שטרודל

משאת נפשי היא להכין שטרודל.

חכו רק רגע, לפני שאתם הולכים להוציא מהמקפיא חבילת בצק עלים, לרדד אותה, לסדר עליה תפוחים, לאפות ולאכול. אני לא אומרת שזה לא טעים, אני אומרת רק שלמרגרינה יש תכונה כזו למסור לאוכליה דרישות שלום קטנות שעות ארוכות אחרי שהארוחה נגמרה, וחוצמזה, שבצק עלים עם חמאה הוא לא בצק של שטרודל. בצק של שטרודל הוא בצק של שטרודל, כזה שמותחים ומותחים לגודל של שולחן אוכל סטנדרטי, פחות או יותר, עד שהוא שקוף, פחות או יותר, ומגלגלים ומגלגלים ומגלגלים אותו עם המילוי בפנים, ואופים ואוכלים. אמא של חברה שלי הכינה שטרודל כזה וברב תמימותי חשבתי שזה בצק פילו. לא הבנתי למה זה כל כך טעים. אם לסכם את הפסקה הזו בשתי מילים: ערגונותי לשטרודל.

הבעיה היא, כשאדם רוצה להכין שטרודל ויש לו מטען נפשי שמקשה עליו לעשות את זה. אולי לא מטען נפשי כמו דעות קדומות. למשל, אמא שממלמלת דברים נוראיים נגד הכנת בצק (זה קשה, זה לא יוצא טוב) ושמתנגדת להתפצ'קנויות מיותרות במטבח. או אז עלולים להתעורר מחסומים כאלה ואחרים בפני הכנת השטרודל, והשאלה מה יקרה אם יום אחד פשוט אנסה נשארת בחלל החדר, ללא מענה.

מאז שהכנתי את הפשטידה המהוללה הבנתי, שאני יודעת איך מכינים בצק פריך. ומאז שאנחנו גרים פה יש לנו עץ אגסים בחצר. ומאז שאמרתי בפעם הראשונה "התפוח הכי טעים הוא אגס" אני חולמת על כל מני דברים שאפשר לעשות עם אגסים. לבשל אותם ולאפות אותם ולרקוח מהם. וכמובן, אני לא עושה דבר, כי רב הזמן אני לא פה, וכשאני כן, אני כל כך עייפה שאני פשוט בוהה בחלל שמולי. אבל השבת מגיעה אורחת חשובה, ובשבת הבאה גם כן, וזו הזדמנות מצויינת לעבוד עם האגסים היקרים שלי. וכך ניגשתי לחפש מתכון לפאי אגסים, ובתוככי תוכי כבר ראיתי אותם מסודרים בתבנית, ואנשים קמים מנומנמים בשבת בבוקר ושותים כוס קפה עם פאי אגסים ואומרים: הו, זה כל כך טעים.

היתה לנו הוצאה של משלי קרילוב (לה פונטן), עם ציורים מרובי פרטים והבעה. לנמלה ממשל הצרצר והנמלה היו נעלי בית הדורות עם פונפון בקצה, והיתה עוד דמות נשית שאהבתי, נערת כפר שמחלפות זהובות מציצות מתחת למטפחת שלה והיא פורשת את חצאיתה לקידה קלה. זו הנערה מהמשל על הנערה שהלכה לשוק וכד חלב על ראשה, ובעודה פוסעת חשבה איך תמכור את כד החלב, ובכסף תקנה אפרוחים, שיגדלו לתרנגולות, ובכסף שתרוויח מהביצים שיטילו היא תקנה עוד משהו שמטיל או ממליט משהו, ובסוף תהיה כל כך עשירה, שפשוט תניד בראשה בבוז כשמישהו יעבור לידה, ממש כך— והיא מנידה בראשה והחלב נשפך.

חדי המחשבה ביניכם ינצרו בליבם את הפסקה הקודמת ויבינו.

ובכן, התחלתי לחפש מתכון לפאי אגסים, אבל המתכונים נראו לי חשודים. "מי כצרפתים", חשבתי, "מבין באגסים ובפאי?" והלכתי לתרגם פאי אגסים בגוגל, וחיפשתי את התוצאה בגוגל, וגיליתי שהצרפתים אולי יודעים לאפות את הטארטים (כי הם אומרים טארט, ואולי פאי זה משהו אחר) הטובים בעולם, אבל מודדים בדרכים שאני וגוגל לא יודעים לתרגם. וכך חזרתי לחפש בבלוג אוכל מצויין שזכרתי, ושוב לאתרים ישראליים עד שהגעתי לאתר של מישהי מפורסמת במעלליה הקונדיטוריים ובעיקר בכמויות חוסמי העורקים שהיא שופכת לבלילות שלה. "יופי", חשבתי. אבל לא הצלחתי להגיע למתכון. במקום זה חיפשתי פאי תפוחים, מונחית על ידי אותו העיקרון: התפוח הטוב ביותר הוא אגס. "הרי זה אותו מרקם", חשבתי לעצמי. "לא צריכה להיות בעיה", והשתכנעתי עד כדי כך שהייתי בטוחה שמדובר במתכון לפאי אגסים לאורך כל הדרך.

המכשלה הראשונה התעוררה כשגיליתי שהמתכון מצריך רסק תפוחים. "רסק תפוחים בפאי אגסים?" חשבתי. "מוזר מאד". כמובן שזה הרבה יותר הרמוני אם זוכרים שמדובר במתכון לפאי תפוחים. מלבד הדיסהרמוניה התעוררה בעיה נוספת, והיא היעדר רסק התפוחים מן הבית. "לא נורא, אני אכין", חשבתי. זכרתי סירים ענקיים של רסק תפוחים אצל החברה שלי באוסטרליה. העיקרון הוא לנקות אותם מכל חומר שישאיר אותם שלמים ולתת להם להתבשל עד פירוק. ואכן כך היה כתוב גם בבלוג אוכל, וכך עשיתי. קילפתי את האגסים, הוצאתי את החרצנים שלהם ונתתי להם להתבשל עד פירוק.

הבעיה השנייה היתה, החמאה המומסת שבבצק. לא היתה פעם אחת שהנחתי חמאה בסיר והיא לא נשרפה. זה לא היה נורא כל כך, כי היה מדובר בחביתה בסך הכל. אבל הפעם, אם החמאה תישרף, הבצק ישרף, וזה עוד לפני שנכנס לתנור. התברר שזה מחסום נפשי נוסף: "מי מטגן בחמאה? רק פולנים!" אמא שלי, שמוצאה מאוסטרולנקה המעטירה, קובעת. בדרך כלל אחרי הקביעה הזו מגיעים סיפורי אימה על ילדים מהכיתה שלה, שעלו לארץ בשנות השישים, ואיך הבית שלהם הריח מחמאה. ובכן, תנו לאמא שלי להריח טיגון ותסתכסכו איתה לנצח. מתברר שחמאה מומסת זה בכלל לא נורא. שמים אותה במחבת או בסיר על אש קטנה והיא פשוט נמסה, וגם לא נשרפת, ומאידך אי אפשר לטגן בה חביתה. 

"פעם יצאתי עם מישהו שהאוטו שלו הריח מחמאה", אמרתי לאמא שלי. "ומה זה היה בסוף"? היא שאלה. "אני לא יודעת." אמרתי, והלכתי להביא ביצה.

הבעיה השלישית התעוררה כשגיליתי שהבצק דורש אבקת סוכר, אך התגברתי על חסרונה מהר מאד בעזרת טחינת סוכר בגרייץ הקטן והאדום, שמחליף עכשיו את מולינקס ז"ל. מולינקס היה צעיר ממני בחצי שנה ושירת אותנו בנאמנות, ועל כך נודה לו.

הכנתי את הבצק, שיצא נהדר, והנחתי אותו במקרר. נפניתי להכנת האגסים, ופה, כמו שאומרים הצעירים, פה חשדתי. במתכון לא היתה טיפת לחלוחית.

"תראי," הסברתי לאמא בידענות. "הרסק נוזלי, והאגסים עצמם גם יפרישו נוזלים. אני לא חושבת שצריכה להיות בעיה". "כן", אמא שלי הסכימה איתי. היא ישבה ליד המחשב ומדי פעם צעקה לכיוון המטבח: "את רוצה להוסיף למילוי שמנת מתוקה ואינסטנט פודינג?" ועצות אחרות. אחר כך היא באה לקחת מעשר מהאגסים שקילפתי ופרסתי בדי-עמל, ומיד הרמתי קול צעקה, עליה, כדי שתדע להבא. חינוך זה חינוך.

סוף סוף הכל היה מוכן לתחילת העבודה. הוצאתי את הבצק מהמקרר, חציתי אותו ורידדתי את חציו. הבצק התפורר. לקחתי אותו והידקתי אותו במו ידי אל התבנית. אחר כך מרחתי את רסק האגסים על הבצק, ומעל שפכתי את פרוסות האגסים – לא היה טעם לנסות אפילו לסדר אותם במניפות חינניות. הכנסתי את זה לתנור, והכנתי עוד אגסים, שבשלתי במעט מים, הל וקינמון, כדי לסדר אותם בחינניות מעל לבלגן הקולוסאלי ששרר בתבנית. הלכתי להציץ במתכון, לא מאמינה שלא הסתבכתי, ואז גיליתי שמדובר בעוגת תפוחים (הו לא. זה משנה? עלו בי זרעי הספק), ושהחסרתי חמישים גרם חמאה מומסת. כמויות החמאה לא נראו לי הגיוניות, כלומר הן נראו לי הגיוניות אם מטרתן היא לרצוח את כולנו במוות איטי, ארוך וכואב, ואחרי שהנחתי את האגסים המבושלים מעל לבלגן הקולוסאלי יצקתי את הרוטב שלהם מעל ושכנעתי את עצמי שאולי אם אוסיף עוד מעט חלב יהיו בעוגה מספיק נוזלים. כל אותה העת קול קטן באחורי ראשי הזכיר לי, שחמאה, גם מומסת, היא יותר שומן מאשר נוזל, ושזו עלולה להיות בעיה.

ובכן, זו אכן היתה בעיה. העוגה יצאה מהתנור, וכמו שנשיר ממש עוד מעט – לא ארמון ולא בירה, לא סולת ולא ערכים, לא קלתית ולא מילוי. האגסים לא נאפו, רק התייבשו, הבצק נשאר רטוב בתחתיתו ולא עלה יפה, הכל השתבש, הכל יזרק, מחר חציו השני של הבצק יוצא מהמקרר, ירודד (?), יאפה ועליו יונח שוב מילוי, מוכן כבר, ואולי גם זיגוג. אני הולכת לתרגם פאי אגסים לפורטוגזית, אומרים שהם יודעים מה הם עושים.

ויהיה שטרודל.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שטרודל

  1. הלוואי והיה לי מתכון מוצלח עבורך.
    אני מכירה את ההרגשה, הכנתי פעם פאי אגסים עם קרם שקדים והקרם נשרף והיה מתוק מדי לטעמי.
    זה רק אומר שחייבים לנסוע לאוסטריה או לגרמניה רחמנא ליצלן ולבקש מתכון מסבתא שיודעת אנגלית. אבל בכ"ז, מה עם המתכון הזה? http://smittenkitchen.com/blog/2008/02/pear-and-almond-tart/
    או שתרגישי קצת אנגלייה ותכיני סקונס עם אגסים ושוקולד מריר?
    http://smittenkitchen.com/blog/2012/10/roasted-pear-and-chocolate-chunk-scones/
    שבת שלום!

    • אפשר גם לנסוע עם מתורגמן.
      יש לי רעיון חדש, אני מקווה שאני אספיק ביום שישי הקצר. ויש לי חלומות על כל מיני עוגות אגסים ושוקולד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s