איך יתכן שאני תמיד צודקת

הטענה לגבי זה שאני תמיד צודקת עלתה לפני כשנתיים, כשגיליתי ש, ובכן, אני תמיד צודקת. נ' ואני ישבנו בארוחת שבת בבית של א' ודיברנו על חומרים משני תודעה. היה לי מצב רוח טוב וכך גיליתי לו את העובדה הזו לגבי עצמי, ואמרתי לו שאני תמיד צודקת. הוא כמובן לא ממש מבין מה אני אומרת לו ובאילו טונים, אבל זה חלק מהטרגדיה האנושית בכלל והאישית בפרט, חוסר ההבנה הזה. גם אז נ' לא הבין למה אני מתכוונת, והייתי צריכה להסביר לו שזה מכיוון שאני משתדלת להכנס רק לויכוחים על נקודות שאני בטוחה בהן, למשל, אילו שפות מדברים בשוויץ, או ההבדל הקיים בין דרבן לקפוד. אבל לפני שהסברתי לו את זה הוא נסה את מזלו ושאל אותי מדוע אין פירות כחולים. נתתי לו איזה הסבר אבולוציוני שבגיגול רטרואקטיבי התברר כנכון, מה גם שפירות כחולים קיימים גם קיימים. אבל ההסבר לא הניח את דעתו, דבר ממה שאני אומרת לא מניח את דעתו, אבל לא יכולתי לדעת את זה אז. טרגדיה, כבר אמרתי.

מאז זה הפך לבדיחה, וגם קבל טוויסט לא מדוייק: רוני לא טועה. הוי, כמה שאני טועה, כל הזמן. אבל זה לא מגיע מאותה עמדה נפשית, רוחנית, שכלית. רב הזמן אני מנחשת – פעם הייתי אצל דוד שלי לאיזו שיחה על עתידי בעולם. הילדים שלו גדלו במן שילוב של יד חפשית והכוונה הדוקה שאני לא יכולה להסביר. הוא חושב כמובן שהוא רק אפשר לאורך השנים. הוא אמר לי, שהוא פשוט לא יודע מה הילדים שלו אמורים לעשות. לכן מה נותר לו מלבד לתת להם לבחור בעצמם? אמר את זה במן ענווה מהורהרת והמליץ לי לעשות מה שאני רוצה. התגברתי על עצמי וכעבור שנה הפסקתי לעשות את מה שאני לא רוצה. כעבור עוד כמה חודשים התחלתי לעשות מה שאני רוצה, עם כמה וריאציות. בכל אופן, רב הזמן אני מנחשת וקולעת, כי הקדוש ברוך הוא בעזרי (סלח לי שאני מערבת אותך ככה, ועוד יותר סלח לי על כך שהחלטתי להפסיק מעט את ההתייחסות שלי לתנועה האנכית בעולם הזה ולהתמקד באפקית. פשוט חשבתי שאני על סף התקף פסיכוטי כשבשנה שעברה ראיתי איך הדברים סביבי השתנו בגללך ואיך חוויתי הסתר פנים, וגם חשבתי שעדיף שאקח אחריות על עצמי במקום לקרוא בשמך). הרי בסופו של דבר, יש קלישאות נכונות, כמו למשל, עדיף להתחרט על דברים שאתה עושה ולא על דברים שנמנעת לעשות (באנגלית זה Fear is temporary, regret is permanent). אז אני מנחשת, וצודקת רב הזמן, ונכווית בשאר, ודי פעילה באופן כללי.

הבעיה עם הלמודים שלי עכשיו היא, שהפסקתי ללמוד על אלקטרונים. לאלקטרונים יש תכונה מוזרה, הימנעות מגרימת אינטרוספקציה לאנשים שלומדים עליהם. ספורים גורמים לאינטרוספקציה אבל גם לספקציה (בבקשה אל תגידו לי שאין מלה כזו. נו באמת) עד כדי אימה. וכך התמלאתי בחילה ואימה כשהפירוש לסיבת עריריותם של רפאל ואשתו ב'אגדת הסופר' לעגנון התברר לי, וכך רציתי לחבוט בעקיבא מ'זכרון דברים' הקצר של שבתאי, שישב בחיבוק ידיים עד שהתכנס לאדם הנרגן, הזועם, הזועף, הטכני שהוא. שני ספורים שמשתמשים בתמונה ברורה יותר או פחות של אימפוטנציה על של נגזרותיה כדי לאפיין את הגבורים שלהם וממקמים אותנו בפערים הבלתי נתפסים בין המחשבות לבין הרצונות לבין המעשים. רציתי להגיד להם שינחשו, ומקסימום שרה קראוזה תגיד להם לא, אבל לא יכולתי, והם ממילא לא היו מקשיבים לי.

כי הייתי חושבת, בסך הכל, הניחושים שלי הוכיחו את עצמם עד עכשיו וזה כשלעצמו מספיק כדי להפוך אותי לאמינה, אם כי חשוד: מי המקורות שלי? אם כן, לא הייתי מבקשת מאנשים להסתכל על הניחושים המוצלחים שלי ולהאמין לי בגללם. הייתי מבקשת מהם להסתכל על הניתוחים שלי את המצב ולשאול את עצמם מתי טעיתי. אני לא אומרת את זה ביוהרה. אני אומרת את זה משום שלרב, הזמן בו אין לי דברים מוגדרים להגיד על סיטואציה ארוך וממושך כל כך. עד שאני מגבשת דעה, היא חפה משגיאות כמעט לחלוטין. תסמכו עלי, אני מבקשת. אבל הם לא רוצים. אני חושבת שזה משהו שאני מקרינה. אולי האיטיות בעוכרי. הם לא רוצים ובסוף עושים מה שאמרתי ולא זוכרים שאמרתי בכלל. חבל.

הייתי מבקשת הקשבה גם בשם ההדדיות. כמה פעמים הלכתי אליכם ושאלתי ועשיתי כדבריכם. לא בציות עוור, חלילה. ניחשתי, ניתחתי. מי יודע אם חשבתי לאט או מהר.

תקשיבו לי. אני לא רוצה שאנשים יעשו כדברי סתם בגלל שגעון גדלות ועריצות מובנית. אני בכלל לא רוצה שיעשו כדברי. אני רוצה שיעשו את הדבר הנכון. ולצערי – כי לא יקשיבו לי ממילא – בנקודה הזאת, שני הדברים מתלכדים.

אני לא יודעת להכריע מי הרגיז אותי יותר. רפאל ואשתו הטהורים או עקיבא הזועף. בשני המקרים הבחירה שלהם לא לעשות גרמה לי לחלישות הדעת. עקיבא שכנע את עצמו שכך צריך להיות ורפאל ואשתו בכלל לא מבינים איך דברים צריכים להתרחש. אם הייתי איתם הייתי אומרת להם דברים אחרים, והם לא היו שומעים לי.

ובשולי הדברים, אבל יחסית קרוב עדיין לדף. העקרונות המנחים אותי בניחושים ובניתוחים כאחד. אני לא שומרת את המידע לעצמי.

בין האופן שבו אנחנו רואים את הדברים לבין מה שמתגשם מול עינינו יש תמיד פער. השאלה היא מה לעשות איתו. התשובה היא, שמכיוון שממילא יהיה פער, נדלג מעליו קפיצת אמונה. אני מייעצת לכם להקשיב לי. תקפצו באמונה.

הדבר השני הוא הגיד לך מה טוב. אם טוב לך, אתה צריך כנראה להמשיך. ואם לא, צריך לעשות חושבים. אבל אם אתה מפחד מזה שיהיה רע, אתה צריך לקפוץ באמונה.

מה שמביא אותי לאמירה נוספת: בהנחה שאנחנו בריאים בנפשנו, אנחנו יכולים להתגבר על פגיעות. אל תצאו לעשות ניסויים בבני אדם, אבל סביר להניח שתפגעו באנשים שאוהבים אתכם יותר מאשר באנשים ששונאים אתכם או אפתיים כלפיכם. ושהאנשים שיפגעו בכם בצורה החמורה ביותר יהיו אלה שאוהבים אתכם. כמובן, אם אתם רוצחי המונים הכלל הזה לא תקף.

יש עוד עניין. אינטואיציה. שלפעמים מבוססת על זכרון, ומי יודע מה עוד. וצריך להיזהר שמא אנחנו בלופים בגלל האינטואיציה שלנו. היא עלולה להנחות אותנו במעגלי אי צדק. כן, אינטואיציה. מדי פעם לעשות בדק בית ולראות איך השתנינו בשנים האחרונות והאם הספורים שאנחנו מספרים על עצמנו עדיין נכונים. ואם הם לא נכונים והאינטואיציה עדיין מפרשת לנו דברים לאורם, לפעול בצורה לא אינטואיטיבית.

כשהתחלתי לכתוב כיוונתי למה שכתוב כאן אבל גם לדברים אחרים. בעיקר רציתי לשחרר את התסכול והיאוש שלי מכך שלא הצלחתי לשכנע באותות ובמופתים, באהבה ובאמונה, ברגישות ובנחישות, בזה שאני צודקת. הכתיבה בכלל לא עזרה לי, אפילו לא קצת.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s