כנסיית הקבר

הייתי אתמול בכנסיית הקבר.
כדאי לכם ללכת גם.
התעצלתי לברר כל מיני עניינים הלכתיים ופשוט סמכתי על זה שהמזמין לכנסיה היה בחור דוס במיוחד וחף מעצלות אינטלקטואלית (אהמ אהמ). בקיצור, אני אקשר פה לחומר יותר רציני בקרוב, בעזרת ה'.
הפעם האחרונה שהייתי באזור כנסיית הקבר היתה לפני שמונה שנים. עמדנו מבחוץ בשל הדוסיות ודיברנו. זכרתי צפיפות ואת העקצוץ ההוא שאני מרגישה בעיר המזרחית.
חרדה שמא אאחר, מאחרת כרונית שכמותי, הגעתי לפני כולם ומיד נכנסתי להלם ולאלם. המקום נראה כמו גבב קיסרי של אבנים ובניינים ועליבות שוררת בכל. יכולתי לזהות עקבות של כל מני דברים מעניינים. אולי אריחים, אולי חלונות שנסתמו. באופן כללי המראה די חונק. את הכיפות המפורסמות של הכנסייה לא רואים מהחצר. אחרי שבלשתי והתבוננתי מקרוב בסיתותי האבן וראיתי שההלם והאלם ממשיכים איתי התיישבתי בצד ושרבטתי כמה מילים. בדקתי אותן עכשיו ותוכנן דומה לתוכן הפיסקה הזו.
כתבתי וחיכיתי למזמין שיגיע. ציפיתי לראות אותו עם אשה משובסת ומעוטפת במיוחד: המדריכה שלנו, שהיתה נזירה קתולית לפני שהתגיירה. כשבסופו של דבר הוא הגיע, צפה פתאום מתוך הקהל אשה קומפקטית עם שיק צרפתי. הסתבר שהיא המדריכה שלנו. אלמנט ההפתעה הזה לא שחרר אותי מההלם ולא מהאלם. אספנו אנשים מכיכר המוריסטן והרשיתי לעצמי לגחך על כך שהייתי בכיכר ולא הבנתי שאני ליד כנסיית הקבר, והסיור התחיל.
מה שהיה מעניין בהדרכה של תרז הוא ההיצמדות שלה לנרטיב נוצרי מסורתי. כלומר, אני חשבתי שאני הולכת להיפגש עם בת דמותן של המתגיירות שהגיעו לתיכון שלי באלולים שונים, והעבירו לנו שיחות על המעבר לחיק היהדות. נשים מכוסות בהרבה בדים ובהרבה אתוסים ובדמעות, שנראה שטולטלו מן היסוד והתערערו מעט, בעקבות הגיור או אולי לפניו, ולא התאוששו מכך. לא היתה להן היכולת להסתכל על העבר שלהן במידה מינימלית של פיוס ולענות על שאלה של תיכוניסטית תמימה לגבי אפשרות להימצאות מעט עומק רוחני גם במקום הקודם בו היו. פעם הכל היה שחור, התייהדתי ועכשיו הכל מואר. השימוש שעשתה תרז בנרטיב הנוצרי הפתיע אותי בחוסר המדעיות שלו, הרי אני מגיעה למקומות קדושים לדתות אחרות רק עם מדריכים, בנאמנות שלו לדת אחרת למרות המעבר שלה ליהדות, וגם בפשטות ובאותנטיות שבה הוא יצא מפיה.
אחד הגיבובים האדריכליים הבולטים בחצר הכנסייה נראה כמו מן חדרון קטן, שכנראה היה חלק מהמבנה הצלבני (למבנה הביזנטי כמעט אין זכר) המקורי, או לפחות נבנה בשלבים מוקדמים מדי. המבנה הראשי של הכנסייה היה ננעל בסוף היום, אבל עולי הרגל היו מגיעים בכל מיני שעות משונות אחרי שחצו אוקיינוסים, יערות ומדבריות ואי אפשר היה לתת להם להגיע לכזה אנטיקליימקס. לכן בנו את החדר הזה, מעין מיני כנסייה שתפקדה כל יום כל היום.
בתוך הכנסייה היתה אפלולית, שלא הצלחתי לזהות התגברות שלה עם נקיפת הזמן. אני לא יודעת האם המקום מואר בצהרי היום. אני משערת שלא. לא נראה שיש שעות של שמש ישירה על הבניין, הוא מוקף בבניינים אחרים שמקשים על השמש לעבור ומלבד זאת, נוספו קירות פנימיים שמקשים על השמש לעשות את מלאכתה.
מבפנים יש גם ריח של קטורת. ככל שהתקדם הסיור האוויר נעשה דחוס וטחוב, ובכנסייה הסורית נתקפתי דז'ה וו ממסעי בחריטון ונזכרתי שאני לא מתפקדת היטב במקומות סגורים. אבל זה בהחלט הוסיף לאווירה.
מרגע שנכנסנו השתלטה עלי איזו עליצות. זה עולם אחר לחלוטין, ואני נפגשת איתו רק בסרטים. הנזירות הרוסיות (מטפחת שחורה שגורמת להן להיראות כמו ביצים בקרטון שחור) עשו את הרושם הכי דוסי מכל העגות, והצטלבו תכופות בתנועות נדיבות. הנזירים הארמנים היו קשים לזיהוי בלי הכובע המחודד שלהם, אבל הם נחפזו והקרינו הכי פחות חרדת קודש. לכמרים היווניים היה הזקן הכי מרשים, אבל הנזירים שלהם פטפטו ביוונית עליזה ודי קולנית ליד הקבר, והפחיתו את רמת הרצינות. הנזיר הפרנציסקני נראה מהורהר ועסוק בענייניו. את האתיופים לא ראינו.
אותו כומר יווני ניהל תפילה כשהגענו. זה נשמע כמו דקלום ארוך, בלי מנגינות. התפילה התנהלה מתחת לתקרה גבשושית ומכוסה בציורים. הייתי בטוחה שזה פרסקו והגבשושיות מקורה בטיח, אבל זה היה פסיפס מאבנים זעירות. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. התרשמנו קצת יותר מדי בקול, ועשו לנו שששש! זועם.
היוונים חובבים קיטש והחלקים שלהם בכנסייה מלאים בזהב, ואולי זה "זהב", בעיטורים פרחוניים ואבנים צבעוניות שטיבן לא התברר לי. בכלל, ציפיתי לראות איזה שימור, אבל מסתבר שארכיאולוגים לא כל כך מעורבים במקום הזה ואין התחשבות בערכים אדריכליים. המקום מלא בפיגומים ושאר טבעות ברזל לחיזוק, ולא נרטה שנעשים מאמצים לקדם את העניינים – כנראה בגלל פוליטיקה פנים נוצרית ומי יודע מה עוד. המצב הרעוע לא הפריע ליוונים להחליט שהם רוצים לסגור חדר, ואכן הם יצקו קיר בטון עצום בתוך הכנסייה, שוב, בהתאם לאפס שיקולים אדריכליים.
***עכשיו אני אומרת להבדיל ומבקשת שא-להים יסלח לי, אם הכעסתי אותו עד עכשיו ואם מה שאכתוב עכשיו יכעיס אותו אפילו יותר***
חשבתי על זה, שהחדרון הקטן לכנסייה הוא כמו שטיבלך לבית כנסת מרכזי, ושכל הקטורת והקישוטים והגיבוב הם תוצאה של רצף הפעילות בכנסייה. חשבתי על בית כנסת שפועל אלף שנים, וכל שנה מישהו תורם איזה שטיח או מנורה לעילוי נשמת, עד שבסוף אין מקום על הקיר. אני מכירה כמה בתי כנסת שפעילים כמה עשרות שנים וכבר הגיעו למצב כזה…
זהו. יצאתי באורות מכנסיית הקבר, זו היתה חוויה, נשארתי יהודיה, התגברתי על הדחף שלי לציין שנשארתי יהודיה בכל פיסקה ברשומה הזו, נראה לי שאני הולכת לבלות ברובע הנוצרי כי הוא ממש מעניין, רמדאן עכשיו, דתות זה דבר מגניב ואני לא אחתום באמירה דמגוגית כמו "אבל הכי כיף להיות יהודי" כי זה מעשה של מישהו שמפחד שיגידו עליו שהוא לא יהודי טוב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כנסיית הקבר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s