מחשבות לסיכום סמסטר א'

1. האנשים

אני לא מצליחה כל כך להבין מי מסתובב אתי בקמפוס. בגבעת רם זה היה ברור, החלוקה היתה חלקה כמעט לגמרי, על סמך בגדים. אבל בהר הצופים קשה לדעת. אני לא יכולה להגיד שיש ממש מסה של סטודנטים, ולא מצליחה להבדיל בין הקבוצות, וככה אני רואה כל מני טיפוסים, ואת רובם לא זוכרת. אבל יש את הכוכבים הקבועים של הכתה-
הבחורה עם גומיית הקטיפה הכחולה שלובשת פליז במידה הכי קטנה שאפשר והוא עדיין נראה כמו משהו שהיא שאלה מאיזה גברתן, ששואלת שאלות לא קשורות,
הפנסיונר שלא החמיץ שעור אחד אבל לא זוכר פרטים עקרוניים ממה שלמדנו,
זאת שהיתה אתי בשירות לאומי ובעוד עשרים שנה תגיע לגיל שבו חיתוך הדיבור שלה יתאים לה,
א' שלובש תמיד סוודר ירוק של בחורים ירושלמים והוא לא יודע שזה מתאים לעיניים שלו וא' שנראה כמו מישהו מהמשפחה שלי מצד אבא,
הבחורה עם קווצות השיער המחומצנות,
דמויי הקיבוצניקים שיושבים יחד ושמות המשפחה שלהם מתחרזים.
ויש המרצים, ארבעה בסך הכל,
ל' עם הכוכבות שלו, הכל שואו וספק וזה מתערער תחת רגליך, וא' עם הקורקטיות ששומרת עליו כשהוא מקשיב לנו ושם לב לכל פרט, וט' שאמרה שלידה היא החוויה הדיוניסית האולטימטיבית וצחקה כל השעור עד שכמעט לא שמנו לב על איזה היקף חומר היא שוררת, וש', המורתית מכולם, המסודרת מכולם, שנותנת לנו לפרוץ לכל הכיוונים.

2. המקום

זה לא גבעת רם. אתה לא הולך שם בימים גשומים ומגיע לגינת התבלינים ומשתכר מהריח, רק מחפש גגות ואת הר הבית או המדבר, ובודק אם ירושלים באמת חסרת קו רקיע ומגלה שלא. משהו לא מסביר פנים, אפילו החתולים העלובים עלובים יותר. למקומות הטובים באמת לא הלכתי מאז תחילת החורף, ואולי כבר לא אלך יותר.

3. למה, בעצם

פתאום הכל קשור לחיים שלי, הכל הופך להיות קיומי. למשל, אתה נמצא במן מצב ביניים כזה, לא פורה, ותוהה למה, בעצם, הוא לא פורה, ואז אתה הולך לקרוא אגדת הסופר לכבוד הקורס שלך, ומגלה שעגנון כתב

וכשחוזר רפאל מן התפילה ורואה את אשתו בעצם יופיה עומדת במראה מיד היא נושאת חן לפניו. מתקרב הוא אצלה לומר לה דברי ריצוי. כיון שהוא מגיע אצלה מנצנץ לפניו שמו יתברך מתוך המראה מיד עומד וקורא בדביקות קדושה שויתי ה' לנגדי תמיד, ועוצם עיניו מפני כבוד השם ויראתו. ושניהם פורשים בשתיקה. הוא יושב בקרן זוית זו ולומד זוהר ותיקונים והיא יושבת בקרן זוית זו וקוראת בתחינה של אמהות, עד שהשינה חוטפת עיניהם. והם קמים ונוטלים את הדלי הגדול שדג נחושת רובץ על קרקעיתו ונוטלים ידיהם לקריאת שמע.

ומגלה, שאם לא תנסה, לא תדע לעולם, אבל תישאר טהור. ואתה נשאר טהור. או שאתה שומע את ל' אומר בכתה דברים שחשבת, ומקבל הרגשה כזו, שאתה חייב להתנגד לכל מלה שהוא אומר, ורק בסוף השעור אתה תוהה למה, ולמה הדברים האלה עדיין מרסקים אותך ומה אתה חושב עליהם. או שאתה חולק עם מרצים שלך את כל זה, ויש להם עוד דברים להוסיף, וההרגשה הזו, שאתה בבית מדרש, חוזרת אליך. איך שחשבת שזה יהיה, ללמוד באוניברסיטה, ואיך שזה באמת, זה די קרוב, וזה מתחבר.
(אחר כך אתה נזכר, שגם השינוי הזה הוא נסיון, וגם השינוי הקודם היה נסיון, והקודם נכשל, וזה לא, עדיין לא, ואתה שואל למה טוהר חשוב כל כך, ואולי תוכל גם להגליד.)

4. לאן הגעתי

להתחלה. כל זה, וזו רק ההתחלה. לאן אני אלך מפה? על מה להסתכל, על זה שטוב לי עכשיו או על זה שחסרים עוד המון דברים? נראה לי שפתק אחד בכיס ימין ופתק שני בכיס שמאל, ולזכור, מדי פעם, להחליף את הצד שמושכים ממנו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s