תהיל לכל גיל: מזמורים מ"ב-מ"ג

מזמורים מ"ב-מ"ג

למנצח משכיל לבני-קרח
כאיל תערג על-אפיקי-מים,
כן נפשי תערג אליך א-להים
צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי,
מתי אבוא ואראה פני א-להים.
היתה-לי דמעתי לחם יומם ולילה,
באמר אלי כל-היום איה א-להיך.
אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי,
כי אעבר בסך אדדם עד-בית א-להים,
בקול-רנה ותודה המון חוגג.
מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי,
הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו.
~*~
א-להי , עלי נפשי תשתוחח,
על-כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, מהר מצער
תהום-אל-תהום קורא לקול צנוריך,
כל-משבריך וגליך עלי עברו.
יומם יצוה יי חסדו ובלילה שירה עמי,
תפלה לא-ל חיי.
אומרה לא-ל סלעי למה שכחתני,
למה-קדר אלך בלחץ אויב.
ברצח בעצמותי חרפוני צוררי,
באמרם אלי כל-היום איה א-להיך.
מה תשתוחחי נפשי ומה-תהמי עלי,
הוחילי לא-להים כי עוד אודנו ישועת פני וא-להי.
~*~
שפטני א-להים וריבה ריבי מגוי לא-חסיד,
מאיש-מרמה ועולה תפלטני.
כי אתה א-להי מעוזי למה זנחתני,
למה-קדר אתהלך בלחץ אויב.
שלח אורך ואמתך המה ינחוני,
יביאוני אל הר-קדשך ואל-משכנותיך.
ואבואה אל-מזבח א-להים,
אל-א-ל שמחת גילי,
ואודך בכנור א-להים א-להי.
מה-תשתוחחי נפשי ומה-תהמי עלי,
הוחילי לא-להים כי-עוד אודנו ישועת פני וא-להי.

הפעם מדובר בשני מזמורי תהלים, שהם מחזור של שלושה מזמורים. ששת הפסוקים הראשונים של מזמור מ"ב, ששת הפסוקים האחרונים שלו ומזמור מ"ג. ביקורת הנוסח מתעכבת על 'כי עוד אודנו ישועות פניו/ א-להי, עלי נפשי תשתוחח' לעומת 'הוחילי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פני(ו)/ שפטני א-להים וריבה ריבי'. ההנחה היא שהפסוק הזה, שחוזר כמעט מלה במלה שלוש פעמים בשני המזמורים, משובש בשני המופעים האחרונים שלו. כפי שציינתי כבר, אני לא אתעכב על ביקורת הנוסח, בין היתר מכיוון שזו לא הדיסציפלינה שלי. פשוט אתייחס לשני המזמורים האלה כאל מחזור של שלושה מזמורים. נכון, אפשר לטעון שכל מה שאני אגיד כאן חסר בסיס לאור העובדה שאני לא מתייחסת לטקסט מבורר. אבל בעיני יש חשיבות לכך שהטקסט התקדש כפי שהוא, ולא בנוסח המבורר ביותר. זה מה שיש ועם זה ננצח.

קשרים תרבותיים: 'כאייל תערוג', להיט ניינטיז היסטרי בשני לחנים (לפחות!), שהיינו שרים בסעודה שלישית בבני עקיבא. אחר כך התקדמנו ל'י-ה אכסוף', להיט היסטרי בחסידות קרלין. 'יה אכסוף' הוא דוגמה מצויינת לכתיבה מלאת הבעה שלא נסתה להתחשב במשקל ובחריזה. התוצאה היא שהוא בלתי ניתן להלחנה, ושאף אחד לא מצליח לשבץ את הפסוק 'כאיל תערג על-אפיקי-מים/ כן נפשי תערג אליך א-להים' בתוך הפיוט בלי לרצוח את הלחן או את המלים. הצירוף 'אלה אזכרה' מפסוק ה' פותח פיוט על עשרת הרוגי מלכות, שאשכנזים, כמו אשכנזים, אומרים ביום הכפורים במקום בימים שראוי להתאבל בהם, וספרדים, ברנשים מתוקנים שכמותם, אומרים בתשעה באב. אני לא גזענית, חס ושלום. 'מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי/ הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו' הולחן גם הוא. זכיתי לביצוע חי וספונטני שלו לפני כעשר שנים. רבי שלמה אלקבץ שבץ מהפסוק הזה בפיוט האולטימטיבי, שעוקף כנראה גם את דרור יקרא – לכה דודי. הבית בו מופיע השיבוץ – לא תבושי – זוכה ללחנים מיוחדים משל עצמו.

מה יש בפנינו: השיר הראשון פותח בתמונה של איל עורג על אפיקי מים, שהוא דימוי לערגת נפשו (ושוב, לא אשתמש במונח דובר כל עוד אני יכולה להמנע) אל א-להים. השורש ער"ג מופיע בתנ"ך רק במזמור הזה. יתכן שבמקור שמש לתיאור קולות של אילים צמאים על אפיקי מים, ורק בהמשך הפך למלה נרדפת להשתוקקות וכיסופים (ב-ג). הוא רוצה לראות פני א-להים, ומסביב אנשים מקניטים אותו ושואלים אותו איפה א-להיו (ד). הוא זוכר אותם – את הערגה וההקנטות? רק את הערגונות? רק את ההקנטות? – בהיותו בבית א-להים (ה). בפסוק האחרון  פניה לנפש שלא תשתוחח ולא תהמה, אולי הוא אומר לה שלא תבכה. הוא גם אומר לה לקוות לא-להים, 'כי עוד אודנו ישועות פניו', ואולי זו תקווה לעמוד מול א-להים ולחזות בו (ו).
מה יש בפנינו (2): השיר השני פותח בהיזכרות בא-להים מארץ ירדן, בנראה רחוק מבית א-להים (ז). הפעם הזכרון לא מזדכר על אפיקי מים. הוא מזדכר על תהומות וצינורות, חבויים, מוסתרים עמוק, וגלים סוערים (ח). אנחנו לא יודעים מה קורה ביום, אבל בלילה הוא מתפלל לא-להים (ט). תוכן התפילה: למה שכחת אותי, צוררי מקניטים אותי (י-יא). פסוק הסיום הזכור לטוב מהשיר הראשון (יב).
מה יש בפנינו (3): תפילה. אנא הצילני מאיש עוולה (א), למה זנחתני (ב), הנחה אותי אליך (ג), שם אודך (ד), פסוק הסיום הזכור לטוב (ה).

על המחזור: אני רוצה להשתמש בחזרתיות כדי להבין את הכיוון שהשירים הולכים אליו. נתחיל במשותף לכל השלושה, פסוק הסיום, שחוזר על עצמו כמעט מלה במלה:
מה-תשתוחחי נפשי ותהמי עלי,
הוחלי לא-להים כי עוד אודנו ישועות פניו.
תמיד הבנתי את זה כפניה אל עצמו, שלא יתעצב, שלא יתגעגע יתר על המדה (קיים געגוע כזה?), כי הוא יודה (מלשון תודה? מלשון וידוי? האם שניהם מגיעים מאותו מקום ומכוונים לאותו מקום?) לה' בפניו, יהיה מפגש, ואם יש מפגש לא יהיה געגוע ולא עצב. יש סיום אופטימי לשלושת השירים, אבל מדוע השיר הראשון צריך סיום אופטימי, אם הוא מתאר את ההליכה אל בית א-להים, משאת הנפש שלו? ובכן, אפשרות אחת היא שמדובר באדם לאקאניאני. טיפוסים לאקאניאנים משתדלים לחיות את החיים שלהם במצב איווי תמידי, ומיד כשהם מקבלים את הדבר שהתאוו לו הם מרגישים חזק-חזק את נקודת החסר. אז הוא הגיע אל א-להים ומיד התגעגע אליו, כי מה אפשר לעשות, הוא לאקאניאני, אללה ירחמו. מכיוון שזו תנועה נפשית שאני לא מזדהה איתה ומשתדלת שלא היא תכוון אותי – אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזו כדי להמליץ לכם שגם אתם לא תזדהו איתה ולא תבקשו ממנה הדרכה בחיים – אני לא אקרא ככה את המחזור, מה גם, שאם נמשיך עם הקריאה הזו יהיה לנו שיר יוצא דופן באופטימיות שלו על רקע שאר המחזור, ואני מעדיפה לקרוא את כולם באותה צורה. לכן אני מעדיפה לפרש את פסוק ה' בתור מבט מלא בתקוה ובתפילה. אני מתפלל להגיע לבית א-להים בקול רינה ותודה המון חוגג. ובגלל הייסורים שאני חווה עכשיו, אני יכול לפנות לעצמי ולהגיד: הלאה הבכי, קדימה התקוה. מה תשתוחחי נפשי, הוחילי לא-להים. מהשירים עולה בדידות גדולה, והפסוק הזה של ההמון החוגג שמגיע פתאום קצת חריג, אם הוא מתאר מציאות. אבל הוא לא במציאות, הוא בעתיד, בתקוה. הבדידות בגלל הסתר הפנים של ה', או הריחוק, והבדידות בגלל העדר האדם מהדהדות זו את זו.
באופן זה יש הדרגה במזמורים. בהתחלה רק מצטטים את הצוררים שאמרו 'איה א-להיך', אחר כך קוראים להם בשמם, והשיר השלישי הוא, במוצהר, תפילה לתשועה מהם. החיבור בין השירים מתבסס גם על הצלע הזו, 'איה א-להיך' שמקשרת בין השיר הראשון לשני, וה'למה שכחתני/ זנחתני' ו'לחץ אויב' שמקשרים בין השיר השני לשלישי. חוץ מזה יש דברים שנמשכים יום וליל: דמעה, חסד, שיר.
וזה יסייע לראות את המחזוריות טוב יותר:

תמונה

דרוש לסוכות: אצל הספרדים ובני עדות המזרח המזמורים האלה נקראים בחג הסוכות לפני התפילה. מה הקשר בין המזמור הזה לסוכות? אולי נסכו מן-המים-שזורמים-בו על המזבח בסוכות, ואולי מרדפי האויבים אחריו משווים לשיר ארעיות ותלישות, וזה מתאים לארעיות הסוכה. גם המים ארעיים, חולפים. הם חולפים בזרימה שלהם באפיקיהם אבל גם בתת קרקעיות שלהם, שפורצת, מתאדה, מתגשמת ונספגת. גם אם השיר מתאר מצב של קבע, גם אם הוא נרדף כל חייו בידי אויביו, התקוה היא שזה לא יהיה מצב קבע, שא-להים ישפוט לטובתו. הרדיפות מחזקות עוד את התלישות בשיר, וגם המשיכה שלו למקום אחר, שהרי הוא רוצה להיות שם.
סוכות הוא חג הארעיות, בת הדודה הנחמדה יותר של התלישות: אתה יודע שהיא תלך, שזה זמני.
יש חג שלם שמוקדש לזמני, לנדודים במדבר, לבתים שיפורקו, לנסים שפסקו, או לפחות פשטו צורה ולבשו צורה חדשה, שמסוה אותם.
בחג של ארעיות קוראים מזמורים שהלך הרוח בהם משקף את הצד בארעיות שכולל הסתכלות מן המקום בו אני נמצא אל עבר האופק, ואת הרצון להיות שם. אולי זו הסיבה שקוראים על מלחמת גוג ומגוג בהפטרה: קוראים על ה'שם' האולטימטיבי: אחרית הימים.

איחול לסיום: שנזכה לערוג מבלי להיות לאקאניאנים, אמן כן יהי רצון.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “תהיל לכל גיל: מזמורים מ"ב-מ"ג

    • נכון.
      ערגה היא כמיהה, כיסופים, געגועים עזים, ואילו אווי הוא רצון, חשק תאווה.
      הם בני דודים ולא תאומים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s