סערה בכוס תה

סערה בכוס תה. ככה אני מכנה את פרשת אדם ורטה.

כמובן, אף אחד לא יודע מה באמת היה. זה קשור לפוסט מודרניזם, לתפיסה שלנו את האמת ולריבוי הנרטיבים, אבל גם לזה שתלמידי תיכון עשויים להיות מטומטמים במיוחד, ולהיכשל לא רק בהבנת הנקרא, אלא גם בהבנת המתרחש. אני בטוחה שאם הייתי בכיתה ואחר כך הייתי שומעת מתלמידים מה התרחש בכיתה לא הייתי מאמינה שאנחנו מדברים על אותו מאורע. בקיצור, לא רק שאני לא מוצאת תיאור של המתרחש, אני לא סומכת על התיאור שאני עשויה למצוא.

אגב, תלמידי תיכון מטומטמים במיוחד גדלים להיות מבוגרים מטומטמים במיוחד ולהתברג בעמדות מפתח במשרדי ממשלה.

אז הנה, אני כותבת על דברים שאני לא יודעת.

הדבר הראשון הוא, שאני גזענית להחריד. הנה עובדה. אני לא סומכת על הגירסה של התלמידה כי היא צובעת את השיער שלה לפני גיל שמונה עשרה. 

הדבר השני הוא, אני מקווה שכולם למדו את הסכנות בפילוסופיה. לפי השלמת הפערים שערכתי לעצמי, דמיונית כנראה, מסתבר שבתיכון היה שיעור פילוסופיה, והוא כנראה התנהל כמו הדיאלוגים של סוקרטס עם היוונים המסכנים. כשם שסוקרטס העלה טענות אמיתיות ובדרך דרך לכולם על היבלות, כך המורה ביקש לבחון תקפות לוגית של היגדים ודרך על היבלת הלאומית הגדולה ביותר – צה"ל. אם רק מישהו היה מבין שצריך להשגיח על הפילוסופים לפני שהם ירתיחו את כולם ויגרמו לדם שלהם לבעבע, כל זה לא היה קורה. 

שלוש: אני לא סומכת גם על הגירסה של המורה. הוא הרי לא מבין מה יכול להיות כל כך מרגיז באמת. זו בסך הכל היתה בדיקה של הלוגיקה, נכון?

ארבע: מעשה מהתיכון. ראש חטיבת הביניים היה, מה שנקרא, עושה לנו שיחות. הימים ימי האינתיפאדה השנייה, והמוטיבים החוזרים בשיחות הם: אם הערבים יחליטו ללכת, ללכת, לכיוון מדינת ישראל. ברגל. בלי נשק. מיליונים של ערבים. מה אתן חושבות שיקרה? (התשובה הנכונה היא אסון. האסון לא קורה. משמע, הקב"ה שומר עלינו ואין לנו מה לפחד); חיל האוויר שלנו הוא חיל האוויר הטוב בעולם. אני זוכרת שאמרתי את הדברים האלה בבית ואמא שלי נחררה אלי בבוז, פחות או יותר, ואמרה שגם בשנות החמישים אמרו את הדברים האלה. רק לנו היכולת לשפוט האם מדובר באמתות נצחיות או שמא בפרופגנדה. בכל אופן, כולם מדברים בסיסמאות. צה"ל הכי מוסרי, חיל האוויר הכי טוב, מעטים מול רבים. ואולי הן נכונות, אבל הן לא מאפשרות שיח. ואולי שיח לא אפשרי, רבאכ, מיליונים של אנשים גרים פה. הרי בדו-שיח מתפרצים לדברים שלך, אז בשיח ציבורי? לא אפשרי.

חמש: כשהייתי בתיכון מישהי ספרה איזו מעשיה גזענית (סליחה על השיפוטיות) על הערבי שתדלק את האוטו של אבא שלה. זה היה שיעור, אולי שיעור חינוך. אחת הבנות אמרה לה שזה לא משנה שהוא ערבי ואולי הביאה איזו דוגמה ממחסום ארז. התגובה היתה לתהות האם היא אוהבת ערבים. זו היתה תגובה שנועדה להעליב. וזה עבד. החברה שלי, זו שאמרה שזה לא משנה אם הוא ערבי, פרצה בבכי. אני לא זוכרת איך המורה הרגיעה אותנו. נראה לי שזה היה חתיכת עניין, להרגיע את הסערה (בכוס תה) בכיתה. מה אנחנו לומדים: מסר אפשרי הוא, שגם נשים צריכות לתעל את הרגשות שלהן לאלימות ולעשות כמו גברים ולהילחם ולא לבכות. לבחור בעשייה במקום באין אונים הזה שמוליד בכי. אפשר גם להגיד דבר אחר. שאין אפשרות למורכבות בשיח. הנחתי הנחה בארבע, ואז הבאתי דוגמה שתומכת בהנחה, והגעתי לאותה מסקנה. זו לולאה לוגית מעניינת. כמוה יש הרבה בגמרא ואף אחד לא התמרד נגדן. הכל היה בסדר. ואז הגיעו הפילוסופים. שמישהו ישגיח עליהם כבר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s