סיפור לט"ו באב: נפש ואהבה

(תקציר הסיפור על אמור ופסיכה, אמנם באיחור, אך לט"ו באב)

תמונה

זו תמונתם של אמור ופסיכה כילדים, שידועה גם כנשיקה הראשונה. את התמונה צייר בוגרו, והוא אחראי גם לתמונת הנערה הנוגה והפוזלת מעט, מה שלא גורע בכלל מהחינניות שלה, זו הנערה עם הלימונים. אם תרצו, לכו לראות אותה במוזיאון ישראל. ובינתיים אנחנו נדבר כאן על התמונה האחרת שלו.

לאמור, או לקופידון, יש כנפי יונה עדינות, ולפסיכה, או פסיכה, כנפי פרפר עדינות אף יותר. אמור מנשק את פסיכה ברצינות שעוברת בגיל עשר, בערך, בדרך כלל, ורצינות אחרת מחליפה אותה. אם תחפשו את התמונה באינטרנט תוכלו לראות שהם עומדים על עננים. העננים של בוגרו הם חומר מוצק למדי, לפחות עבור ישויות כמו שני הילדים האלה.

הסיפור של אמור ופסיכה: תמצית העלילה מן המיתולוגיה היוונית

נפש היתה בתם של מלך ומלכה. היו לה עוד שתי אחיות, כולן יפות מאד, אבל לשתי אחיותיה היו שרים מדי פעם "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך", ולה לא היו שרים את זה אף פעם. למעשה, היא היתה הבחורה הכי יפה באזור. עד כדי כך יפה, שבמקום לעבוד את ונוס, אלת האהבה, האחראית בין היתר גם על היופי, הם התחילו לעבוד את נפש. שמעה ונוס, חרה אפה, והיא שלחה את אהבה, הילד שלה, להביא אליה את הבחורה, ולא לתה של מנחה. הלך אהבה ובמקום להביא את נפש התאהב בה ורצה אותה.

בינתיים, בארמון, האחיות הפחות יפות של נפש מתחתנות. אבא שלה מתחיל לחשוב, שאולי האלים כועסים עליו ובגלל זה הילדה לא מתחתנת. הוא פונה לאורקל, וזה אומר לו שהאלים זועמים ולכן הוא צריך לתת את בתו לדרקון מפלצתי. צריך אז צריך, והאב מוסר את אהבה לדרקון. שם נאמר לה להיכנס לחדר ולחכות לבעלה, ובעלה אכן מגיע בחסות החשכה, אבל הוא נחמד מאד, ממש נחמד, ונפש נכנסת להריון.

בזמן שלנפש נחמד עם בעלה, שכזכור, ככל הידוע לנו, הוא דרקון זועם, המשפחה שלה מתגעגעת ומבקשת שתבוא לביקור. כשהיא מגיעה, בסופו של דבר, האחיות שלה אומרות לה: בחייך, את לא יודעת מי זה? והיא אומרת שלא. והן משכנעות אותה שתנסה לגלות מי זה, אם הוא כזה נחמד, שכולנו נדע. ואכן, באחד הלילות  נפש לוקחת פגיון ביד אחת ומנורה ביד השניה והולכת להסתכל על בעלה הישן. רועדת מפחד היא מתקרבת אליו, מאירה לכיוונו ומגלה שלצידה ישן אחד עלמי החמודות אם לא ה-, שהרי לא דרקון זה, כי אם אהבה. היא כל כך במתח מכל המצב, שהיא שופכת עליו מהשמן הרותח של המנורה. הוא מתעורר בבהלה, עם כוויה, ובורח, והיא נדקרת במהומה הזו מאחד החצים שלו. נפש רודפת אחרי אהבה, אבל לא מצליחה להשיג אותו. היא מבקשת עזרה אצל האלים, אבל הם לא יכולים לפנות נגד ונוס. נפש מבינה שהיא צריכה ללכת לונוס וכך סוף סוף ונוס תופסת את נפש.

ונוס זועמת יותר מאי פעם. לא רק שאנשים מעריצים את נפש במקום אותה, נפש גם פצעה את הבן שלה. היא כולאת את שני האוהבים באגפים שונים של הבית שלה ומפקידה את נפש בידי דאגה ועצבות, והן מכות ומצליפות בנפש. אחר כך היא מטילה עליה משימות קשות שאמורות להביא למותה, אבל העולם מתגייס לטובת נפש ומסייע לה לעמוד במשימות. בסופו של דבר ונוס מנסה טריק אחרון והיא שולחת את נפש לעולם התחתון, להביא לה משם את יופיה של פרוסרפינה (אולי אתם מכירים אותה בשם פרספונה, אותה חטף אל השאול ובגללה יש עונת מוות בעולם. בישראל זה הקיץ ובארצות הקור זה החורף, ובאזורים טרופיים אין עונה כזו בכלל, ויש להם מיתולוגיות אחרות). שוב נפש חושבת למות בגלל הקושי ושוב העולם מתגייס לעזרתה, ומגלה לה איך תעמוד במשימה. והיא אכן מצליחה ללכת לעולם התחתון ובחזרה, וחוזרת עם קופסה ובה יופיה של פרוסרפינה, אבל כשהיא כבר למעלה היא מחליטה להציץ בקופסה, ולא רואה בה דבר. אבל מה שבתוך הקופסה, מה שלא הצליחה לראות, היה קטלני עבורה, והיא שקעה בשינה שאין דרך אנושית להתעורר ממנה.

בינתיים יושב אהבה בבית אמו ולאט-לאט הפצע שלו נרפא ורק צלקת נשארת. הוא מתעופף מהחלון ומגיע אל נפש, שולף ממנה את השינה ונפש מתעוררת. אהבה מכניס את השינה לתוך הקופסה ומביא את נפש אל יופיטר. יופיטר, ראש  האלים, מרשה לאהבה להיות עם נפש. הוא מכנס את כל האלים ומכריז על שביעות הרצון הכללית שלו מהגברת, וגם נותן לה אמברוזיה, מאכל האלים שמעניק לנפש חיי נצח. הזוג חי לו באושר רב, ובנם הוא הדון. ובאשר לונוס, באיזשהו שלב אהבה אמר לה, שעם כל הכבוד, הוא רוצה להתחתן עם בחירת לבו, והיא מוזמנת לנוח. ממש כך הוא אמר לה במטמורפוזות: אויש, תנוחי.

מה למדנו? למדנו שנפש מחפשת את אהבה, ושהנפש היא נצחית, ולמדנו גם שהיא סקרנית, שלפעמים היא נתונה לעצבות ולדאגה, אבל העולם כולו עשוי להתגייס לעזרתה.

מה למדנו מהציור של בוגרו? ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לבן פלוני. כך אומרים. אני תמיד חשבתי שמתכוונים לאיזה חוזק קשר בין איש לאשתו, שבעל המימרה מצא איפשהו, והצליח להסביר אותו רק בדטרמיניזם הזה. אחר כך למדתי שיש כאלה שלוקחים את המימרה הזו כפשוטה, וחוששים מאד שמא האדם שהם איתו עכשיו הוא לא זה שבת הקול הכריזה עליו. (לי יש חששות אחרים, ודברים אחרים מעכבים אותי ביחסי עם בני זוג פוטנציאליים. חוץ מזה, מקובלני שעם כל הכבוד לנבואות, השאלה היא מה אנחנו עושים איתן ואיך מקיימים אותן. אבל זה בכלל לא משהו שרציתי להגיד. רציתי להגיד שנפש ואהבה – נו טוב נשברתי -) פסיכה ואמור הם לא ילדים קטנים בסיפור. אבל בוגרו צייר אותם כילדים. הם לא הכירו אז, כשהיו קטנים ושמנמנים וחמודים, אבל בוגרו צייר אותם כאילו כן, והפך אותם עוד יותר מיועדים זו לזה, יותר ממה  שהאורקל  הכריז. הוא הפך אותם למיועדים זה לזו כמעט כמו שהבת קול מבקשת, כמעט ארבעים יום קודם יצירתם, עם איזה טווח שגיאה מינורי שאתם יכולים לחשב בעצמכם.

(תפילה לסיום: שכל אחד ימצא את אהבתו הפרודוקטיבית)

ברבות הימים, גם אלה הופיעו לכבוד ט"ו באב:

סיפור נוגה לט"ו באב

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיפור לט"ו באב: נפש ואהבה

  1. פינגבק: סיפור נוגה לט"ו באב | חבלים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s