מחוברים

תקציר: נתנו לחמישה אנשים מצלמת וידאו ובקשו מהם לתעד את חייהם. התוצאה הערוכה משודרת בטלוויזיה, וכן אפשר למצוא אותה באתר של הוט.

התרשמות: זה מאד בוטה, כפי שאמר י"א, חבר של אח שלי, על "העבד" של בשביס זינגר.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית: י"א אמר מה שאמר בהבעת גועל ומיאוס. ברור שהוא חושב שהספר הזה מיותר. האם התוכנית הזו מיותרת? אני לא יודעת.  גיליתי סוג של צביעות ביחס שלי אל אנשים שחושפים את חייהם בטלוויזיה. פעם זה לא היה מקובל. אדם לא היה הולך ומספר על הפעילות המינית שלו (מוקדש לכך פרק שלם) לכל עם ישראל ואחותו, מה שנקרא. אולי פעם כל העולם חרד לקיום מאמר חז"ל "אין דורשים בעריות בשלושה". לא נהגו גם לספר כמה פעמים ביום אמא היתה מחבקת, ואיך החברים בבית-הספר התעללו, בכזה פירוט. יש היום הרבה יותר פתיחות בתחום החשיפה, וזה ברור. יותר אנשים מוכנים לחשוף את עצמם ויותר אנשים מוכנים להיחשף לתכנים שמתגלים בזכות החושפים (אוף. הסתבכתי. אבל נראה לי שזה מובן אחרי שקוראים שלוש פעמים). ברור לי גם שיש לכך יתרונות. כשאדם חושף כך את נפשו, גופו, מחשבותיו, הוא יוצר הדים ואולי הזדהות עם הסובבים אותו. הם עשויים לחוש פחות חריגים. אפשר להתחיל לדבר על תופעות, לנתח אותן, לבדוק מה נורמטיבי ומה לא. מידע כולנו יוצאים נשכרים.

מחוברים 2- מימין לשמאל: חנוך דאום, אמירם טובים, סקאזי, ג'ייסון דנינו-הולט וגדעון לוי

ומה עם חסרונות? ישנם. אתחיל לדבר על הצד הפסיבי, אנחנו: הצופים, הקוראים, המאזינים. לא. אני. הצופה, הקוראת, המאזינה. שלפעמים אומרת "די", ועולה בי תחושת קבס, והייתי רוצה לא לדעת את כל הדברים האלה, כי זה לא עושה לי טוב. יצור סקרן אני, דברים מעניינים אותי. אולי אפילו: יצור מציצן אני, דברים מעניינים אותי. אבל גם לזה יש גבול. חסכו ממני, זה יותר מדי בשבילי. והצד האקטיבי, החושפים: נראה לי, שיש במעשה החשיפה מעין פורנוגרפיה של הנפש. זו תחושה שעלתה בי אחרי שקראתי הרבה טורים של דנה ספקטור. לעזאזל, אני יודעת על מערכות היחסים שלה יותר ממה שאני יודעת על מערכות היחסים של חברות שלי, שמשתפות אותי ומתייעצות איתי מדי פעם. היא באמת רוצה שאני אדע את הדברים האלה? כי פשוט, היא כותבת אותם במאחורה של ידיעות, ויש סיכוי ממש גבוה שזה יגיע אלי.

לגבי חנוך דאום, שמשתתף במחוברים 2, ומה שהוא אומר באמת מעניין אותי, לא לגמרי ברור לי למה: אני עוקבת אחריו עוד מימיו במעריב. היה לו טור מוצלח מאד על עניינים מגזריים. פעם אחת כתב על כיפות והיה נחמד, ובכלל, נהניתי לקרוא אותו. היה לו אז סגנון מתפתל ומסתבך. אחר כך עקבתי אחריו בידיעות, ואחר כך הפסקתי, ואז יצא אלוהים לא מרשה, ובו דאום כתב מכתבי-וידוי לדמויות מפתח בחייו, ונגע בנושאים כמו יחסי מין (או על הגבול) עם חברו לכיתה, על אוננות ועל שימוש בכדורים פסיכיאטריים. לא, בעצם, זה היה ספר על תהליך שדאום עבר, תהליך בשינוי התפיסות שלו את עצמו מכל מיני בחינות, מהבחינה הדתית, מהבחינה הנפשית, מהבחינה החברתית. אבל הוא כתב שם על אוננות, אז מי שם לב לזה? אז חלק א' של "לגבי חנוך דאום" מנסה לטעון שהעיסוק בנושאים כאלה מביא לראיית אירועים בדידים במקום תפיסה של תהליך שלם. ומה עם חלק ב'? אוה. שאלה יפה.

דאום למד בישיבה לצעירים, שנחשבת, או לפחות מחשיבה את עצמה, לישיבה הטובה ביותר במזרח התיכון. לחילונים ירושלמים אני מסבירה, שהישיבה לצעירים היא ה"ליד ה" של "מרכז", אבל לפעמים הם לא יודעים מה זה מרכז, לפעמים הם לא ירושלמים, ולפעמים הם לא חילונים. בכל אופן, הישיבה לצעירים היא ישיבה תיכונית, בה לימודי קודש בבוקר ולימודי חול אחרי הצהריים. הישיבה נמצאת ליד "מרכז הרב" ולרב צבי יהודה קוק היתה השפעה מסויימת על תכני הלימוד בישיבה, לפחות בשנותיה הראשונות. כמו ישיבות תיכוניות רבות שנחשבות איכותיות, גם בישיבה לצעירים התלמידים חיים בתנאי פנימיה. אני יכולה להעיד כי אחד מקרובי הקרובים אלי מאד למד שם. התנאים הפיזיים לא טובים במיוחד והאוכל טעון שיפור, במיוחד כשזוכרים שבילדים מתבגרים אנו עוסקים והם צריכים כמויות אוכל שמתאימות לגור פילים כדי שיהיה לכל המרפקים והברכיים שלהם לאן לצמוח. לקרוב המשפחה הקרוב אלי מאד היתה חוויה טובה בישל"צ. הוא אהב להישאר שם בשבתות, אהב את המורים שלו, אהב את החברים שלו ואת המדריכים שלו. בסיומן של ארבע שנים הוא המשיך קרוב לישיבה, במרכז הרב, וגם שם הוא נהנה מכל רגע. אבל בבני אדם אנו עוסקים, וחנוך דאום נכווה קשות בישיבה. הוא הרגיש שם שקוף, הוא הרגיש שאף אחד לא שם לב אליו, היה צריך חום ואהבה ולא היה מי שיעניק אותם. והוא מדבר וכותב על זה.

זוכרים מה כתבתי על פורום תקנה ופרשת הרב אלון? גם אני לא זוכרת, כי לא היה לי עדיין בלוג, ולא כתבתי. בכל אופן, דעתי היתה נגד כל הדוסים האלה, שמנסים להשתיק דברים: שירגעו, ודי כבר, וצריך לטפל במה שקורה, ושיפסיקו אוטומטית להגיד שכל רב הוא צדיק שאף פעם לא חוטא. בו בזמן הייתי קצת שבורה, בתור מעריצה של הרב אלון. ועכשיו אני סתם לא יודעת מה לחשוב על כל העסק, בעיקר כי לא מתפרסמים פרטים משמעותיים. ואולי גם על זה כדאי לכתוב פעם, על המפץ הגדול של פרשיות שחיתות: תחילתן בקול תרועה רמה והתפוגגותן אל כלום שקט. והנה עכשיו הגיע דאום והוא מכוון תותחים מאותו דגם של תותחי פורום תקנה אל מטרות קרובות אלי שזוקקות ביקורת. ומה אני עושה? האם אני מתאזרת ביושר אינטלקטואלי, מחבקת את הביקורת של דאום ושולחת מכתבים לישל"צ כדי לתהות עם המנהלים האדמיניסטרטיביים האם שישה ילדים בחדר ושירותים בקצה המסדרון ומעט מדי מנות חלבון הם תנאים מספיק טובים והאם הילדים מקבלים חום ואהבה? לצערי לא. זה לא מה שאני עושה. במקום זה אני מתמלאה ברגשות טינה כלפי דאום ותוהה למה הוא חייב להתבכיין. עובדה, לקרוב המשפחה שלי היה כיף בארבע השנים בישיבה התיכונית. למה הוא מכפיש מגזר שלם, אני שואלת את עצמי ואת מי שמוכן לשמוע. זו לא ביקורת מגזרית, זו השחרת פנים. וכן הלאה. כל הביטויים שמשתמשים בהם כלפי פורום תקנה יוצאים מפי כלפי דאום. מה השתנה? (בעיקרון זו שאלה רטורית והתשובה אליה אמורה להיות ברורה מאליה, אבל לפעמים אני מפספסת נקודות בכתיבה מרב התרגשות, אז אני אדגיש כאן מה השתנה: הפעם אני המטרה לכעס. אני כמייצגת את הציבור הכי לא ברור בישראל: הציונות הדתית.)

וכאן כל הצביעות שלי מתחברת. כי אני רוצה שתהיה לאנשים אפשרות לדבר על מה שהם רוצים. על הכל. זה חשוב. תקשיבו לחנוך דאום במחוברים, זה ברור שאם היתה לו אפשרות לשוחח עם מישהו, אז, בישיבה התיכונית, החיים שלו היו נראים אחרת לגמרי. ברור לי גם, שיש יחסי היזון חוזר חיובי בין הפרסום של מגוון ההתנהגויות של המין האנושי באמצעי התקשורת וזמינותם לכל לבין היכולת של אנשים לדבר. תגידו שזה לא ברור, אפנה אתכם למעלה, לשחרור שבידיעה "יש עוד אנשים כמוני" ולכך שידיעה כזו מאפשרת דיבור פתוח על רגשות, מחשבות ומעשים. אבל רבאכ. זה מכאיב לי פיזית לשמוע ככה את דאום. אפילו שאלה בעיות הזוקקות תיקון. פיזית. בא לי להגיד לו שישתוק. למה זה חייב להיות נגדי? ובאותו אופן זה מכאיב לי פיזית לשמוע את ארבעת הנותרים. אוף, אני רוצה שתוכלו לדבר על מה שאתם רוצים. אבל אפשר שתלחשו, תדברו בקודים ובעיקר על נושאים שלא יגרמו לכולנו לזוע באי נוחות?

אז יכול להיות שנפלתי קורבן לערכים מערביים שאני לא צריכה שיהיה לי חלק בהם. ויכול להיות שאני פשוט צריכה לעשות תשובה וללמוד להקשיב באמת. בכל אופן, זו צביעות.

סיום רשומה במילים טובות: אבטיח, בריזה, אור, מים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s