אחרי יום הכפורים

אחרי יום הכפורים שתיתי קפה ואכלתי עוגה, ואז שתיתי עוד כוס תה, וכשחיכיתי לסלט הסתכלתי בפייסבוק שלי לראות מי מחברי העלה תמונות של אוכל שבושל ונאכל ביום הכיפורים. כמו אותו ימני שקונה הארץ כדי לקרוא ולהתעצבן, כך גם אני, מחכה לתמונות האלה כדי לראות ולהתעצבן.

התמונות עלו, ואני התעצבנתי וגם כתבתי ססטוס שקיוויתי שהוא לא רק מתעצבן, אלא גם מודע לעצמו, כי הרי בלי איזו ביקורת עצמית אי אפשר. ואז חשבתי, שאולי כדאי גם לכתוב פה ולהסביר קצת ברצינות למה הסטטוסים האלה מעצבנים.

זה פשוט מאד: הסטטוסים האלה מעצבנים כי הם מזלזלים בתרבות היהודית.

מה? הצום ביום הכפורים הוא חלק מהתרבות שלנו? מזדעקת עכשיו נחמה בשורה האחרונה, כסא מספר חמש.

כן, נחמה, אני עונה. ולא רק הצום, גם תרומות ומעשרות הן חלק מהתרבות שלך, וגם תפילת שחרית, והלכות מזוזה. כן כן, לא רק שמעון אדף הוא חלק מהתרבות היהודית שלך, ולא רק ס. יזהר (שהיה צריך לכתוב את שמו ס' יזהר, אבל עם כל הערבובים שלי בין כתיב מלא לכתיב חסר אני באמת לא יכולה לשפוט), ואפילו לא רק ביאליק ולא רק ברדיצ'בסקי, ואם ללכת עוד ועוד אחורה, לא רק מדרשי האגדה הם חלק מהתרבות היהודית שלך. גם מדרשי ההלכה. בזמן שאנשים יושבים וחושבים איך ליצור תרבות, יותר מאלפיים שנים של יצירה יהודית אותנטית לחלוטין מחכות על המדפים, קצת נעלבות, כי אף אחד לא חושב עליהן. לדובב אותן? כי למשל, חידושי ראשון איזוטרי כלשהו על מסכת בבא קמא לוחש עכשיו בזעף: "פסדר, צריך קצת יצירתיות כדי להבין איך בדיוק אני רלוונטי לתרבות יהודית עכשוית, אבל בכל זאת, אני אבא שלה". וכך לגבי כל ספרות ההלכה, שכוללת גם דיונים לגבי חמשת עינויי יום הכיפורים, אם לחזור לענייננו. כל הסטטוסים האלה, שהם הרי אמירות במרחב הציבורי הוירטואלי המכונה פייסבוק,  שווים בעיני להכרזה: אני חושב שהתרבות שלי התחילה לפני שישים ומשהו שנה. מקסימום מאה. ועל זה יש לי רק להיאנח בעצב ולומר, שחבל מאד לזרוק ככה אלפיים שנים ויותר. אני עוד לא מצליחה לגבש תכנית לשימור אלפיים השנים האלה. ביאליק חשב שכולם ישמרו את המתח הדתל"שי שהיה לו, וילכו בעולם עם מטען רוחני של בחורי ישיבה מתפקרים. זה לא עבד. ואני תוהה, מה אומרים לאנשים שלא רוצים לצום ביום הכפורים, ואיך גורמים להם להבין שההכרזות על המאיסה שלהם בצום לא מראות על בחירה בקדמה ובנאורות כי אם בעיטה במסורת שלהם. ואם המילה מסורת כבדה להם מדי, אפשר להחליף אותה בשורשים.

לסיכום, חבר'ה, מבחינתי, אל תצומו. מבחינתי, תאכלו ביום הכיפורים לחמניה שחומרי הגלם שלה נקצרו משדה שנזרע כלאיים, שלא השאירו בו פאה ולא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות, לחמניה שלא הפרישו מהעיסה שלה חלה. בלחמניה אתם יכולים לשים חזיר, שהומת בשוקר חשמלי ורק אז נשחט, וגם גבינה, ולהוסיף שם גם כמה ירקות טבל. את כל זה אתם מוזמנים לעשות כשאתם לובשים שעטנז. באמת, לא איכפת לי. אבל למה אתם כל כך שמחים כשאתם אוכלים ביום שלפי המסו- סליחה, לפי השורשים שלכם הוא אסור באכילה, ולמה השמחה גורמת לכם להיות כל-כך דווקאיים ולהכריז שזרקתם מעליכם את כל המטען הזה, זה מה שאני לא מבינה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s