משהו לפסח: 2

תקציר הפרקים הקודמים: במסכת פסחים קיים עיסוק בפסח קדמוני שמזכיר (אם לא דומה מאד) לפסח של ימינו: קרבן פסח אבל גם איסור חמץ.

טעימה מהפרק הנוכחי: קריאה במסכת פסחים זמנה לי כל מיני הפתעות. הרי הן לפניכם. כל הציטוטים הם ממשנת פסחים.

"חמץ שנפלה עליו מפולת –
הרי הוא כמבוער;
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו."

הכלבים מככבים סביב פסח. לפני מכת בכורות משה מתאר לפרעה איך כל בכורי מצרים ימותו ולעומת זאת לבני ישראל "לא יחרץ כלב לשונו". הם לא ינזקו כלל. רמב"ם בהלכות חמץ ומצה יספר כי אין חובה לבער חמץ  שאינו ראוי למאכל  כלב ובמשנה אנו מגלים את האב הקדמון  של ההלכה הזו: אין חובה לבער חמץ שכלב לא יכול לחפש אחריו.

"האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש
לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח,
מפני שהן מחמיצות."

אסור לעשות פילינג רטוב עם סובין. רק פילינג יבש.
מעשה בדוד שלי. כשהיה ילד הוא נפל ונחבל בידו. היד שלו השתלשלה  בזווית מאתגרת ונראתה שבורה למדי. אחיו הבכור הכין מה שקרוי חביתה ונתן אותה על המכה. אחר-כך לקח את אחיו הצעיר לרופא. הנכד של הדוד יודע לספר, שפעם סבא דוידי שבר את היד ובגלל זה דוד יוסי שם לו חביתה על היד. יכול להיות  שהחביתה הזו היא החיטים הלעוסות מהמשנה, שאסורות בפסח?

"אין מבשלין את הפסח
לא במשקין ולא במי פרות;
אבל סכין ומטבילין אותו בהן".

קרבן הפסח נאכל צלוי. זו דרך אכילתו היחידה. אסור לבשל אותו ברוטב, אבל מותר להכין מרינדה.

"אלו עוברין בפסח:
כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.
רבי אליעזר אומר:
אף תכשיטי נשים."

קראתי ודמיינתי מחרוזת של פסטה, כמו שילדים בסרטים אמריקאיים מכינים. והנה הדמיון ממשיך, רבבות נשים שכולן עונדות מחרוזות-פסטה ארוכות-ארוכות, שמלופפות סביב הצוואר שלהן כמו תכשיטי חרוזים צבעוניים של נשים מקניה. ועכשיו למשנה: היא מפרטת מקרים ששונים מעט מהבצק הרגיל ולמרות זאת הם חמץ. לפי הפרשנים (בעיקר הגמרא) הכותח הוא מן תבשיל של חלב חמוץ. את החלב היו מחמיצים בעזרת חיטה או שעורה. בשכר היו מערבבים מי שעורים. החומץ הוא יין שהחמיץ. החומץ האדומי היה נעשה חמוץ בסיוע שעורים. הזיתום הוא תבלין המורכב ממלח, כורכום וקמח שעורים. את הזומן היו מוסיפים לתערובת הצבע והוא הכיל סובין. העמילן הוא תערובת בצקית ששמשה לכיסוי הקערה בה נילוש הבצק, שלא יתייבש. השם קולן מציין את השאריות מטחינת תבואה בריחיים, ששמשו להדבקת ניירות.  לפי הגמרא, תכשיטי הנשים אינם מחרוזות פסטה (הגמרא אפילו רומזת שזה מגוחך לחשוב שמדובר בתכשיטים: "תכשיטי נשים סלקא דעתך?" או- היעלה על דעתך שמדובר בתכשיטי נשים?), אלא תכשירים קוסמטיים שמכילים גרגרי דגנים שעשויים להחמיץ. מה שמזכיר לי את הסבון המיוחד שקנו לי, שמכיל תמציות שיבולת-שועל.

המלצה לקריאה: פרק ו' משנה ב. ויכוח בין רבי יהושע לרבי אליעזר, ורבי עקיבא שמפשר ביניהם. כל מילה זהב.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s