ציון, הלא תשאלי?

בראשית ימי הציונות נפוצו – כך שמעתי, גוגל מסרב להגיש לי אותן על מגש הכסף – גלויות שיבת ציון. העם היהודי, זקן שבע ימים וכפוף, לפעמים הלך מרופט בגדים ושקו על גבו, פוגש בציון, אישה צעירה ואימהית למראה, המכוונת אותו אל ארץ ישראל.

ביום העצמאות אני משתדלת לשכוח את דברי הביקורת שיש לי על המדינה, ואת דברי הביקורת שלי בכלל. לשמוח יום אחד על הישות הזאת במקום הזה, ישות יוצאת דופן במרחב הגאוגרפי ובמרחב ההיסטורי. אני משתדלת לשמוח במה שהשגנו עד עכשיו ולזכור לא לומר די לברכות.

זה תרגום מעשה ממסכת תענית של התלמוד הבבלי, דף ט עמוד א:

אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "עשר תעשר?" עשר בשביל שתתעשר.
פגש רבי יוחנן את בנו של ריש לקיש. אמר לו: אמור לי את פסוקך.
אמר לו: עשר תעשר.
אמר לו: מה זה עשר תעשר?
אמר לו: עשר בשביל שתתעשר.
אמר לו: מאיפה לך?
אמר לו: לך תנסה.
אמר לו: וכי מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא? והלא כתוב "לא תנסו את ה'!"
אמר לו: כך אמר רבי הושעיא: חוץ מזו. שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבא-ות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
(ומה זה "עד בלי די?" אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.)
אמר לו: אם הייתי מגיע לשם, לפסוק ההוא, לא הייתי צריך אותך ולא את הושעיא רבך.

המפגש בין רבי יוחנן לתינוק מפרה את רבי יוחנן, אבל הוא מבקש גם לדעת את הדברים האלה שלא בעזרת התינוק. הוא היה מעדיף שמתוקף תפקידו כרבי יוחנן הוא יגיע לדברים האלה בעצמו. אם רק הייתי מגיע לפסוק הזה לא הייתי צריך אותך בשביל האמת הזאת.

אני חושבת על רוח המרד שהיתה לצעירים האלה, שעזבו את בית הוריהם ועלו לכאן, לארץ, כדי לעבוד בסלילת כבישים ובשדות, צעירים שאולי לא היוו את הרוב שבעולים לארץ, אבל בהחלט היוו את הרוב בין האנשים עליהם נכתב הסיפור הזה של הקמת המדינה. סיפור של צעירים, של מרד, של חוצפה ושל תושיה. אולי הגיל הצעיר הזה, חוסר הידיעה את כמות הדברים שאדם עשוי להתמודד איתם בחייו, הוא שמאפשר להגיד לברכה שתוסיף להגיע ולשפתיים לא לבלות ולא להתבלבל ממנה.

מה עשה רבי יוחנן אחרי שהלך לדרכו? האם הציץ שוב בספר מלאכי וקרא את הפסוק? אני חושבת שכן. אני חושבת שאולי הוא המשיך עד סוף התנ"ך, להראות שהאחרונים יכולים להאיר את הראשונים באור חדש, והראשונים יכולים להפריח רעיונות חדשים בלב הראשונים.

לאן ניקח את הראשוניות שמורגשת בעוצמה כזו – לפחות אצלי – בכל יום עצמאות מחדש? אני תוהה האם הגיע הזמן להחליט שאנחנו גדולים ולהתנהג בהתאם, או אולי למשוך עוד מעט מההעזה הזאת לשישים וחמש השנים הבאות. כך או כך, הלוואי שהאישה הצעירה והזקן הכפוף יוכלו ללכת יד ביד אל ארץ ישראל ובארץ ישראל.

שה' יריק לנו ברכה עד בלי די

יום עצמאות שמח.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s