לו ריד

לו ריד מת. שמעתי על זה דרך הפייסבוק של האנשים העילאיים והמתנשאים ולא היה לי מושג מיהו. אני מאשימה בכך אנשים שפגשתי בדרך. מי אמר שגלן גולד וברוך, שגם אליהם התוודעתי רק הקיץ, חשובים יותר מלו ריד? אבל זו האינפורמציה שהגיעה אלי. אני המשכתי לשמוע את האקלקטיקה הרגילה והלא מעודכנת שלי ולהימנע מפינק פלויד, עמכם הסליחה.
מ' הזדעזעה כמובן. היא יודעת שאני פרובינציאלית להחריד ובכל זאת מופתעת לגלות בכל פעם מחדש את מי מכוכבי התרבות הפופולרית עדיין לא הכרתי. לפעמים היא גם חושבת שזה חינני. אחותה בכלל טענה שאני בטוח מכירה בלי לדעת. ואז מ' שלחה אותי לשיר שלו, שקראתי, ואז קראתי עליו וגיליתי שאני מכירה שיר אחר שלו.
הם כנראה היו איזו חבורה עליזה ומסוממת קלות, יחד עם אנדי וורהול, שהיה אחראי עליהם. לא לגמרי הצלחתי לקלוט את האווירה. לא נורא. העיקר שישבתי על אותה הספה בשתי דירות שונות וניגנתי את "קנדי סייז" כמעט בלי לזייף, תוהה מי אחראי לתוגה הזו. לא הסתקרנתי מספיק. רק עכשיו אני יודעת שזה ריד.
השיר שמ' שלחה לי מספר על אנשים שפגשתי באוטובוס. הבחור עם הזיפים המסודרים, שלבש משהו עם מחשוף, שהתברר כסריג נשי עם נצנצים, וכשיצאנו מהחושך של המנהרה, לפני שהרכיב משקפי שמש, התברר שיש לו צללית כחולה, ובמבט נוסף גם אודם. על יד שמאל הוא גידל או בנה ציפורניים ארוכות ומשח אותן בלק שחור. התוצאה הייתה מהממת. הסתכלתי עליו כל הנסיעה במקום לקרוא את הספר המאד מעניין שלי (זה באמת היה ספר מעניין או שעברתי כבר לפילוסופים, שכנראה בילו את חייהם בויכוחים ביני"שיים שהוציאו לחבריהם לשיח את החשק לחיות?).
סיטואציות כאלה, מפגשים כאלה, מקרבים אותי בדרך כלל במהירות הבזק לשיעורי חינוך בתיכון. שאלו את אחד המורים מה היה עושה אם הבן שלו היה מגלה נטיות כאלה ואחרות, והוא אמר שהיה מנתק קשר איתו. כך בכל פעם שאני פוגשת לסבית או נתקלת במה שנקרא פעיל בקהילה אני מתחילה לשאול את עצמי מה אני הייתי עושה. כאן לא שאלתי. פשוט הסתכלתי עליו. הוא עניין אותי. הוא הרגיש שבגדי נשים הולמים אותו יותר והתלבש. למה? למה הרגיש ולמה התלבש? לא ידעתי, והחבר הטלפוני שלי פרש לשלאפשטונדה והשאיר אותי להרהר לבד בצללית ובאודם, ושבוע אחר כך פגשתי והרהרתי לבד בסטודנט הגרמני, שטעיתי לחשוב שהוא אשה ולא איש, כל כך עדין הוא היה, והרבה פחות ססגוני מהפלוני ההוא עם הצללית.
איך זה שלפעמים הכל ברור, בחורים חונים ובחורות מבשלות, ולפעמים בחורים מבשלים אמנות ונשים מבשלות אוכל, ולפעמים כולם עושים הכל, בחורים מבשלים לילדים שלהם ופותחים סתימות בכיור ובחורות תוקעות דיבלים בקיר ובוררות עדשים, ולפעמים זה הפוך, זה יוצא מכל סטריאוטיפ ונכנס אליו בחזרה, אבל מהצד השני, ועומד בחור ומתאפר, ומישהי אחרת לובשת לפעמים את הבגדים של בעלה. הם אותם מידה, ומתבלבלים.
חשבתי, צריך לכתוב איפשהו על הבחור הזה. יש לי כל הסיבות לחשוב שהוא רוצה להתפרסם. פלוני אלמוני, כשתהיה מפורסם, אני יכולה לתת לך את מה שכתוב פה. תדע שבאחד מהסתוים הראשונים של החיים שלך מישהי כתבה עליך בבלוג שהיא מתעקשת לא לפרסם. היא לא רצתה לכתוב עליך ולא על הגרמני ולא על האיש ההוא שנראה כמו הדודה אווה של דנקנר כשהוא מסתובב ברחובות, כי כמה אפשר, לא יכול להיות שזה כל מה שהיא רואה. אבל אז לו ריד מת, והשיר שלו הזכיר לה שוב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לו ריד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s