שמא גררה חולדה

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מרומם נפש שאני יכולה לכתוב פה. מיד עם כניסת שבת (הגדול) ישבתי במטבח וחשבתי על עשרה רעיונות לרשומות בבלוג. כל חיי נרשמו להם בבהירות ויכולתי לחלק אותם כך וכך, למצוא בהם שיטות, לתקן את המעוות ולהילחם בטחנות רוח. הרגשתי דגדוג בידיים ורציתי לרוץ לכתוב הכל, אבל שבת קדשה כבר ולא יכולתי. "הרעיונות ממש טובים", ניחמתי את עצמי. "אכתוב במוצאי שבת".

במוצאי שבת הלכתי לנקות את הספרייה. העברתי ספרים מספרייה אחת לספרייה שניה. זה היה אקט חתרני שצבע את הספרייה שלנו בצבעי אידיאולוגיה מסויימת, עם שוונצים (מילה שהפכה מקובלת מאד בחוגי ספרים. תשאלו את מפיקי הפרסומות ביוטיוב) פרועים ושמרניים כאחד. זרקתי שמונים אלף מוספי שבת של הארץ. במהלך השבת עלתה בדעתי ההבנה שהארץ הוא עיתון של היפסטרים. היפסטרים כותבים את העיתון, היפסטרים עורכים אותו והיפסטרים מוציאים אותו לאור. בתפקיד המבוגר האחראי מכהנת אווה אילוז, אבל היא נבלעת – יחד עם אורן הרמן – בהררי היפסטרים. והדבר הגרוע ביותר בהררי ההיפסטרים האלה הוא, שאין להם טיפת הומור. "ומה האלטרנטיבה?" שאלתי את עצמי היום, כששאבתי את תא המטען של המכונית. "מקור ראשון?" את מקור ראשון הבנתי שצריך לעזוב כשקלטתי את הזרמים הרומנטיים שזורמים בעיתון הזה. הכל אישי מאד. "לפחות ביקורת על האידיאולוגיה יש", ניחמתי את עצמי. ובינתיים נמשיך לקרוא הארץ, כי יש להם מוספים טובים ואפשר לבלוע את הצפרדעים שהם מגישים לנו מתובלות בחמאה, לימון ושום.

אדהכי והכי, הרעיונות נשכחו ממני. חשבתי לכתוב כמה מילים על העכבר שנפטר.

ליד הדלת מלכודת העכברים שהצבנו עומדת סגורה. "העכבר נפטר", אמא אמרה, כששאלתי אותה אם צריך לשחרר את העכבר. כי זו דרכנו. אנחנו לוכדים עכברים ומסיעים אותם ליישוב הסמוך, שם אנחנו משחררים אותם מתוך אקט של סולידריות אמיתית וההבנה כי רק מי שמשתתף איתנו בסבלנו הוא אחינו באמת. "מה את רוצה שאעשה איתו?" התעניינתי קצרות. אמא שלי לא ששה לשוחח על עכברים, חיים או מתים. "זרקתי אותו", היא אמרה. "מה יכולתי לעשות?" ואני חשבתי על החולדה המיתולוגית שמופיעה במסכת פסחים, זו שעלולה לגרור חמץ ממקום למקום, וכמה סמלית לכידת העכבר הזו ערב פסח.

אולי עשרים שנה לא ביערתי חמץ. במקום זה נתתי לאנשים אחרים לעסוק בזה. הבוקר הלכתי לבער את החמץ עם אבא שלי, שיהיה איזה מבוגר אחראי בכל העסק ויבדוק שאש לא מתפשטת בשדה. עמדנו במגרש ריק והבערנו לולב, קרטון, קרקרים וחלה. אחר כך אמרנו שלוש פעמים שכל חמץ שנמצא ברשותנו, שראינו ושלא ראינו, שביערנו ושלא ביערנו, מבוטל הוא בעינינו כעפר הארץ. חיכינו שהאש תשכך. ותדעך. אנשים סבלניים אנחנו, אבא ואני. ובכל זאת אבא שאל: מה נעשה עכשיו? אמרתי לו שאפשר להגות במושכלות. אז הגינו במושכלות. דיברנו קצת על מודלים של גאולה. גאולה של סימן קריאה, גאולה של שלוש נקודות, גאולה של סימן שאלה. נמלה התקרבה למדורה ותפסה פירור לחם, והלכה עם פירור לחם על הגב.

החג הזה לא תמיד קל. גם חגים אחרים לא. אני לא רוצה ליפול למלכודת שהפירור הזה מציע לי, כי התמונה כשלעצמה היתה יפה כל כך: נמלה גדולה ושחורה עם פירור צהוב על אדמה צהבהבה בין עשבים ירקרקים שהתחילו להצהיב וחרציות צהובות מלאות בקרציות אדומות. לכן לא אדבר על פירורים ונמלים ואיסוף. אתפלל לראות את הטוב ואת מה שיש בידי בבהירות רבה. להרגיש אותו בתוכי ומסביבי. לקבל עוד ממנו בשנה הבאה.

חג אביב שמח

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שמא גררה חולדה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s