יאללה מכות

הכותרת הזו לא קוראת לאלימות, אלא מהווה משחק מילים על המשימה בגדולה והחשובה שלי בימים אלה: כתיבת מאמר על הדטרמיניזם בפרק ב' של מסכת מכות.

האמת היא, שאני לא פילוסופית וכנראה גם לא אהיה כזו, ושאין לי מושג איך הגעתי לחבר דטרמיניזם למסכת. אני חושדת באנשים שלמדו איתי השנה, שהיו גדולים וחכמים ממני, ומה שחשוב לענייננו, היו פילוסופים. הם בטח הקפיצו את המושג הזה לתודעה שלי. ואולי אני קפצתי למעלה אחרי המושג, באיזה ניסיון נואל לעשות רושם על מישהו בחבורת הלימוד הזו. אני חוששת שלמאמר הזה לא יהיה בסיס תאורטי מוצק במיוחד. אלה הימים בהם אני מרגישה להבתית מאד ולא ברושית מאד. הלהבה והברוש, שניהם מהשיר של זלדה, על הלהבה שמתרוצצת ולועגת לברוש הנטוע במקומו על חוסר יצירתיות. אז יש כאן הרבה אסוציאציות ומעט בסיס הגותי, והקשר בין הבסיס ההגותי לאסוציאציות קלוש ביותר. חבל. זה יצטרך להתעבות כדילהפוך למאמר.

פרק ב' של מסכת מכות עוסק בדיני רוצח בשגגה. מי שרצח בשגגה, אומרת התורה ומפרטת מהי שגגה, יכול לברוח לעיר מקלט מפני גואל הדם. בתורה כמו בתורה מצטיירת תמונה לא אחידה. המדרשים הופכים אותה ליותר קוהרנטית ואחר כך באה המשנה עם הרשימות הארוכות שלה ומפרטת מתי בורחים לעיר מקלט ומתי לא. הגמרא ממשיכה את הדיון ומשתמשת במקורות תנאיים נוספים מלבד המשנה כדי להבין באילו תנאים הרוצח בורח לעיר מקלט. מה שמעניין בדיון בגמרא ואפילו קודם לכן במשנה, הוא שינוי הסטטוס של הבריחה לעיר המקלט. כשקראתי את הפסוקים התרשמתי שהבריחה לעיר מקלט היא הצלה לרוצח. והנה מגיעה המשנה ומדברת על הבריחה לעיר מקלט במונחי גלות, כלומר הופכת את הבריחה לעונש. תיקן אותי ע' ואמר לי, שגם מהפסוקים אפשר להבין שהבריחה היא גלות (עונש). אבל ע' נאמן מאד לקריאה התלמודית של הפסוקים. זה הופך את השיחה איתו למאד מעניינת, אבל קשה לי לראות כך את הדברים.

אם הייתי סטודנטית לאנימציה, הייתי מכינה סדרת סרטים על פרק ב' של מסכת מכות ומבקשת פטור ממאמר. אולי הייתי כותבת כמה מילים על כל סרט, כדי לבאר על מה ולמה. העולם שפרק ב' של המסכת מצייר הוא עולם של סכיני קצבים שנעים מעלה-מטה, של שלבי סולמות וגם סולמות שלמים שנופלים על אנשים. אבנים נזרקות לאוויר הפתוח ועלולות לגרום למוות. אני רוצה ליצור סרטון שמציג הדמייה של משחק מחשב (רואים את הג'ויסטיק. זה יהיה משחק מחשב וינטג', אני חושבת). הגיבור צריך לעבור בין כל הסכינים, הסולמות והאבנים בלי להיפגע. הקטע של עיר המקלט מתפספס, אבל הקטע של הדטרמיניזם מודגש.

והנה עוד ראיה לכך שאני לא באמת פילוסופית. איגדתי כל מיני הבטים של המילה דטרמיניזם וכרכתי אותם סביב התמונה שפרק ב' יוצר. בעיקר אני חושבת על הביטוי של הדטרמיניזם בפיזיקה הניוטונית. ניוטון כתב משוואה אחת ומנגזרותיה הצליח לנבא איפה יהיו רכבות שיוצאות מחיפה בשלוש במהירות מאה קמ"ש, להיכן יגיעו כדורי תותח שנורו בזווית שלושים וחמש מעלות מעל לאופק ולאיזה נקודה תגיע נדנדה עליה יושב סנאי במשקל חמש מאות גרם. הדברים נעים במסלולם. זה כמעט כמו מיליארדי מיליארדים של כוכבי לכת חדשים שנעים סביב – נעים סביב מה? השמש שלהם חסרה – במסלולים קבועים וידועים מראש. ומי קבע את המסלולים? תנאי הפתיחה שלהם. הנה, אם הייתי סטודנטית לאנימציה הייתי מכינה סרטון על מערכת השמש האלטרנטיבית הזו, עם כוכבי הלכת החדשים שלה: הרכבת, כדור התותח, מושב הנדנדה.

קיוויתי שבחגיגת סיום השנה בבית המדרש נשיר כולנו את אדוני השופט. אף אחד לא הכיר את השיר הזה ולא הבין על מה ההתלהבות, גם לא הייתי בוועדות שאחראיות על חגיגות סיום השנה, וכך הרעיון נגנז. אבל לא הפסקתי להתלהב מהדרך בה השיר הזה מסכם את פרק ב' של מסכת מכות. אני בסך הכל חטבתי עצים, הוא הכניס את הראש שלו מתחת לגרזן. זה לא סיכום מדוייק של מה שמתרחש בפרק, רק של קומה ב' של הפרק, קומה ב' שאני מצאתי, בה גרזנים מתנופפים עד היפרדות הקת מהלהב. הלהב מתעופף מרב עוצמת ההיפרדות ובין להבים מתעופפים ואבנים נזרקות מתהלכים להם אנשים, שרק לא יכניסו את הראש שלהם במסלול של האבן או של להב הגרזן, אחרת הזורק יצטרך לברוח לעיר מקלט.

לפרק ב' יש חלק אגדי (כלומר לא-הלכתי-פרופר) שמן ולא מבוטל. חלק זה עוסק בראליה של ערי המקלט. איך נראו הדרכים לשם ומה עשו שם. הדיון על הדרכים לעיר המקלט זולג לו באיטיות לדיון על הדרך אותה יבור לו האדם. נדמה שלחכמים המדברים בפרק היתה נוסחא ניוטונית לסופן של דרכים. התחלת ברשע? תגיע לרשע-לנד. ישנן דרכים להימלט מהגורל הזה, אבל לא מספרים עליהן בפרק ב' של מסכת מכות. אולי במקומות אחרים. כאן רק יגידו לך, שאם תמשיך ככה, תרחיק לכת, יא שמנדריק. ומשל הקדמוני מותח את הגבולות עוד יותר-

במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש: אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד; לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד .נהרג וזה שהרג בשוגג גולה

הבנת את זה ברוך? לא תוכל להימלט מהגורל שלך. ואולי זה שלב ג', מסלולים מגנטיים, שלא מאפשרים להולך עליהם לברוח. מי שעולה עליהם מגיע לסופו המר.

הערה אחרונה לסיום. כל סכיני הקצבים הזכירו לי את הסצנה מ"עשו" של מאיר שלו:

… לאה השיטה את עיניה בחלל המאפייה ופתאום הישירה מבט ראשון אל תוך עיניו של אחי, ואף שהמבט היה קצר מאוד, היה מפתיע וארוך דיו לפעור חללים בבשרו של יעקב ואיים להכריעו תחת משא רגשותיו ובצקו. ידיו היו אסורות בגוש גדול וכבד, ואבא, שכבר הניף את הסכין על העיסה, הביט בו ונבהל, כי הבין מה עומד לקרות וידע שאין אפשרות למנעו.

"תחזיק, את הבצק, טרונצ'ו!" קרא בחרדה. חמשת אלפים שנה של אפייה הפכו את תנועות האופה לאחד מסוגיו של הגורל. אבא ידע שלא יוכל להפסיק את תנופות הביתור עד תומן.

"תחזיק טוב!" התחנן אבא, "יעקב…"

אבל יעקב הביט בלאה וחש שמפלים של קמח מחרחר מייבשים את גרונו, שכפותיו העקודות מתרטבות מאהבה, שהבצק הכבד הולך ונשמט מהן.

"לא תזוז, יעקב…"

השכבה העבה של הבצק בלעה את צעקתו הנוראה של הדם, אטמה את הבשר והסתירה את מה שהתרחש – אצבעות ימינו של יעקב נעו בעיוורון בתוך העיסה, ביקשו להיטיב את אחיזתן, ומאכלת השוחטים קטעה את הקטנה שבהן.

גורל במאפייה. בכלל, הספר משופע דטרמיניזם. אבל לא עליו אני כותבת את המאמר שלי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s