לכבוד הקיץ שהגיע

עוד מעט יהיה יום השנה לאותה הפגנה, וחשבתי לכתוב עליה.

לפני כשנה, בשבת לוהטת, התארחתי אצל חבר. אחד האורחים של אותו חבר, נקרא לו ב', עבד באותה תקופה בהתעוררות בירושלים, תנועה שפועלת לשילובם של צעירים בעשייה למען העיר (כך לפי ויקי, ואני אומרת: תנועה שמארגנת פעילויות חנוניות למעט הצעירים החילונים שלא ברחו מהעיר). בזמנו היה קשר כלשהו בין התנועה לבין ההפגנות ברחוב הנביאים, ומפאת קוצר זכרוני ומפאת העובדה שגם לפני שנה לא הבנתי מה הקשר, אניח לקהל קוראי לקשר בין התעוררות לבין ההפגנות קישורים מוטעים משל עצמם, או לחלופין לגגל.

אותו ב', מתוך סקרנות או מתוך חריצות או מכיוון שמקום עבודתו שלח אותו, התכוון ללכת באותה שבת לראות את הפגנות החרדים ברחוב הנביאים. אנחנו, כלומר כולנו חוץ מג', החלטנו ללכת איתו. אני לא רציתי ללכת. אני מפחדת בשכונות חרדיות. לא יודעת ממה. אבל הפגנה היא אירוע חברתי, והייתי לבד בדירה באותה שבת, אז למה לא להישאר עם חברים? וכך יצאנו לנו, אחרי נמנום צהרי שבת מסורתי, שהיה סיוט (ידעתם שמזרונים פולטים  חום?) למרות כמויות הקרח שהנחנו של עצמנו, והלכנו לרחוב הנביאים.

אם להאמין לב', המצב היה כזה. חניון קרתא החל לפעול בשבתות ב- 2009, עם הרבה בלגן ורעש, וחרדים המומים משוטרים חמומים. מאז החניון פעיל בשבתות, למורת רוחם של מנהיגי החרדים, או החרדים. יכול להיות שיש עוד כמה אנשים שמתנגדים לחילול השבת הזה. בכל אופן, רק החרדים מפגינים. מהר מאד גילו החרדים שההפגנות בסמוך לחניון כרוכות בבעיה חמורה: התיירות (הגויות?) מזמנות להם התמודדות לא פשוטה עם פריצות. לכן הם החליטו להפגין על חילול השבת בחניון קרתא בשכונות החרדיות. אבל גם זה לא פשוט, כי בשכונות החרדיות גרים חרדים, ולחרדים יש נוער שוליים חרדי, ואם יש משהו שאתה לא יכול לעשות בנוכחות נוער שוליים חרדי זה להפגין בסולידיות ובאיפוק. אם אתה רוצה הפגנה שלא יוצאת משליטה, אתה לא קורא לנוער שוליים חרדי. לכן העתיקו את ההפגנות למעלה רחוב הנביאים. האזור שם התחרד מספיק להיחשב לשכונה חרדית, אבל גם רחוק מספיק מהקסבה וקרוב מספיק למרכז העיר כדי שנערי השוליים (העצלים, כך עולה מהסבר זה. כולו עשרים דקות הליכה מאיפה שזה לא יהיה בשכונה החרדית שלהם לרחוב הנביאים) לא יגיעו.

בזמן שאתם קוראים את כל זה, אנחנו צעדנו וצעדנו והתעקלנו אל רחוב הנביאים, וראינו את ההפגנה. היו אלה שלושה חסידי תולדות אהרן בקפטנים מפוספסים ובשטריימלים דקים. הם צעקו "שבת! שבת!" בחוסר תיאום מושלם. זה היה די מבדר בעיני, משום שהם הזכירו לי עזים. משהו בגרמיות, אני חושבת, אבל גם הקולות שלהם היו עזיים למדי.

מלבד שלושת אלה, שעמדו באמצע הכביש, על אי תנועה כמדומני, עמדו על המדרכה עוד כעשרים או שלושים חילונים, שבאו לוודא שרחוב הנביאים לא יחסם לתנועה בשבת. לצדם ומהצד השני של הרחוב וגם על הכביש עמדו המוני חרדים שבאו לצפות במתרחש. שוטרים על סוסים פקחו על העסק.

בין החילונים אני זוכרת שיער לבן. זה סימן לחילונים ירושלמים. הרבה נשים שלא צובעות את שיערות השיבה שלהן ומסגירות את הגיל הממוצע של החילונות הירושלמית: חמישים וחמש ביום טוב. כמו כן, יתכן שאף חילוני שעמד שם לא היה ירושלמי. ובכל זאת מה שכתבתי של הגיל הממוצע של החילונות הירושלמית עדיין נכון פלוס מינוס, ובכל אופן משקף את העובדה שתנועת התעוררות בירושלים לא פועלת בחלל ריק ואכן דרושים מאמצים להשארת הצעירים בעיר.

החרדים היו צעירים. היו בחורים צעירים. היו ילדות. היו אמהות בשנות השלושים המאוחרות לחייהן, אולי אפילו אמצע הארבעים. היו ילדים בני שבע, שמונה ותשע. היו נערים. והיינו אנחנו. והאנחנו הזה כולל אותי.

ירדנו ברחוב הנביאים והערנו הערות על ההפגנה, ופחדתי מאד. התחושה המעקצצת הזו: זה לא המקום שלי. ואז התחלנו לשמוע צעקות: "שיקסע! שיקסע!"

עכשיו צריך להגיד משהו על השיקסע הזה. יש אנשים שאוהבים אקשן. יש בנות, שאוהבות ללכת לשכונות חרדיות רק כדי שיוכלו לספר שצעקו להן שיקסע. אפשר לומר שזה קורה לכל קבוצה לא חרדית שנוכחות בה נשים. מתישהו מישהו יצעק שיקסע. גם אני, כמו כולם, חיכיתי לשיקסע. מתי זה יגיע. וכשזה בא מיהרתי להסתכל מסביבי כדי לראות אל מי מכוונות הקריאות. הסתכלתי כה וכה ולא ראיתי אף אחת שראויה לקריאה. או אז הבנתי שהקריאות מכוונות אלי. ואז פחדתי ממש. אז עשיתי  מה שאני משתדלת לעשות בשעות פחד: להמשיך כאילו כלום לא קרה. המשכתי לצעוד באותו קצב לכיוון המון חרדי שחלקים ממנו קוראים לעברי שיקסע, מילה שלמרות הפירוש המילולי הנייטרלי שלה נושאת מטענים לא קלים של גנאי. ובינתיים חשבתי: אוקיי רוני. ומה תעשי כשתגיעי למטה? מה תעשי כשיגמר לך הרחוב ללכת בו ותגיעי לקיר האנושי בסופו?

בדיוק אז א' תפס אותי ושלף אותי משם כפשוטו. הוא העלה אותי על המדרכה. אז אמרתי לו בביטחון רב, שילווה אותי לדירה שלי בבקשה, והוא ליווה אותי במעלה הרחוב, שם עמדו עדיין שלושת החסידים  וצעקו שבת, ואמרתי לו תודה והלכתי לפגוש את לני, אבל זה כבר סיפור אחר.

מן הראוי היה לסיים פה, אלא שבשבת זו הבנתי שבמרחב הציבורי החרדי אין נשים. הסיטואציה הזו גרמה לי לראות איך אצל חרדים יש ילדה ואחר כך נערה ואחר כך אשה נשואה, שזה אומר אמא, שזה אומר שאשה היא חסרת הקשר מיני, על אחת כמה וכמה גבר. תעשו ניסוי. תחפשו במאה שערים נשים רווקות בשנות העשרים לחייהן. אין. הייתי צנועה באותה שבת. אבל הייתי אישה. וזה לא אמור להיות קיים. אז נקראתי שיקסע. 

אני מודה: אני לא כל כך נייטרלית כלפי היעדרותן של הנשים מהמרחב הציבורי. טיילתי בתורכיה לפני כמה שנים וגם אז הרגשתי שזה מוזר מאד שהנשים היחידות שמסתובבות ברחוב הן תיירות או תלמידות בית ספר. אבל אני כן אסיים באמירה נייטרלית על התרבויות השונות שמחכות לנו מעבר לפינה אם רק נרצה להסתכל. ואולי סתם אסיים בלילה טוב.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s