להרגיש זה הלחשוב החדש

אני קצת מתביישת לכתוב את הדברים שיגיעו מיד, כי אני מתעסקת בהם כבר שנתיים. בכל מקרה אחר הייתי אומרת: וואו, מגניב, יש לי מספיק חומר לתזה. מן הראוי שאכתוב את התקציר שלה וכך שמונת קוראי הנאמנים ידעו מה עשיתי בשנתיים האחרונות. אבל לצערי, אין התקדמות בנושא, ואני הולכת במעגלים ולא מצליחה לפתור אותו. אולי זו עוד שאלה שעומדת בבסיס הקיום האנושי, ואולי סתם אי הבנה מצערת. אני אכתוב את הדברים ולא אנסה להיות רגישה בכתיבתם ונראה עד כמה אתחרט כשאלחץ "אנטר" ואפרסם אותם.

הכל מתחיל בכך שאלהים ברא את העולם. אבל אם נתקדם מעט הלאה, חלק מהסיפור מתחיל בשיחה שהייתי מעורבת בה לפני כשנה וחצי, בה הושוויתי לאנשים אחרים ונאמר לי שהם מאד שונים ממני. השונות שלהם התבטאה בין היתר בכך שהם מאד לא אינטלקטואלים ומאד חמים. בנקודה הזו עשיתי את מה שהיה מצופה ממני לעשות ונעלבתי: אני אנטלקטואלית קרה? אני? גם אישה, מה שכמובן אומר שאני שק של רגשות בלי טיפת שכל, גם מזרחית, מה שמעצים את הרגשות והיעדר השכל, וגם מהפריפריה, ששם רק מחלקים מופלטות ובוסות כל היום, גם אם זה לא יישוב של עדות צפון אפריקה? אבל עשיתי עוד משהו בעקבות האמירה הזו, והוא לקפוא (שזו הגרסה שלי ללשחק אותה קול ולחשוב שאף אחד לא שם לב שקרה לי משהו), ואחר כך, בחדר, לבכות (זה בטח היה בשירותים או משהו כזה, כי גרתי במעונות ולא באמת היתה לי פרטיות), ואחר כך לחפור בנושא הזה ולהתחיל ללכת במעגלים ולנסות לנתח את העולם דרך הפריזמה המצומצמת הזו. לא הגדרתי את הנושא טוב מספיק (בכל זאת, אישה, כולי רגש ואין לי יכולת אנליטית), אבל אני   חושבת  שאפשר, בינתיים ולמען הנוחות בלבד, לומר שהנושא הוא רגש מול שכל.

כשהייתי בתיכון והייתי קוראת תיאורים של כל מיני אנשים, התיאור של האדם החושב, האנליטי, הרציונלי, קסם לי יותר מכל שאר התיאורים, שאגב, אני לא זוכרת באיזו מסגרת קראתי אותם. אני לא מרבה בקריאת ספרי עיון ולא ברור לי איך הגעתי לארסנל הארכיטיפים הזה. התכונה היפה הזו שבטקסט הכתוב, שפועל, לא משנה מאיזו סוגה הוא, כמו אנציקלופדיה רפואית, פעלה עלי. הרי אנציקלופדיה רפואית גורמת לך לחשוב שכל הסימפטומים של המחלות קיימים בך. כך גם הארכיטיפים האלה גרמו לי להזדהות איתם, למרות שאני לא ארכיטיפ מאף סוג. אני אדם מורכב, כמו כולם. וזה הסיפור על איך הזדהיתי עם הארכיטיפ של הרציונליסט. אבל לסיפור הזה יש המשך, ובהמשך הסיפור אני יושבת בשמש בהפסקה וחושבת, שבעצם, אני לא לגמרי רציונלית ולכן אני לא בטוחה שאני מתאימה לארכיטיפ הזה. הרי אני מכירה את עצמי, אני צוחקת הרבה ובוכה הרבה (היום, ברוך ה', פחות) והתגובות הרגשיות שלי חזקות, אז אולי אני דווקא הארכיטיפ הרגשי יותר? אבל גם זה לא מתאים לגמרי, כי אני כן חושבת וכן מנתחת. אז מה אני יותר? השאלה הזו נותרה בלי מענה. והנה פותרים לי אותה באבחת לשון: על דרך השלילה, אני אינטלקטואלית קרה, מה שאומר שאני בהחלט לא הארכיטיפ הרגשי.

האמנם?

הקורא הנבון ודאי שואל את עצמו עכשיו, למה בחורה שמתנסחת ברהיטות יחסית, מה שכנראה מרמז על תבוניות מסויימת, מקבלת את אמירות הזולת בתור אמת מוחלטת. אני אתעלם מהשאלה הזו עכשיו, ואתאר בקצרה את התהליך שעברתי מאז השיחה ההיא ועד היום.

התהליך היה, שאחרי שנעלבתי מאד ואחרי ששאלתי "האמנם", חזרתי לאני התיכוני שלי והשלמתי את המהלך שעברתי שם באיחור של עשר שנים. הבנתי שאני גם וגם, שאני פסיפס של רגש ושכל ועוד דברים שאם הייתי לומדת פסיכולוגיה הייתי יודעת לתת להם שם. שאני אדם בעל נפש בריאה, כמו רב האנשים שמסביבי, ושאני צריכה להבדיל בין להיות בעלת נפש בריאה לבין להיות חסינה מטעויות. אני יכולה להיות מאד שכלית ומאד רגשית, ולהיות מודעת לגם-וגם הזה, ועדיין להתנהג בצורה טכנית מאד במצבים שדורשים הכלה ומילים טובות, או להגיב בצורה רגשית במצבים שדורשים חשיבה חדה וממוקדת. אחרי שפתרתי את העניין הזה עם עצמי הייתי מוכנה לצאת לעולם ולבחון מה קורה בזירה הזו של רגש מול שכל. התמונות היו קשות.

קודם כל, גיליתי המון אנשים שפשוט מרשים לעצמם להיות ממוקדים בצד הרגשי שלהם כל הזמן ולחשוב שהוא חזות הכל. אלה האנשים המודעים והרגישים. בדרך כלל לעצמם. בכל רגע נתון הם מודעים לרגשות ולרצונות שלהם. זה יפה, זה שלב אחד מעל תינוק, שלא מודע לגמרי למה הוא רוצה ומה הוא מרגיש, והתפקיד של אמא שלו הוא לנחש את הרצונות והרגשות שלו. אבל זה כמה שלבים מתחת למודעות ורגישות לסביבה. בדרך כלל המודעות הזו חסרה וכך אנחנו מוצאים אנשים שמגיעים לאירועים חברתיים עליזים במטרה להתכרבל בצד ולהתעלם מכולם, מה שכמובן גורם לאנשים המודעים והרגישים לזולתם להתקבץ סביבם ולשאול אותם מה קורה איתם ולמה הם מתכרבלים בצד, ולנסות לשכנע אותם להשתתף, מה שלא מסתנכרן עם מצבם הנפשי באותו הרגע. בגלל ההתאמה בין מצבם הנפשי להתנהגות שלהם, שהיא השלכה של המודעות המרשימה שלהם לעצמם, הם לא מוכנים לחרוג מד' אמותיהם ולנסות, למשך חצי שעה, להתנהג כאילו הכל בסדר. סתם כדי להקל על הזולת. הם גם לא מוכנים לא לבוא מראש. וכך המסיבה נהרסת ואתה לא מבין מה קרה.

גיליתי גם אנשים חכמים, אנליטיים, בעלי זיכרון פנומנלי, רגישים מאד. הסתכלתי עליהם ושאלתי את עצמי מה הם עושים. עד היום אין לי תשובה. יש בערך שישה אנשים בעולם עם כזו יכולת אינטלקטואלית, כלומר חמישה אנשים איתם השיחה יכולה להתנהל ברמת התבוניות הרצויה, והסיכויים אומרים שהם מסתדרים רק עם אחד מהם, גם זה רק בימי שלישי אחרי הצהריים, כשהשמש נכנסה לאזור של מזל בתולה. הם גם מרגישים כל הזמן שהם לא שייכים, הם מרגישים את הפערים בינם לבין הסביבה. תמיד חשבתי שאלה חיים קטסטרופליים. פגשתי גם את התאומים המרושעים שלהם, אלה החכמים והרגישים והמודעים – שוב – רק לעצמם. גם זה מקשה מאד על איטראקציות חברתיות.

אגב, אני כותבת בעיקר מה מקשה על אינטראקציות חברתיות. אם הייתי יודעת מה מקל, הייתי מוציאה ספר ומוכרת אותו בדמים רבים. כך הייתי נעשית עשירה והופכת לגורו, וזה היה יכול להיות נחמד מאד. בנוסף, ודאי שמתם לב לכך שגם אני כותבת על ארכיטיפים. אני רק אומרת מראש. שתדעו.

כך התבוננתי בעולם, שמתי לב לשילובים שאנשים מורכבים מהם וגם ניסיתי להבין על סמך מה אנשים מתחברים. לא הגעתי למסקנות של ממש. ראיתי אנשים שמדלגים מעל פערים ביניהם ונקשרים בידידות אמיצה, ראיתי דומים שמתחברים, ראיתי דומים שונאים. ניסיתי לחשוב האם אנשים מחשבים חישובים קרים לפני שהם מתחברים לחבריהם, או שאולי זו נוחות, ואולי רגשות עזים. לא היתה לי תשובה אחת, לא היה לי כלל אצבע. זה נשאר עסק מורכב וראיתי בכך סימן למורכבות של העולם. מדי פעם היתה עולה השאלה מה עושים עם השכל הזה על הבוקר. כלומר, אנשים היו יושבים ויורדים (כן! יורדים!) על אנשים בעלי שכל, ואומרים עליהם (כן! על כולם! זו היתה הכללה!) שהם אוטיסטים וחסרי יכולת תקשורת עם העולם. נחשו איזה ארכיטיפ נבנה על סמך ההיכרות שלי עם האנשים האלה? לא, ברוך. לא הארכיטיפ של הסופר-חכמים-ורגישים. זה הארכיטיפ של האנשים המודעים לעצמם, אך לא לסביבתם.

ממפגשים כאלה הייתי חוזרת הביתה מבולבלת. זה היה עוד לפני שידעתי להבדיל בין רגישות לעצמך לבין רגישות לזולתך. חשבתי: הם רגישים , הרי אחרת, הם לא היו מתכרבלים מסכנים בפינה. הם גם מודעים לזה שהם רגישים, אחרת הם לא היו אומרים על עצמם שהם רגישים ומתבוננים בצדדים הנפשיים של העולם. למה הם מדברים ככה על אנשים אחרים? הם לא אמורים להיות תומכים ומכילים? מילא אני, שאני תומכת ומכילה במידה מסויימת. אבל הם, שצריכים להיות כל כך רגישים ומתחשבים ועדינים, ממש עד אין קץ, מוציאים מידה כזו של רוע ושל הסתכלות פלקטית על אנשים אחרים? (הנה, זו דוגמה טובה לשימוש שלי בארכיטיפים. לי מותר, כי אני לא ארכיטיפ, להם אסור, כי הם ארכיטיפ, הם אדם שכולו רגש, ויש להם תפקיד מאד מסויים, נקרא לו הכלה.)

דבר נוסף שקרה לי, היה התהליך הפבלובי שעברתי. הרי הייתי עם האנשים הרגישים והחושבים והמתבוננים, שעבורם השכל הוא מוקצה מחמת מיאוס. הם היו שואלים אותי שאלה, אני הייתי מתחילה תשובה במילים "אני חושבת ש…" ומיד הייתי זוכה למבטים מרחמים, או מבטים שהמשמעות שלהם היא צקצוק בלשון, או שהייתי מרגישה קיר בטון נבנה מולי וחוסם את האפשרות שהתשובה שלי תתקבל. התהליך הזה יצר אצלי התניה וכיום רב הסיכויים הם, שאחרי זיהוי של שאלה באינטונציה של הדובר אני מתחילה משפט ב"אני מרגישה ש…". למשל:
"רוני, קראת את החדש של עמוס עוז"?
הנהון שלי, ואז
"אני מרגישה שזה לא ספר טוב. קראתי אותו עד האמצע והפסקתי".
שימו לב, זה לא מקרה חמור. אין כאן משהו שלא מסתדר. אבל האמת היא, שאני לא מרגישה כלום כלפי החדש של עמוס עוז, גם לא כעס. אני רק חושבת עליו כל מיני דברים, והייתי שמחה לשתף אתכם במחשבות שלי, אבל אני חייבת לשתף ברגשות שלי, שאינם קיימים, כאמור. אז מה אני יכולה לעשות? או לא לשתף, ובכך לגדוע אינטראקציה חברתית, שאני מעוניינת בה במידה מסויימת ולא רוצה שתיפסק, או להעביר כל מחשבה שלי לכותרת של הרגשה, וזה עלול להגיע למקומות אבסורדיים.

כפי שכבר כתבתי, אין לי משהו שיכול להוציא אותנו מהברוך הזה. אין לי הסבר ל"איך אנשים מתחברים", ואין לי הסבר לתזמון יציאת הרוע מאנשים, ואני גם לא יודעת איך לגרום לעצמי, לא כל שכן לאחרים, להיות מודעים לעצמם ולסביבתם ולהתנהג ברגישות המקסימלית כלפי כל הנוגעים בדבר. אני אנושית לחלוטין. מה שיש לי זה תובנה בדבר ההיררכיות בעולם שלנו, תובנה בנאלית כנראה, שהיתה צריכה להגיע בתיכון, יחד עם תובנת הארכיטיפים ההיא מתחילת הרשומה, אבל חל עיכוב והיא הגיעה רק עכשיו.

התובנה אומרת ככה: להרגיש זה הלחשוב החדש. רב נחמן צדק, והאדם התייאש מהתבונה, ולאף אחד (כן, זו הכללה) חוץ מלכמה גושניקים אין כח יותר לקרוא דברים שהרב סולובייצ'יק כתב, כי הוא כותב על אנשים תבוניים, אנשים חושבים, אנשים מבצעים. אנשים כאלה היו א גרויסע גליק של ממש עד לפני שישים שנה בערך, אבל אז התהפכה ההיררכיה. אין שום ערך עכשיו לידע, לדיבור רהוט ומסודר דבר דבור על אופניו, לחכמה. יש ערך לאינטואיטיביות, למחשבות שגם הקשר האסוציאטיבי ביניהן קלוש וליצירתיות. זה הבלוג שלי ולכן אכתוב פה, שערכן של האינטואיטיביות והיצירתיות חסרות הבסיס השכלי נמוך, משום שהן עומדות על כרעי תרנגולת.

אני משערת שהרגש תפס את מקומו של השכל בזכות הערעור על הסמכויות שהגיע יחד עם העידן הפוסט מודרני.
מי אתה שתגיד לי?
כך שואל עצמו פוסט-מודרניסט טיפוסי. אנחנו יושבים במעגל והדעות של שנינו בעלות משקל שווה. זה לא משנה אם למדת בשנים הטובות של חייך והקדשת את עצמך למקצוע כזה או אחר, הדעה שלי על העבודה שלך שווה לדעת מומחה. הניתוח המדוקדק לא שווה יותר מאיזו תחושת בטן. וכך יושבים להם איש הרגש, שהרגיש שהוא בעמדת נחיתות כל השנים, ואיש השכל, שלא הרגיש כלום כי אין לו רגשות, הוא הרי אוטיסט, הם יושבים זה לצד זה במעגל ומשוחחים על החיים, ולאיש השכל אין שום זכות להגיד לאיש הרגש "תלמד לפני שאתה מדבר", כי אין כל עדיפות לידע. הכל שווה, כבר אמרנו. איזה יופי. האינטלקט השתווה לחוויה הרגשית, הפסקנו עם כל הדבר המיושן הזה שנקרא מעמדות והגאולה הגיעה לעולם. כך לפחות אני חשבתי כשנכנסתי למעגלי הדיבור הרגשי. חשבתי שכל אחד עושה מה שמותר לו. אבל מה שהתברר לי הוא, שאנחנו עדיין צריכים היררכיות. אחרת איך תסבירו את זה, שבכל זאת יש היררכיה? איך תסבירו את זה שההיררכיה פשוט התהפכה, ובמקום שהשכל ישלוט הרגש שולט? אם לעבור לפסים אישיים, איך זה יכול להיות שהרצון שלי בחברותא על מסכת כלשהי בגמרא, חברותא שתתמקד בטקסט, בהבנת פשט הגמרא, נתפס כלא לגיטימי? ואתם יודעים למה? כי אני לא רוצה לחשוב או להרגיש מה הטקסט עושה לי ואיפה הוא פוגש אותי. אני רוצה ללמוד. ואני מרגישה מרומה. כי כל הרגשיים האלה, שכל הזמן אמרו לי שהכל שווה, פתאום טוענים עכשיו שרק חוויות רגשיות הן חוויות קבילות. הרגש תפס את מקומו של השכל בראש הפירמידה והכל נבחן במשקפיים רגשיים.

חבל, חבל. היינו יכולים להעשיר את השיח שלנו ולפתוח אותו לאינטליגנציה רגשית. במקום זה הפכנו אותו לשיח שמותאם אקסקלוסיבית לאינטליגנציה רגשית ודחקנו את התבוניות החוצה. חשבנו שזה מעשיר את השיח שלנו, אבל הוא נשאר מדולדל לפחות באותה מידה, ואני מאמינה שיותר, מכיוון שבחסות אידאולוגיית שבירת ההיררכיות, החשובה והמבורכת במידה, השטחיות והחלקיות התקדשו, וכל מי שאומר אחרת הוא פשוט לא רגיש.

ועכשיו, אחרי שדיברתי על הרגשיים בצורה שמרחיקה אותם ממני, מי יאמין לי שאני לא אינטלקטואלית קרה? הרי ברור שאין לי רגש אם אני לא חלק מהם.

אסיים במילים טובות: בשורות טובות וחודש שבט שמח ופורח.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “להרגיש זה הלחשוב החדש

  1. היום גילית את הבלוג הזה
    זה הפוסט הראשון שלך שאני קוראת
    כתוב מקסים
    מאוד נהנתי, עם חלק גם התחברתי[/הזדהתי, איך שאת רוצה לקרוא לזה…]
    רואים שאת אינטלקטואלית רגישה 😉

  2. באמת מעורר מחשבה.
    אני מזדהה בהרבה, אבל בגדול אני ממש מ"המרגישים", וגם זו כשלעצמה קטגוריה מורכבת. בואי נדבר על זה בהזדמנות. ואם אשכח מה רציתי לומר, תזכירי לי את האינטליגנציות של גרדנר.

  3. מעניין מאוד.
    אני רק רוצה להאיר שיש אופציה נוספת. יש את "התמימות השנייה" שמאפשרת לחיות לא במרחב שיוצר איזון או הרמוניה או חיבור כלשהו בין רגש לשכל, אלא מרחב של דיאלקטיקה בו יש תמימות/רגש-מלא באופן טוטאלי ובמקביל שכל באופן טוטאלי. אני יודעת שזה נשמע לא ברור, אבל זה חלק מהעניין.
    ודע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s