושבי השכונה הנוכחיים לא איכפת מי גר לידם, וכל עוד הוא שקט יש כבוד לנעשה ברשותו.

אני לא בטוחה שהחשדות האלה מבוססים. אבל ההליכה לשכונת הבוכרים היתה מעניינת מאד. האזור הזה של ירושלים עמוס היסטוריה, מהפכות ומאבקים. הוא קרוב אלי והצלחת המסע הזה מדגדגת לי מסעות אחרים. אולי ביום חול, אולי עם מצלמה, לפחות עם פנקס. להקשיב ולהתרשם מה קורה בעולם אחר שנמצא  במרחק כמה רחובות ישר וימינה ממני.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s