ליום הכפורים

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפרים מכפר, אין יום הכפורים מכפר.

דווקא הרישא של שבריר המשנה הזה, מפרק שמיני במסכת יומא, היא היותר מצוטטת. הבאתי גם את הסיפא, כי היא מפילה את מה שאני מנסה לומר עכשיו.

הייתי רגילה להבין את המשנה הזו, כאילו היא מספרת על אופן הסתובבות גלגלי הכפרה בשמים. הם מסתובבים רק עבור מי שחוזר בתשובה וחודל מחטאו. מי שמתכנן לחטוא, לחזור בתשובה, לחטוא שוב וחוזר חלילה, תהליך התשובה שלו לא מתקבל. הוא לא חוטא מחדש על דף חלק, אלא ממשיך לחטוא על אותו דף ישן, מוסיף חטא על פשע. הסיפא של המשפט מחזקת את ההבנה הזו: שני חלקי המשפט מספקים מידע על הדרך בה כפרה וחזרה בתשובה עובדות. הן דורשות לב תמים ורצון אמיתי לחדול מן החטא. החלק הראשון של המשפט מדבר על תשובה של כל השנה, ואילו האחרון מתייחס למי שסומך על הסגולות של יום הכפרים שתוארו בגמרא דווקא (יומא פה): "רבי אומר : על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר". והחשוב ביותר: מי ש"לא מספיקין בידו לעשות תשובה" הם פמליה של מעלה, שריו של א-להים, שיושבים ומגישים לו את ספרי הזכרונות והמעשים, והוא מעלעל בהם וחותם כל בריה.

אתמול התחלתי להרהר, אולי לא בפמליה של מעלה מדובר, אלא בפמליה של מטה. בשביל לומר בכנות שזו הדרך הנכונה להבין את המשפט, יש למחוק את חציו השני של הציטוט שהבאתי, שדוחף לקרוא כאילו מדובר במנגנונים החותמים את סינו של אדם. בלי החצי הזה, אפשר להבין שמי שלא מספיקין בידו לעשות תשובה הם היצרים, המחשבות וההרגלים של האדם. אדם כזה, שאומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, לא נמצא בכלל במקום שמאפשר לו לחזור בתשובה. הוא לא רוצה בכך, וממילא לא מספיקים בידו לעשות כך.

התשובה היא תהליך קשה מאד. רמב"ם בפרק ב' הלכות תשובה מציב קריטריון חמור מאד לבחינת המצב ולקביעה האם יש חזרה בתשובה או לא:

איזו היא תשובה גמורה–זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.

ישנן דרגות שונות, דרגות מעולות יותר ופחות. גם מי שהחליט לעשות תשובה וכשהגיע לאותו מקום והחטא נזדמן לו לא עשה אותו מיראה, או מכשלון כח, ולא מפני שגמר בלבו שלא ישוב לחטאו, תשובתו עומדת. אך אינה מעולה. אני קוראת את הקביעה הזו וחושבת על הכחות הנדרשים כדי לעמוד בה. עולות בי תמונות של ידיים חוטפות הזדמנויות. זה מה שהחלטתי, עכשיו ההזדמנות להוכיח שאני עומדת בהחלטה שלי, בום! עשיתי. והנה עוד פעם, הפיתוי גדול, אבל החלטתי. המצב לא השתנה עדיין. לא התרככתי, לא הפכתי מפוייסת יותר לעת זקנה, אותם אנשים סובבים אותי וכבר יש התניה להגיב כך ולא אחרת, ואני שוברת את ההתניה הזו. איך עושים דבר כזה בכלל, ואיך מתייצבים שוב באותו מקום וחוזרים על ההצלחה הראשונית?

לפני יום הכפורים קוראים בבתי הכנסת את פרשת האזינו. יש לי הרבה מה להגיד על הבחירה בסדר הפרשות הזה, החד-שנתי, שאני מתנגדת אליו מאז ששמעתי שהיו גם סדרים אחרים. אבל מצאתי נקודה מעניינת. לפני יום הכפורים אדם מוצא עצמו כשעולמו הפנימי רווי בשירת האזינו, שירה שמגוללת את המחזורים שעברו על עם ישראל ועל א-להים, מחזורי הגלות והגאולה, שאולי אנחנו מייחלים שיחדלו מלהיות מעגליים ויהפכו להיות קווים ישרים. להיעצר בשלבי הגאולה. כשא-להים הכתיב למשה את שירת האזינו, הוא ידע מה יהיה. הוא ידע שיהיו בעיות, שהחטא מובנה במערכת, והבנה במערכת את התשובה לצדו. מחזוריות החטא והתשובה היא בעייתית משהו. ראשית, למקבל השבים. מדוע שיעשה כך, כשהוא יודע היטב שיחטאו שוב? שנית, לחוטאים. מדוע שישובו, אם הם ימעדו שוב ויחטאו?

אחרי יום הכפורים נחכה קצת עם החזרה לקריאת התורה לפי סדר, ונתחיל שוב בשבת בראשית. בראשית התורה, היו לא-להים תכניות והן לא עבדו כפי שקיווה. למעשה, לאורך כל המקרא לא-להים היו תכניות והן לא עבדו כפי שקיווה, ועכשיו אנחנו לא שומעים אותו כמו ששמעו פעם, אבל יש לנו דברים אחרים במקום. א-להים שם את האדם בגן-עדן והתחרט, וגירש אותו, והוא התחרט על כל האנושות, והציף אותם במים, והוא רצה להשמיד את העם שהוציא ממצרים, אותנו, אבל את זה נקרא אחרי חנוכה, בעוד המון זמן. החשוב הוא, שא-להים התחרט על מחשבות קודמות. לאט-לאט הוא מתגלה כמי שחולש על הזמן ויודע מה יקרה בעתיד, ומכיר את מחזורי החטא והתשובה שיבואו על עמו. הוא כבר יודע שיכעס ומכניס את הכעס שלו לאופן התנהלות העולם. אני אכעס, הוא מספר לנו, ותהיה גלות, ואתם תהיו אומללים ורדופים מאד. אבל אני ארגע. א-להים שנחם על מעשיו הכניס למערכת את הנחמה.

אנחנו נעמוד עכשיו ביום הכפרים ונבקש שימחלו לנו על עוונותינו ויכפרו עליהם. בשבילך, נפציר בא-להים. לא בשבילנו. עשה למען גודלך, עשה למען הדרך. נקרא בי"ג המידות של א-להים, אותן ערכנו בצורה מתוחכמת כך שמידות החסד והרחמים שלו יהיו דומיננטיות יותר ממידות הדין. אחר כך נמשיך לסוכות ולמגילת קהלת, מי כמוה מתארת מחזוריות תמוהה בעולם. ובתחילת השנה הזו, נבקש, שהחרטה שלנו תהיה אמיתית. ספונטנית. שנוכל להידהם מדברים ולשוב מהם. אולי אליהם. נסתכל קדימה אל שבת בראשית ונבקש חרטה בראשיתית, תמימה, שתאפשר לנו להשתנות, לגדול, לצמוח, כאילו כל אלה לא מובנים במערכת שלנו.

גמר חתימה טובה

Image

 

 

 

 

 

 

התאנה היתה כאן.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “ליום הכפורים

  1. מאוד יפה,
    אני לא יודע אם לזה התכוונת, אבל לי זה הזכיר את התנועה של הרצוא ושוב, התנועה ממנו ואליו, זו התנועה שמובנית אצלנו, אין דרך לברוח ממנה וטוב שכך.
    כנראה שהקב"ה אוהב יותר את בעלי התשובה מאשר את הצדיקים הגמורים, בסוף הוא בוחר ביהודה שלא עמד בניסיון אבל התעלה לצדקה ממני ולא ביוסף צדיק יסוד עולם שעמד בניסיון. (זה מר' צדוק).
    הכעס והעונש הם חלק מהעניין אף פעם הם לא מחליפים את האהבה, ומי שבוחר להיות מבעלי התשובה ולא מהצדיקים (זו לא בחירה זה יותר בוחר אותנו) לוקח בחשבון את הסיכון והסיכוי.
    וכמו בפרט זה גם בכלל, ההיסטוריה המדהימה של עם ישראל מגלה שכל פעם שהם מגיעים לארץ זה בא ביחד עם עזיבת הקב"ה ובגלות וחוזרים להיות צדיקים, גם בביאה הראשונה וגם בשלישית (השניה לא היית ממש ביאה) ובכל זאת כל פעם שאנחנו מעיזים לחשוב לוותר על הארץ הקב"ה כועס (השואה?).

    • לפעמים, כך אמרו לי, הכעס והעונש הם בגלל האהבה.
      כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך.
      אני עסוקה עכשיו בשרשור של הורים צעירים על מכות לילדים לצרכי חינוך, וזה מה שעלה לי. ועוד אני יכולה להגיד: כשאין אהבה יש אדישות, ואז אין כעס וממילא אין עונש. ואולי האדישות היא העונש הגדול ביותר.

      • אומרים שההיפך מאהבה זו אדישות, שנאה זה לפחות רגש…
        ובכל מקרה אני חושב שכל הקטע של הכעס והעונשים לא שייך לנושא התשובה במיוחד, כי היום צריך לחזור בתשובה מאהבה, זה מה שרובנו עושים.

  2. אני חושבת שהכעס והעונשים שייכים לנושא האהבה במיוחד. אני לא מצליחה למצוא דרך להכיל בתוך אהבה גם כעס ועונשים, למרות שברור לי שהם שם, מדי פעם (רציתי לכתוב "למרות שברור לי שהם צריכים להיות שם", ולא כתבתי. כי אני לא יודעת אם הם באמת צריכים, אלא שדרכו של עולם, שמדי פעם אדם כועס, ומדי פעם עולה הצורך להעניש. כך שמעתי. ועוד שמעתי, שקשה מאד למצוא עונש מתאים ולהעניש בעיתוי הנכון, ושזו אמנות ממש). אולי חבל שאני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי, או לדמיין את זה לעצמי. צריך לדעת להתמודד עם כעס כלפי אנשים אהובים, אחרת זה יכול להיות הרסני. צריך לדעת לכעוס, וגם להשלים, ולא להיבהל.
    מעניין איך שדברים השתנו ורובנו חוזרים מאהבה ולא מיראה. לפחות לפי מה שכתבת.

    • התכוונתי שהם לא שייכים למניע שלך לחזור בתשובה מאהבה.
      אני לא יודע אם הרוב ככה פשוט מרגיש לי שכבר לא כ"כ פוחדים ממנו אבל יותר אוהבים אותו, הייתי בחתונה שהחופה היתה כולה שיר ומזמור לה' בשמחה אמיתית ואח"כ רקדו מעורב, ולאף אחד זה לא נראה סותר. זה היה נראה לי מקסים למרות שאני ממש לא בקטע.
      כמו שאמר מוקי:
      אנ'לא מפחד ממך
      כל כך רוצה לפגוש אותך,
      אין לי שום ספק בך
      אתה בי ואני בך
      רק אל תיתן לי לשכוח
      שאגב שמעתי השבוע שהרב של יצהר אמר (מה שאני טוען שנים) שזה אחד משירי האמונה הגדולים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s