שתיים דובים: על החדש של מאיר שלו

מאיר שלו כתב ספר, והוצאת עם עובד הוציאה אותו לאור. זה קורה פעם בכמה שנים, לעיתים תכופות מספיק כדי שלא נתייאש, אך לא מספיק תכופות עד כדי חשד שמא יש לו חמישה סופרי צללים. פעם יצאתי עם מישהו שהתלונן על איזה ספר שהפונט שלו גדול ויש רווח של שורה וחצי, וזה אומר שיש פחות עלילה למסת נייר. הוא הצטער שהספר נגמר והאשים בכך את הריווח הנדיב מדי. גם הספר החדש של מאיר שלו כבר נדפס בפונט גדול יותר ובמרווחים מכובדים בין השורות, ואני מתארת לעצמי שאם נספור מילים נגלה, שהעלילה הצטמצמה ביחס ל"בביתו במדבר", נניח. עם עובד, מצידם, שינו את עיצוב הכריכה, וגם את החומר שהם משתמשים בו. אין לי מידע טכני נוסף למסור בנושא. אספר רק, שבבית הקפה ההוא, עם הפסטה הטרייה, כמה טיפות רוטב ניתזו על הכריכה והן נמחו ממנה בקלות, לפני שנספגו. אבל זה בעיקר כדי ליצור קישורים בין הרשומות.

 עוד ממערת אלטאמירה, ולא רק מה שעל כריכת שתיים דובים

לספרים של מאיר שלו יש נוסחה, ולמרות זאת נעים לי לקרוא אותם. ילד גדל בין חבורת מבוגרים דומיננטיים, רצוי בעלי קשר לאיזשהו גוף או זרם שפעל בימים הראשונים של המדינה או של ההתיישבות הציונית, והוא מוסר רטרוספקטיבה על מעשה שהיה אז. המעשה צופן סוד, שיש בו, בדרך כלל, ממד של סטייה מינית או מוות. הדמויות נשארות יחד, למרות הכעסים, הטינות והמשקעים מהעבר, ולא נוטות לפתוח דף חדש. הדפים החדשים נפתחו בדור שקדם לזמן התרחשות הסיפור. התוצאה היא התרחשות משפחתית מאד, או לפחות קרובה מאד, ויצרית מאד. הרטרוספקיטבה מביאה לכך שהגיבור הוא לא הדמות הראשית בסיפור. יש כמה דמויות ראשיות, שמניעות את הגיבור לכל מיני מקומות. הוא החייל שלהן.

הרבה כבר נכתב על העברית של שלו, וגם בספר הזה יש לו כמה וכמה הברקות (מותם ולא מותן, ושמה של הגיבורה, רות תבורי, מתחלק ל"רותה" ול"בורי", ויש עוד כמה). הוא שם לב לבחירה במילים מסויימות ולא באחרות, להצריית החיריק, לשימוש במילים לועזיות שעלו עם דובריהן ולהתנחלות שמילים אלה התנחלו בארץ, ומעתיק את כל אלה לספרים שלו. לפעמים הוא מדבר על העברית של הדמויות יותר, ולפעמים פחות. ב"שתיים דובים" הגיבורה (עניין יוצא דופן. בספרים האחרים הדומיננטיות הנשית היתה אצל אם הגיבור הגברי) היא מורה, ויש לה הרבה מה להגיד על העברית שהתלמידים שלה מדברים, ועל העברית שאנשים אחרים מדברים. ובכלל, אנשים מתקנים זה את הדיקציה של זולתו לאורך כל הספר.

עוד בספרים של מאיר שלו התרחשות באזור שאינו עירוני. ברב הספרים שלו זה אזור שקשור להתיישבות העובדת. אנשים שמגדלים את עגבניותיהם, הורגים זחלים שמכרסמים בגזעי מטעיהם ומקרצפים את מצחי פרותיהם בחיבה. אני מתארת לעצמי שזה קשור לראייה רומנטית שמעדיפה את החיים בכפר על החיים בעיר, אבל אני לא בטוחה.

לטעמי הנוסחה של מאיר שלו התגשמה בצורה קצת פחות מוצלחת בספר האחרון.

הבחירה שלו במורה לתנ"ך כדמות הראשית אפשרה לו להיות הרבה יותר מניפסטי. היה לה הרבה יותר מה להגיד על מצב ה-, וזה הזכיר קצת את הטורים של הסופר בעיתון, שהם כמו כפיות של פלפל שחור חריף ישר לפה, בלי ריכוך.

אצל מאיר שלו כמו אצל מאיר שלו, רב הסיפור התרחש כבר. נראה לי שבשאר הספרים שלו המוקד נמצא בבירור בעבר הרחוק, וכאן התחושה הזו לא היתה מספיק חזקה. משום מה זה החליש את הספר. העלילה כתובה בכמה קולות: הדברים שרותה מוסרת למראיינת שלה, הדברים שרותה כתבה למגירה וסיפורי ילדים שרותה כתבה לבן שלה. יש גם איזה מספר כל יודע, שלא ברור מי הוא. השימוש בכל אלה גם הוא החליש משהו בספר. בספר אחר של מאיר שלו, עשו, עקב האכילס של  הספר היה, לדעתי, הסיפור על מיכאל והמלאכים. דווקא הסיפורים שמגיעים בתחילת כל פרק לא מחלישים במקרה של עשו, למרות שהם חורגים מרצף הסיפור, בניגוד לסיפורי הילדים של רותה ב"שתיים דובים".

הספרים של מאיר שלו מלאים בפנטזיות, ודווקא שם אני נוטה להאמין לו, אבל סיפור המסגרת של שתיים דובים לא אמין. חוקרת מגדר מגיעה לכפר כדי לראיין את ראשוני המתיישבים לצורך המחקר שלה. היא יושבת במטבח של רותה תבורי ומקשיבה לדברים אישיים בהחלט שרותה מוצאת לנכון לחלוק איתה. שלו שם בפי רותה איזה תירוץ, על כך שאין לה חברה טובה כמנהג הנשים, והיא לא ספרה לאף אחד ועכשיו היא חייבת, אבל למה דווקא עכשיו ומדוע החוקרת מקשיבה לסיפורים האלה, שסוטים משאלות במחקר המגדר (ועוד סופגת עלבונות מרותה-שלו, שסוברת שלימודי מגדר הם שטות אחת גדולה)?

למרות הנקודות האלה, הספר טוב. מאיר שלו יודע לספר סיפור. זה סיפור, אבל יש בו עומק. את התכונה הזו מצאתי גם אצל סופרים דרום אמריקאיים, וגם באוסטרים הראשונים שלי (שם הנוסחה גלויה בהרבה, האכזריות גדולה בהרבה וקצב הכתיבה גדול בהרבה. התעייפתי). גם כשהוא מטיף, למשל בספר הזה, הוא לא מגיע לקרסוליהם של גרוסמן ועוז, שמטיפים בלי בושה. הארציות שלו נעימה ומגיעה גם לשמיים. לפחות לאופק. אצלנו בבית חושבים, שאם כבר נובל לסופר ישראלי, אז לו, אבל עד עכשיו אף אחד לא הקשיב.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “שתיים דובים: על החדש של מאיר שלו

  1. האמת שקראתי את כל הספרים של מאיר שלו. תמיד חשדתי בו, אבל באפילוג של יונה ונער נשברתי. אני זוכר שסיימתי את הספר ברגשות מעורבים, אל הבוטות והסטיות שלו כבר התרגלתי ואפילו אהבתי גם אם היו חיקוי קצת דהוי של מורו ורבו גרסיה מארקס, עדיין היה בהם משהו יחודי, ואז הגיע האפילוג, הבטתי בספר ושאלתי את עצמי למה זה היה טוב? מה היה כ"כ נחוץ לספר לנו שבסוף שוב האהבה מתה, כמו בכל הספרים הקודמים. ואז הבנתי. שלו הוא מטיף יותר גדול ויותר גרוע מעוז וגרוסמן. כן שני השמלאנים הגדולים ובמיוחד גרוסמן, הם לפחות קצת אנשי רוח אמיתיים. שלו חוזר ומטיף לנו בכל ספר, אהבה? אין דבר כזה. המטריליזם הקיצוני שלו כבר הוכיח שגם כישרון הוא לא דבר שקיים ובעזרת פירוק לגורמים אפשר לחקות כל דבר (פונטלנה והחוש לבישול) הוא חוזר ומטיף לנו שוב ושוב, בחיים האלה שום דבר לא קיים הכל יתנפץ על סלעי החיים. אין באמת בשביל מה לחיות… (או כמו שכתב אביב גפן "גם רומיאו ויוליה היו נפרדים אם הם לא היו מתים) אגב גרסיה מארקס מוכן לחכות גם 100 שנה אבל בסוף האהבה מנצחת הכל…

    • נאחז באוויר יקר,
      ממש מעניין מי אתה. הבלשים המסורים של האינטרנט לא מסרו ואפילו לא שביב מידע לגביך.
      בכל אופן, אני חושבת שאתה טועה. כי אליבא דשלו, ודאי שיש אהבה, וודאי שהיא לא נצחית, לפחות לא בפנים הראשונות שלה. היא משנה פנים וצורה עם חלוף הזמן, ולעיתים אף דועכת. אוכל להתוודות וידוי חושפני ולספר לך, שכרגע אין לי אהבה זוגית, אבל יש לי הרבה לחיות עבורו.
      יש הרבה דברים רב פעמיים בחיים האלה, הרבה חוויות שאפשר לשחזר. אולי אכתוב על זה לכבוד קהלת.
      מגדולתם הרוחנית של עוז וגרוסמן עוד לא התרשמתי, מה גם, שהם מז'אנר הצדיקים, וזה לא ז'אנר חביב עלי כלל וכלל. על טעם ועל ריח.
      אגב, שלו העיד על עצמו שהוא הבן הרוחני של הסופרים הרוסיים ולא של גרסיה מרקס, והאפילוג של יונה ונער אכן מטופש.

      • ברוכים הם השרתים של האינטרנט שמאפשרים לנו לכתוב כל מיני שטויות מבלי לחשוש שיום אחד נצטרך לעמוד מאחריהם 🙂
        הרשי לי להיתלות באילנות קטנים, כתב פעם יאיר לפיד (כשעוד היה כותב צעיר ומרענן) שכשמדברים על אהבה בספרות בטלויזיה ובקלונוע, אם מדובר על זוג שזה עתה נפגש, הכינורות ינגנו והציפורים יתרגשו, אבל כשזה מגיע לזוג נשוי, במקרה הטוב הם זורקים צלחות זה על זה אם הוא לא בוגד בה בזמן שהיא משתדלת לא לבגוד בו.
        ולכן, לך יש בשביל מה לחיות, בשביל להתאהב, לי אליבא דכל אותם החכמים, שמתחזק זוגיות כבר הרבה שנים, אין ממש, כי במילא השיא מאחורי ומה שנשאר לי הוא לקטר לנרגן ולחכות לריגושים ממקומות אחרים, כנראה בנכדים.
        את עוז אני גם באמת פחות אוהב, גרוסמן בעיניי מכיר ויודע לזהות גם את העולמות הרוחניים ותהליכים נפשיים עדינים.
        אגב אני זוכר ראיון עם שלו שהוא אמר שגרסיה מארקס הוא המודל שלו, אבל אולי אני טועה.

  2. נאחז באוויר, אני לא יכולה להגיב למה שכתבת מתוך מה שכתבת, אבל הנה דברים.
    אני חושבת שטולסטוי כבר כתב על הגנריות שבאושר והעניין שבאומללות. הספרות מחפשת סיבוכים והתרות, ולא סיפורים על זוגות שנשואים עשרים ושמונה שנים ופתאום האיש התחיל להגיש לאשתו קפה למיטה בבוקר, יחד עם טוסט.
    אני מכירה אותם. אישית, אני חושבת שזו תועבה פירורית, וגם הייתי מעדיפה להגיד מודה אני וליטול ידיים, אבל מה לעשות. המחווה יפה.
    מירה קדר כתבה על זוגות נשואים מאושרים, אבל כשהם לא מאושרים הם באמת מפחדים כל הזמן שבן הזוג שלהם לא יהיה שלהם. לא שהוא יבגוד, כי הם צדיקים, אלא משהו בסגנון "אם הוא לא באמת שלי, מה נעשה אז".
    אני רוצה לכתוב לך שבינתיים ההתאהבויות הוסיפו לי מבט רדוף לעיניים ונתק חמור מהמציאות, אבל הדופמין נתן את אותותיו יחד עם איבוד המשקל ופיצה על הכל. מה לי כי אלין. לצערי הואקום שאחר כך היה קשה מאד. אני מאמינה בהפתעות קטנות ובהזהבות עלים, ברגעים קטנים של אושר (גלידת שטראוס) שקופצים מעל הטוב השגרתי. אני מתארת לעצמי שהאמונה הזו תיבחן כשאזכה לכל זה.
    נכדים זה נחמד, אבל תדע לך שהם עושים המון רעש, אז אם חשבת ללמוד צ'לו כשתהיה פנסיונר, תחשוב שוב. גם לנסר בצ'לו וגם יללות עוללים – זה יכול ליצור עומס על כל מיני מרכזים במוח.
    מצטערת, אני עדיין מעדיפה את הלא-צדיקים. הספר הטוב ביותר של גרוסמן בעיני הוא זה על איתמר, שטיפס על קירות ונכנס לתמונות, ואחריו יש ילדים זיגזג ואחריו מישהו לרוץ איתו. כולם חושבים שזה עלבון לגרוסמן, ואני חושבת שזו מחמאה גדולה מאד.
    אני זוכרת שהוא אמר גוגול בראיון, אבל אולי אני טועה.

    • אני לא יודע אם כולם יכולים לראות את התגובות כי אני נהנה אבל לא בטוח שכולם…
      קודם כל לא באתי בטענות שהמגזר שלי מקופח פשוט ציינתי עובדה.
      מצד שני לצערי מפספסים את המורכבות הכי מרכזית בחיים של בני המין האנושי, מורכבות שרוב העולם המערבי מתחיל לוותר עליה בוחר לברוח למקומות האסורים לטעם המים הגנובים שאם הלב לא פועם בקצב מהיר וזיעה קרה לא עוטפת את הגוף אז אין סיפור.
      בשם המגזר אני דווקא חושב ששם יש מקום גדול לספרות להיכנס לנבכי הנפש, להתמודדות בין נאמנות לעצמך ולבין זוגך, לרגעי הבדידות והנחמה, לרגעי משבר נוראיים שכולם עוברים (אבל אם זה נגמר בטוב אף פעם לא מדברים עליהם), לזמנים האלה שאתה רוצה לנדוד כמו החולות ולהשאיר הכל מאחוריך ולגלות בסוף שאתה חוזר על ארבע ונשבע שלא לנדוד שוב כמו הסלע. זו אהבה, אהבה בpresent progressive גם היא קיימת ומותר ואפשר וצריך לכתוב גם עליה.
      כן כותבים, קצת, לפעמים,כל מיני כותבים חתרניים, בד"כ כותבים עלינו רק סביב בגידות או טיטולים.
      אגב נכדים לא יכולים להיות יותר גרועים מילדים אז מי שעבר את פרעה יעבור גם את זה (וד"ש לשלמה בר:) )
      עוד אגב מסכים עם הדירוג של גרוסמן אבל גם אצל שלו, סבא יהושע נמצא במקום הראשון אז הם בחברה טובה…

      • אה, ודאי, התגובות פתוחות לכולם, אבל יש לי בערך שבעה קוראים. אתה השמיני. זה אומר שאין תפוצה רחבה כל כך.
        אני לא ניסיתי לענות לטענות, פשוט ציינתי פרשנות.
        אני מסכימה, באמת מפסידים מורכבות גדולה מאד. היא מפחידה, לעיתים, למסתכל מהצד. חזיתי בחוזקה ובשבירות שלה והיא באמת מופלאה. "הבעל הטוב" (של גייל גודווין) הוא ספר שכמעט מתקרב לעיסוק בה.
        באמת צד מופלא בנכדים הוא, שהסבים יכולים למסור אותם להוריהם כל אימת שירצו.
        סבא יהושע… אני חושבת שפספסתי אותו. החביב עלי הוא סבא אהרן וחבריו המגוחכים. ובעיקר חביבים עלי איוריו של יוסי אבולעפיה, בלעדיהם שלו לא שלו ונחמה לא נחמה.
        אוי, אני יודעת שאני נואשת, אבל תישאר. איזה כיף שיש פה דיונים, אני הולכת לקרוא לחבר'ה.

      • סבא אהרן כמובן, הטעות אצלי כמובן….
        אשמח להשאר, חסרות לי שיחות שבילים אינטליגנטיות (כן נורא עילאי ומתנשא מצידי 🙂 ), אבל בדברים שאני לא מבין (מתכונים למשל) אני אתקשה.
        אגב לדעתי קפה איתמר והקפה בבית זית נמצאים באותה בעלות, ואני במחנה של בית זית, עמך הסליחה.

  3. אתה נשאר, קפה בית זית לא רע, פשוט פחות טוב מאיתמר, סיכמנו שזה סבא אהרן ורמזת שיש פה אינטליגנציה. אני חושבת שהחיים די יפים. שנה טובה!

  4. הגעתי לרשומה הזאת במקרה, בזכות ההפניה שבתחתית הפוסט החדש שלך, וקראתי אותה בעניין רב. בדיוק השבוע התחלתי לקרוא את הספר הזה. גם אני תהיתי, בדיוק השבוע, איך זה ששלו, למרות שהוא כותב היטב כל כך, אינו נזכר אף פעם בנשימה אחת עם עוז וגרוסמן (שמשניהם אני מעדיפה דווקא את עוז, אבל אוהבת מאוד את הילדים-זיגזג שהזכרת באחת התגובות למעלה).

    • אני כל הזמן תוהה למה, ומנחשת שזה מכיוון שהוא לא עמוק.
      כלומר, הוא כן, אבל לא כתוב לו "אני יוצר מיוסר" על המצח. לעז, גרוסמן ויהושע כתוב (ולעז וגרוסמן יש וואחד חבילת ייסורים לסחוב. לא מקנאה בהם.)

      • לא כל מי שיודע לכתוב הוא איש רוח עמוק, ואני חושב שגרוסמן הוא מקורי עמוק ומיוחד מה שעוז אף פעם לא יהיה, והכישרון של שלו לשחק ברגשות שלנו ממש לא מרשים אותי.
        (קיבלתי הודעה על התגובה ולא התאפקתי 🙂 )

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s