התמנון

fisherman greece

היה אחד, רוג'ר שמו, שגר בכפר דייגים יווני באחד מאותם איים עלובים בים האגאי. רוג'ר זה היה בעל אספירציות ספרותיות ואמנותיות ונהג למשוך ידו בעט. הכל התחיל כשהדיו שלו נגמר. אני חושבת שהוא ניסח אז את הטיוטה השבע עשרה לפיסקה הראשונה ברומן הראשון שחלם עליו. הרומן התחיל בתיאור גבעות עגלגלות, ירוקות, והתנועה העדינה של העשב עליהן עם כל משב רוח. רוג'ר, כך מסתבר, התגעגע מאד לאנגליה ורצה לחזור לשם, גם אם לא הודה בכך. האף שלו היה שרוף תמידית כי לא הסתגל לשמש היוונית, הוא לא הסתדר עם הזוחלים באי הזה והתבייש להודות בכך ולהזמין מישהו שיפטר מהם במקומו וגם החרקים לא היטיבו איתו. אבל היו לו אספירציות והוא רצה לצאת החוצה, אל מעבר לשורת הבקתות העלובה שהוותה את כפר הדייגים הציורי בו הוא חי, לשבת בין הטרשים, או עליהם, מה שיזדמן לו קודם, ולרשום נקודות-נקודות שיתחברו לקווים שיהפכו לתמונה שלמה, הרומן הראשון שלו. חלק ממנו הבין היטב את עליבות הכפר מיד כשהגיע, הרגיש איך כל זה מייבש את אחרונות טיפות היצירתיות שלו. זה היה החלק שהעלה במוחו את הגבעות האנגליות המוריקות. חלקים אחרים עוד היו שבויים בחלום על הארץ הזרה ועל ההשראה שתגיע אליו ממנה. אלה היו החלקים שחשבו שתמונות הנוף האנגליות יתחלפו בתמונות ממסע על פני אירופה, מסע שבסופו יגיע הגיבור אל החוף, אל כפר דייגים – או חקלאים – ציורי וצרוב שמש, שם המנוחה ושם הנחלה.
אחד הדברים הגרועים מכל בכפר הדייגים היווני אליו הגיע רוג'ר היה האוכל. הוא התגעגע מאד לוויסקי וחשב שהאוזו לא יהווה לעולם תחליף ראוי. אבל הוא היה משלים עם האוזו – הרי הוא והוויסקי היו מביאים אותו לאותו מצב – אם רק היה שם אוכל ראוי לשמו. כליות ושעועית, תפוחי אדמה, כרוב מבושל. מה לא היה נותן בשביל כמה נקניקיות. במקום זה הדייגים המקומיים התעקשו לבסס את התפריט שלהם על דגים. הוא הבין את ההיגיון שבמעשה הזה, את זמינות חומרי הגלם, ובכל זאת היה מעדיף שלא יעשו כך. במיוחד קיווה שלא יאלץ לחזור ולאכול תמנונים. הוא לא ידע איך להתמודד עם הדבר הזה, שכולם זללו בתיאבון גדול. וכך רוג'ר רזה מגועל ונשרף משמש בזמן שהיה על האי. מדי פעם היה מודה באומללות שלו בינו לבינו. ממילא היה טיפוס מהורהר ולא אחד מהברנשים שופעי העליצות שנהג למצוא מדי פעם בעיקול הדרך לפני שעזב את אנגליה, מעשנים מקטרת ושואלים אותו לשלומו בעליזות ורודת לחיים. יוון סחטה מהארשת המהורהרת שלו דיכאון של ממש. אבל החורף התקרב, האוויר החל להצטנן והוא קיווה לטוב. אולי ישלים את כתיבת הרומן תוך שבוע ויסתלק מהאי לפני החורף, יחזור למולדתו האהובה לפני שכל מה שעליה יקפא.
עם התקררות האוויר אזל הדיו של רוג'ר. הוא לא היה מוכן לכתוב בכלי כתיבה שאינו עט הציפורן הנאמן שלו, עט ציפורן שקיבל כשהיה בן חמש-עשרה בסתם יום של חול, מתנה שנתנו לו הוריו כדי לעודד אותו לכתוב. מדי פעם היה מתבונן בעט שלו ותוהה על היתכנותה של תקופה כזו בחייו, תקופה בה סירב לכתוב, תקופה בה כתב היד שלו נראה כמו קשקוש מרוח על נייר, אם כתב היד שלו נראה בכלל. עכשיו היה מסוגל להנפיק אותיות אחידות על שורות ישרות. כמובן שהיה צריך להתאמן על כתיבתן שעות ארוכות, אבל זה השתלם והוא כתב כמה מכתבי אהבה נוגים שהמיסו את ליבן של כמה מהנערות היפות ביותר, שושנים אנגליות שגרו בשכנות אליו כל ילדותו. המכתבים נכתבו בשם בחורים אחרים, שישבו עכשיו בביתם עם אותן נערות ממש – כבר לא נערות, כי אם נשים, ובקרוב אימהות. אותם גברים צעירים ונשים צעירות ישבו שם אם לא בזכות מכתביו של רוג'ר, בעידודם. רוג'ר לא נכנע עדיין להבלים בורגניים שכאלה. נשים, ילדים, משחקי קריקט וכריכים. לכן נסע ליוון, לכן השחית דפים רבים על חצאי שורות, חצאי משפטים, חצאי פיסקאות. את כל קסתות הדיו שלו השחית. חלקן נמרחו על הנייר במערבולת שחורה של יאוש מהמוזות שעזבו אותו והלכו לרבוץ בצחנת עיזים וקורנית, להשתזף בשמש היוונית הממארת. בחלק מהדיו השתמש לכתיבה בזבזנית במכחול על ידיהם ורגליהם של ילדים יווניים חצופים ופטפטנים, שלא הניחו לו לנפשו עד שלא כתב עליהם באותיות זרות, מעוותות מעט: הילדים התפתלו מתחת למגע המכחול המדגדג. חלק מקסתות הדיו שפך בעצמו אחרי שהשתכר מאוזו וחשב לעזוב את הכל, לחזור לאנגליה בשחייה ולחיות כרועה חזירים. בבוקר התעורר חיוור ומיובש, תוהה האם עיסוק כזה קיים עדיין, ואז נזכר שהשחית קסתות דיו. הוא מעד וכשל ממיטתו למזוודה שלו וראה שרק קסת אחת נשארה לו, מלאה עד חציה. הקסת נגמרה באמצע הטיוטה השבע-עשרה, אם לא סופרים את שאר השירבוטים שחצי הקסת הזו התבזבזה עליהן לפני שהמוזות התעשתו סוף סוף וקמו מרבצן אל חדרו של רוג'ר. אחת מהן היתה עצלנית במיוחד והשתרעה על מיטתו. היא קראה לו לשכב שם בעצמו. אחרת התעסקה כל הזמן עם ספלי התה שלו ובקשה ממנו לשתות איתה כוס תה כמו שצריך. רק השלישית היתה חביבה על רוג'ר. היא היתה משתרעת על שולחן הכתיבה שלו, משעינה את הראש שלה על כף ידה ומסתכלת עליו. רוג'ר היה מסתכל עליה, מסתכל בעיניים הירוקות שלה, ומיד נזכר בגבעות העגלגלות והירוקות וכותב על הגיבור שלו, שישב על אחת הגבעות האלה ופיטם את המקטרת שלו בטבק. הוא הגיע סוף סוף לניסוח משביע רצון ובאמצע המילה – אולי אפילו באמצע אות – העט שלו השתתק. הוא לקח לידיו את הקסת וגילה לחרדתו שאין בה אפילו טיפה אחד של דיו.
"חכי לי כאן", הוא אמר למוזה, ורץ לכפר לקנות דיו. לאלקסופולוס לא היה דיו, וגם לא לגיאנופולוס או לקאראס. מה לדייגים ולדיו. הוא רץ בחזרה לחדר שלו, נטל עיפרון, התיישב לשולחן והמשיך לכתוב. הוא לא היה מרוצה מהמשך הפיסקה וכשהסתכל סביבו ראה ששלושתן עזבו אותו שוב. הוא הרים את העט האהוב שלו והתבונן בו ממושכות. המוזה ירוקת העיניים ישבה על קצה שולחנו ונדנדה את הרגליים שלה. ניכר בה שיעמום ורוגז.
"אין דיו בכפר", הוא ניסה להסביר לה. היא הרימה גבה אחת בבוז ונשפה בקווצת השיער שהסתירה את עינה הימנית.
בלילה ההוא חלם רוג'ר חלומות מבלבלים מאד. שלוש המוזות שלו רקדו מסביבו במעגל. הן התקרבו והתרחקו והסתחררו סביבו על גבעות ירוקות. אחר כך ארבעתם היו שרועים מתחת לעץ ערבה בוכיה, מתבוננים במי הנהר ובברווזים שהתהלכו על הגדה מולם. בחלום הבא רוג'ר פגש איזה ברנש עליז ואדום לחיים. על זרועו היתה שעונה המוזה שחורת העיניים. הוא הוציא מכיסו את עט הציפורן של רוג'ר והחל לצייר על פנים זרועה דוגמאות סבוכות. ובחלום האחרון רוג'ר הרגיש את הקיבה שלו גואה. הוא התכופף והקיא.
זה היה הדבר הראשון שעשה מיד אחרי שקם בבוקר. הוא התכופף מעל לדלי פח והקיא, ושאל את עצמו למה. עוד לפני שהציץ בשעונו היה ברור לו שאיחר לקום וכבר כמעט צהריים. הוא רחרח את האוויר והרגיש שהבחילה חוזרת אליו. אחרי שהקיא שוב הכין לעצמו כוס תה ותהה מה באוויר מושך את תכולת מעיו החוצה. מעין ענן דק היה פרוש על המחשבות שלו, על הזכרונות ועל התמונות. הוא נשם עמוק ושוב רצה להקיא, אבל הפעם במקום להקיא הבין שהוא מריח תמנונים. "לתמנונים יש דיו", הוא אמר למוזה שחורת העיניים שהשתרעה בנוחות על המיטה הסתורה שלו ופתתה אותו להעביר עוד יום בבטלה ויאוש. המוזה ירוקת העיניים שמעה את המילה דיו ונכנסה לחדר. היא התיישבה ליד רוג'ר ולטפה את פניו בעדינות. היא הסיטה את השיער שלו, שהיה עדיין לח מזיעת חלומות רעים, מעל פניו.
רוג'ר קם ושפך על עצמו מים. הוא קרצף את הפנים שלו ולבש חולצה נקייה ורץ לכפר, קסת דיו ריקה בכיסו. המוזה היתה ממש מאחוריו והוא דיבר איתה כל הדרך וסיפר לה מה הוא הולך לכתוב. היא חייכה אליו חיוכים משרי ביטחון והוא קיווה שרק היא תישאר איתו מעכשיו ועד שיעזוב. אחרי שנעליו כוסו לחלוטין בשכבת אבק חדשה, אבל בלי שיתהה האם החורף יגיע אי פעם וישטוף את האבק מהאי, הגיע רוג'ר לקאראס, שעמד על שפת המים וניקה דגים. הוא ביקש מקאראס סטאפודי. קאראס הסתכל עליו בתימהון. הוא זכר את התקרית שהיתה לו עם האנגלי הכחוש, איך אשתו צלתה תמנונים לכבודו ואיך נראה היה שהוא נחנק עם כל בליעה ואיך האוזו החמיר את מצבו. קאראס שאל את רוג'ר אם הוא רוצה דג אחר, אולי איזה קסיפיאס או סארדלה. רוג'ר התעקש על רצונו בתמנון וכשראה שזו הדרך היחידה לזרז את העניינים הוא קיווה להבנה מצידה של ירוקת העיניים ואמר לקאראס שהוא צריך את המלאני של הסטאפודי. קאראס הראה לו סטאפודי שוחים בגיגית גדולה מלאה מי ים. כך היה שומר על טריותם היחסית עד שיבוא קונה. היום היה יום חלש, כך הסביר לרוג'ר, והוא שמח מאד בבואו של רוג'ר ומוכן לשתות לכבודו. רוג'ר סירב בנימוס והפליג בשבחיו של הוויסקי וסיפר שהוא שומר למשקה הזהוב אמונים. קאראס תהה בינו לבינו על הליכותיו של הבחור המוזר ושאל את עצמו מדוע הוא לא פשוט אומר שהוא שונא אוזו. היו כמה כאלה בכפר והוא לא נטר להם טינה על כך. במקום להרים כוסית אוזו נהג לשתות איתם יין. קאראס אף פעם לא הציע לרוג'ר יין, בגלל כל הנאומים הנמלצים שלו, ביוונית איטית להחריד, על הסרוסוס הנוזלי, הזהב שנשפך לגרון וצורב אותו בעונג. קאראס הוציא תמנון אחד מהגיגית והניח אותו על פיו. התמנון הצמיד את זרועותיו לפניו של קאראס בניסיון עקר לבלוע אותו חיים, ואז קאראס שיתק איכשהו את התמנון, שזרועותיו איבדו את היכולת שלהן להיצמד, הרים אותו מעל פניו, חתך את ראשו והגיש לרוג'ר את שק הדיו שלו. רוג'ר רוקן מעט מן הדיו לתוך הקסת ואת השאר – מסביבה.
"זו ההתרגשות", אמר לקאראס בגילוי לב.
קאראס הושיט לו תמנון נוסף. "נסה אתה", הציע לו. הוא הגיש אותו לרוג'ר, והתמנון בחש בזרועותיו וניסה ללכוד את רוג'ר ולאכול אותו – משימה בלתי אפשרית כמובן – כפי שעשה קודמו לקאראס. בעודם חיים לא גרמו התמנונים לרוג'ר בחילה מסוג כזה או אחר. הוא התחיל להעריך את החלקלקות שלהם ולאהוב את הצמדנים שלהם. הוא לקח סכין וניסה לערוף את ראשו של התמנון, אבל השרץ התפתל לפה ולשם על הקרש ונצמד לידיו של רוג'ר, מה שהקשה עליו להמשיך. קאראס סימן לו לשתק את התמנון כפי שהוא עשה. "אני קורא לזה פילי", אמר לו קאראס ובתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים סימן לו להניח את התמנון על פניו ולשתק אותו בנשיקה, שחייבת להיות נשיכה, כפי שעשה הוא בעצמו לפני דקות ספורות בלבד. 
וכך הניח רוג'ר הניח את התמנון על פניו וניסה למצוא סימן כלשהו לחלק בולט שאם רק ינשוך אותו ימות התמנון. קאראס הפנה אליו את גבו, והסתובב להרים סוף סוף את בקבוק האוזו שלו ולחגוג את המכירה הראשונה שלו ליום זה. בינתיים הידק התמנון את הצמדנים שלו על פניו של רוג'ר וחסם את פיו ואת אפו. רוג'ר לא הצליח לנשום. הוא ראה את הים מנצנץ בשמש היוונית, ואת המוזה חומת העיניים עומדת בין הגלים ומוזגת כוס תה. המוזה שחורת העיניים הראתה לו את פנים הזרועות שלה, ערבסקות מסולסלות, והוא חשב להיחנק מרב קנאה בברנש ההוא, שאחז בעט שלו ובדיו. המוזה ירוקת העיניים עמדה מולו וספקה כפיים בדאגה. היא צווחה בדאגה, צורחת צרחות שרק שניהם יכלו לשמוע. רוג'ר הרגיש איך הבהלה הראשונית עוזבת אותו, איך רווחה מתפשטת בריאותיו והוא נרגע, ואז הרגיש איך הרווחה הופכת לתחושת חנק אמיתית, איך האוויר עוזב אותו והוא צונח על הקרקע. אחרי שנחבט באבנים הקטנות שכיסו את החוף נזכר קאראס להסתובב, מדיף ריחות של אניס ושל ים. הוא שמע את החבטה והסתובב לבדוק מה קורה, ואז קפץ אל רוג'ר, הבקבוק והכוס בידו, וערף את ראשו של התמנון מעליו, לא לפני שהניח את האוזו בזהירות על החוף. הצמדנים ניתקו מפרצופו של רוג'ר וקאראס הסיר את חלקו התחתון של התמנון מאפו ומפיו והפך אותו על הצד. כמה חבטות הגונות בגבו של רוג'ר והוא התיישב, מבולבל ומבועת מעט. קאראס דיבר אליו, אבל הוא לא שמע דבר. הוא לגם את האוזו שקאראס הכריח אותו לשתות והרגיש איך המשקה נוסך בו אומץ. הוא איחל לקאראס כל טוב וחזר לחדר שלו. המוזות רצו אחריו כל הדרך. כשהגיע ארז את כל חפציו במזוודות ובשעות אחר הצהריים המוקדמות כבר היה על סירה שלקחה אותו לאי בגודל מתקבל יותר על הדעת. למחרת שט על מעבורת למה שכינה בינו לבין עצמו "יוון האמיתית, ערש התרבות", שם עלה על רכבת מערבה, ועוד אחת ועוד אחת, אינספור רכבות עד שחזר הביתה. בדרך קנה שלוש קסתות דיו ולא השחית אף אחת לריק. הוא הבין שלעולם לא יהיה מסוגל לכתוב פרוזה והתמקד במכתמים ובשירים קצרים, לא מחורזים, שתיארו את מסעו ליוון.
החוקרים הצעירים, סטודנטים פרועי בלורית, שקראו את שיריו יותר מיובל אחרי שנכתבו, נתקלו בתמנונים רבים שאיימו לבלוע את הכותב חיים ובערבסקות שנכתבו על פנים הזרוע, יחד עם רשימות מכולת שנכתבו על צוואר ועל מצח. התמונות היו עלולות להישאר מנותקות ללא השושנה האנגלית של רוג'ר, נערה שמנמנה וכחולת עיניים שלא הבינה דבר וחצי דבר בכל הקשור בשירה, אבל היתה בעלת יכולת מרשימה לדובב אנשים. רוג'ר סיפר לה פעם על הרפתקאותיו ביוון, בכנות יוצאת דופן – לא לגבי רוג'ר כמובן, הכנות שלו היתה מסנוורת, גם אם היה מתאהב מדי פעם בצלילי המילים שהיו יוצאים מפיו ומוסיף תיאורים וסלסולים מיותרים לתפארת המשל והמליצה – והיא כתבה הכל בעיפרון גס על דפים שתלשה ממחברת. כל הדפים עליהם כתב רוג'ר, כולל טיוטות השירים, היו שמורים היטב בארכיון רוג'ר קאראס בסוף המסדרון של האגף המזרחי. הסטודנטים חשבו להיות מיוחדים ובחרו במשורר זניח, שפרסם את כל יצירותיו בעיתון מקומי והתפרנס מקצבה שהשאירו לו הוריו וממשק העזר שניהלה אשתו העגלגלה, שושנה אנגלית המחבקת אותו בחיבה רבה בכל התמונות, המתארות את הזדקנותם. השם היווני שאימץ לעצמו רוג'ר, וגם מטפורות התמנונים והערבסקות, התבררו רק אחרי שפנו הסטודנטים מהדפים היקרים, שנשמרו לבנים ויפים עשרות שנים וכתב ידו החינני של רוג'ר פרוש עליהן, והחלו לקרוא את הדפים המהוהים, הכתובים בעיפרון.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s