שיחה עם טרמפיסטית

אספתי את הטרמפיסטית שלי מצומת גילה. היא שאלה איך אני נוסעת: אם מעתניאל או מסוסיא. אמרתי שזה תלוי בטרמפיסטים. היא בקשה מסוסיא, והצטרפו אליה עוד שני חבר'ה. התפתחה שיחה. מה את עושה, מה את עושה. היא מורה, אני לא מורה. בעלה מלמד בבית הספר שעבדתי בו פעם. אמרתי לה שלא היה לי פשוט לעבוד שם, והיא אמרה שהיא עובדת עכשיו בבית ספר אליטיסטי, וזה באמת אחרת. נזכרתי מי זה בעלה. לימדתי בכיתה שלו. והיא נראתה לי מוכרת, לא זכרתי מאיפה. אחר כך הרחבתי לגבי העבודה שלי, ומיד עלה הסיפור האשכנזי-ספרדי (או כמו שאוהבים לקרוא לו: אשכנזי-מזרחי. וכאן המקום לתהות האם מרוקו מזרחית לפולין או להפך, ולמה אף אחד לא משתמש בדרום כדי לגזור שם למי שאינו אשכנזי, ולמה כולם בחטיבה אחת, מה שנקרא, לך תגיד לטריפוליטאי שהוא מרוקאי ותבדוק איך הוא מגיב).

נו, כמובן שהכל היה לפי הקונבנציות. היא הבינה מיד, בלי שאמרתי לה, שאני אוספת סיפורי צדיקים. זה לא נכון, כמובן. אני אוספת מידע רק על רבנים שכתבו ספרים, מנסה לקושש משם ציטוטים על שבעה נושאים ולרב מוצאת רק חמישה. היא היללה את האמונה הפשוטה של הספרדים וספרה שבמשפחה של בעלה הם אוהבים מאד סיפורים כאלה. שבעלה ממש מתלהב מזה. שהיא טסה לאוקראינה, למז'יבוז' נניח, עם כל המשפחה שלה, ושהילדים (האחיינים שלה?) קבלו בפשטות את הסיפור. נו, מה אני אתחיל להגיד לה. איך אני בכלל אסביר את זה כאן, כשאין אף אחד לסתור את דברי, רק אני מול מסך המחשב. מה אני אגיד? שזה מיושן בעיני להגיד על מגזר שלם שיש לו אמונה פשוטה, ועל מגזר אחר להגיד שהוא פועל עם ההיגיון? שזה אפילו אופנסיבי במידה, ולשני הצדדים? להיטפל לכך שאין דבר כזה 'הספרדים'? כך ישבתי ותהיתי, וניסיתי להגיד את דעתי, שבכלל לא הצלחתי לגבש.

אחר כך היא שאלה אותי מה אני יותר. אמרתי לה שאני לא יודעת. ואיכשהו הגענו לדבר על תורות בשכל ותורות ברגש. היא עושה את החלוקות האלה, הבנתי. ואני אצטרך להגיד לה לא רק אם אני יותר אשכנזייה או ספרדייה. אני אצטרך להגיד לה אם אני יותר שכל או יותר רגש. אמרתי לה, תשמעי, נראה לי שהחלוקות האלה לא רלוונטיות. ואז נקטתי בשם המפורש – רב נחמן – ואמרתי לה, רב נחמן כבר נלחם את המלחמה בשבילנו ואמר שאנחנו לא משתמש רק בשכל. אז הנה, אנחנו משתמשים בגםוגםוגםוגם, ולמה צריך לחלק. היא לא קבלה את דברי.

כשהיא ירדה מהאוטו הבנתי מי זאת: אחותה של המורה שלי, הבת של הרב פלוני, שהיתה החברותא שלי במגילת רות כשהייתי בתיכון.

~*~

יש משהו משחרר מאד בכתיבה כאן. אני כותבת, ויש לי עשרה קוראים נניח, ומתוכם אני מכירה שמונה וחצי. זה קצת כמו לצעוק לתוך חבית. מי שומע? אף אחד. אבל אני צעקתי.

~*~

אני מסתכלת על התקופה האחרונה בבלוג הזה, והכל מלא סימני קריאה. לכי תטעני לטובת המורכבות, הפתיחות וההשתנות כשאת מציגה את המשנה הסדורה שלך, פחות או יותר. לכי תקווי שמישהו שומע איך את צוחקת על עצמך תוך כדי כתיבה, כי את מתארת סיטואציה שחווית כבר בעשרה גלגולים לפחות, וכולם בגלגול הזה, ואת עומדת ולא מאמינה שזה קרה שוב. או תקווי שמישהו שם לב שדבר פה לא סדור, כי זה לא צריך להיות ככה (סימן קריאה). השינוי צריך להיות אפשרי (סימן קריאה), והכי קשה לשנות את המחשבות (שני סימני קריאה).

~*~

הקסם בצעקות לתוך חבית: פתרת את הבעיה של עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע האם היה קול. היה.

~*~

פעם הלכו לשאול את מנדלר איזו שאלה בסוף השיעור, והוא התעצבן, ואמר שאנחנו (הוא הסתכל על כל מי שעמד לידו, ולא רק על השואלים) מחפשים כל הזמן כללי אצבע. וזו הבעיה שלנו. באותו רגע חשבתי לעצמי בשקט, ודאי שאנחנו מחפשים לעצמנו כללי אצבע. כל הקורס שלך מבוסס על מכניקת הקוונטים, ואתה לא מצפה שנפתור משוואות גל לפני שלמדנו קוונטים, ובעזרת התוצאות נאכלס אורביטלות של תרכובות ברזל. ובמרחק שנתיים-שלוש אני חושבת, שאולי זו תמונה טובה למורכבות. הרי אדם לא יכול להיות על התהום כל הזמן. הוא ישתגע. הוא צריך גשר, או מקום על השפה. גשר צר. הוא חייב להיות מסוגל לדחות חלק מהדברים. גם לדחות מעליו עולמית וגם לדחות לזמן אחר. הוא צריך כללי אצבע, אבל חמישים-שישים מהם, ורק עד שיופרכו.

~*~

הכי קשה לשנות את המחשבות.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שיחה עם טרמפיסטית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s