אני פגשתי את פיצ'י

אני פגשתי את פיצ'י. זה היה בערב שירה לכבוד יום ירושלים שארגנו משוררי משיב הרוח. אליעז כהן הנחה את הערב. כל משורר קרא שיר-ירושלים של משורר אחר ואחר כך שיר משל עצמו. עכברושים, להקת ג'ז, נגנה קטעים מאולתרים בין השירים. ישבנו בצריף בן צבי. אבל השנה זה היה על רחוב קק"ל, ישבנו על המדרכה ושתי אחיות שרו ונגנו ולבשו חצאיות מאד קצרות, לכן א' הסיט את המבט שלו.  כמה ימים אחר כך, כששאלתי אותו מה הוא חושב על שירת נשים, הוא שאל למה אני שואלת, והתחיל את התשובה שלו ב"ראית מה אני עושה". אבל לפני שש שנים וכמעט חצי, לא הייתי עם א', אלא עם ר'. היא הזמינה אותי והלכתי, למרות שחשדתי קצת – עד היום אני לא לגמרי בטוחה מה זה אומר, לאהוב שירה.

יהורם בן מאיר

פיצ'י

הרבה משוררים אמרו אז, שברור שהם רוצים לקרוא שיר של יהודה עמיחי, אבל זו לא חכמה. אחר כך הם קראו שיר של משורר אחר, שהוא לא יהודה עמיחי, ואז את השיר של עצמם. אני לא זוכרת אם היה משורר אחד שקרא יהודה עמיחי, מרב שכולם אמרו שזו לא חכמה. ואולי היה יותר מאחד.

משוררת אחת נכנסה באיחור מרשים. היא התיישבה על כסא, נרדמה והתחילה לנחור נחירות חזקות. אף אחד לא העיר אותה, היא פשוט לוותה את הערב בנחירות הרקע שלה. ר' ואני הסתכלנו אחת על השנייה והתקשינו שלא לצחוק. שתינו מועדות להתפרצויות צחוק במקומות לא מתאימים. אני לא בטוחה אם ידעתי אז, שהתרופה הבטוחה להתקף צחוק היא התבוננות ממושכת בציפורניים. משורר אחר כתב שיר על דלילה שמענטזת, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ומה איכפת לו. שתענטז, אם בא לה. למה הוא צריך לכתוב שיר על זה? היתה משוררת שקראה מכתב מופלא של ארדון על ירושלים. ניגשתי אליה בסוף הערב וביקשתי ממנה שתשלח לי את הקטע. הוא שמור איתי עד היום. היא נראתה כפי שמשוררות נוהגות להיראות: מתולתלות ולובשות בגדים רחבים, שמעליהם מושלכים ברישול צעיפים רחבים. אליעז כהן בחר לקרוא שיר של דוד המלך, והוא הקריא פרקי תהילים (קכ"ב?). להקת הג'ז, עכברושים (הם התעקשו שלא יוסיפו ה"א הידיעה לשמם) אלתרה קטעים עלי קונטרבס. והיה פיצ'י.

פיצ'י נראה לי גבוה ומרשים. היתה לו רעמת שיער לבנה והוא לבש בגדי חאקי. זה מה שאני זוכרת, ועכשיו אני כותבת וזה נשמע לי דמיוני, כי למה שאדם בגילו ילבש מכנסיים וחולצה מחאקי? ולמה שאדם בגילו ילבש מכנסיים קצרים? אבל זה מה שאני זוכרת, ואני כותבת על דברים שאני זוכרת מאותו ערב, לא על דברים שאני לא זוכרת. קם פיצ'י ודיבר על נעוריו. אני לא זוכרת אם התעלם מזקנתו, או צחק ממנה. רק שקם ודיבר על נעוריו ועל נערה שאהב. הוא סיפר לנו סיפורים לפני שהתחיל לקרוא את השיר. הוא דמה לנביא בעיני. נטיתי לו חיבה. אולי הוא אפילו נשמע כמו מחנך אגדי כזה, דמות מסרט. מחנך כריזמטי שמגיע לכיתה (אמרתי פעם למישהו שהדמויות הנערצות עלי הן הטובים שבין מורי. הוא לא הבין מה אני רוצה, כנראה משום שלא היה לו מורה טוב). אחר כך התפרסמו עליו כתבות ואני הייתי קוראת אותן וחושבת, שזה כיף לקרוא דברים טובים על מישהו שמכירים, למרות שאני לא באמת מכירה את פיצ'י. רק שמעתי אותו מדבר קצת וקורא שירים.

השנה, כשהלכתי עם א', לא היו אנשים בגילו של פיצ'י בין המשוררים וזה חסר לי. המשוררים היו מודעים לעצמם יותר מכפי שהיית מקווה שאדם יהיה. הם ספרו סיפורים ארוכים על עצמם וקראו שירי ירושלים קצרים משל אחרים ומשל עצמם. הם היו במרכז יותר מכפי ששירתם היתה. אולי גם פיצ'י שם את עצמו במרכז יותר מאת שירתו, באותו הערב. אבל משהו בזקנתו – בזקנה שלו ספציפית, ולא בזקנה כתופעה – אפשר לו להתייחס לעצמו ולערב בהומור. אולי זה מה שמבדיל בינו לבין המשוררים הצעירים שראיתי.

אני פגשתי את פיצ'י, ואוכל לספר על זה לאנשים אחרים. ראיתי אדם זקוף ומרשים. ועכשיו אני הולכת לראות מה כתבו על קובץ השירים שלו בעיתון, כי זה כיף לקרוא על מישהו שמכירים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s