הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

הרקע: אני מנסה למצוא בפירושו של הרב שהרבני להגדה של פסח (שיטתי ודי חכם, אגב. נראה לי שאני ממליצה, קוראים לזה "ספר הגדה של פסח עם פירוש אגדה מקובצת", וזה יצא בהוצאת מכון ניר דוד ברמת-גן עיר העירקים המעטירה בשנת התשמ"ה) דברים שהוא כתב בעצמו ולא קיבץ ועלו בי מחשבות על פסח.

אז ככה. אחד הפסחים המעניינים שהיה לי היה ליל ב' של פסח שחגגתי באוסטרליה, אצל חברה שלי, ר', שחן יי עליה, היא מצחיקה בטירוף, חכמה ומצליחה להנגיש את זה לרב העולם. את המגיד העברנו בסלון, שהיתה בו תפאורה מתאימה לקריעת ים סוף. בעשר המכות אמא שלה זרקה עלינו ג'וקים מגומי בכינים וכדורי קלקר בברד וחגבים מגומי בארבה, ואולי היו דובי צעצוע בערוב – אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, המגיד היה בסלון. זה היה פסח של מבוגרים. אני הייתי הכי צעירה שם, והייתי בת עשרים וארבע כמעט. שוחחנו על ההגדה ובעיקר קראנו אותה באנגלית, כך שכולם יבינו. למרות שלא נזהרתי מאיסור מלאכת עבודה בחג שני (כי זה מנהגי ובהתאם למה שאני מכירה. זה לא היה פרץ דתלשיות), הרגשתי את פסח חזק-חזק. אני זוכרת שהחברה שלי שאלה שאלות חכמות (למרות שאני לא זוכרת מה היא שאלה) ושהמשתתפים ספרו חוויות משל עצמם. ובעיקר את זה שכולם הבינו מה שהם קוראים, כי התרגום לאנגלית כנראה ממש מוצלח.

מצאתי לי רעים להתרועע איתם, ובמסגרת ההתרועעות אני נחשפת עוד ועוד להגות הפוסטמודרנית, שכבר רמזתי וכתבתי פה בכמה מקומות (אבל בהקשר למקומות חשיפה אחרים) שהיא מקפיצה את הרגליים שלי מעל העולם והופכת הכל ללא-ממשי ולכל הפחות לחסר משמעות. המהלכים האינטלקטואליים מרגשים אותי, אני יוצאת מהשיעור עם חיוך, אבל גם עם סימן שאלה גדול על כל הקיום פה, בעולם: בשביל מה זה טוב? (בינתיים הפתרון שלי הוא להיאחז בחיוך ולהגיד שדווקא לשיעור עצמו אין ממשות, אבל לעולם שמסביב לשיעור דווקא יש.)

בשיעור שהיה לפני פסח הפחתנו בחשיבות החוויה. החוויה לא חשובה ליהודי. היהודי אינו יהודי משום שהוא חווה (ואני לא בטוחה, אבל אולי אפשר לכתוב כאן: ריה"ל, מאחריך!) אלא משום שהוא נקרא בשם ונלקח מן המציאות. זה לא משנה, אם אתה יושב בסלון המרווח שמקושט כמו ים סוף הנבקע לשניים, אם אתה יכול להסב על ספה (שזה כנראה הכי קרוב לכריות, מחצלות ושולחנות קטנים שיש לנו היום), אם הילדים הקטנים שמסתובבים מחופשים עם מטפחות וגלביות. אתה פשוט צריך לקרוא את ההגדה. זה קצת כמו התפילה כדקלום דפי זהב של לייבוביץ', אבל בלי המחוייבות לא-להים. במקום המחוייבות לא-להים יש את א-להים שקרא בשמנו. אולי טוויסט חסידי על לייבוביץ'.

למה חשבתי על כל זה. אסוציאטיבית, זה הזכיר לי את הרב וילק, שדיבר איתנו פעם והזכיר את מנהגם של האורחים בבית הכנסת להתרעם על החוויה שלהם. שולה מזרחי, שמגיעה ראשונה בכל שבת לבית הכנסת ועוקבת אחרי התפילה בדריכות, וחיה כהן, שלפעמים שוכחת ומחזיקה את הסידור הפוך אבל גם היא מקשיבה לשליח הציבור ברב קשב, ודוד לוי שפותח את בית הכנסת, לא הסבירו להם פנים. הם בקשו מהם שיחדלו מלהרעיש, שלא יאפשרו לילדים הקטנים שלהם לעמוד על הכסאות המרופדים בנעליים מרובבות בבוץ, שיקנו רק דברים סגורים. לפעמים, בימים הנוראים, לא שומרים להם מקום. זה יפה למלא את בית הכנסת, אמר הרב וילק. אבל אתם ממלאים אותו יום-יומיים בשנה. ובזכות דוד ועוד תשעה קבועים, ובזכות חיה ושולה, אתם מגיעים למקום חי, למקום שיש לו קיום משל עצמו. לבית כנסת, ולא למקום שיש בו ארון קודש וכסאות וסידורים וחומשים. ולכן אתם תידחו הצידה, במחילה.

כמו כל מה שהרב וילק אומר, זה עורר סערה גדולה. אני אישית, בגלל נטיותי להגיד ההפך ממה שכולם עושים ובגלל החיבה שאני רוחשת לרב וילק ובגלל הישרות שהיתה לדברים בעיני, קיבלתי אותם ואימצתי אותם אל לבי. וחשבתי עליהם השבת, כשהלכתי לבית הכנסת, והם עלו לפני באסוציאציה ממש עכשיו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

  1. ריה"ל, לפרשנותי, דיבר לא על חוויה אלא על אתוס (אלא אם במקרה יצא לך לקבל נבואה). מה חבל שהמילה אתוס לא הייתה קיימת באוצר המילים שלו, בגלל זה הוא התפתל כה וכה וגרם לעשרות קוקניקים לדבר על נקודה פנימית וידיעה שמעבר לידע ועוד כגון דא.

    על כל פנים, ואם כבר פוסטמודרניזם, לו כל האורחים היו חושבים כמו הרב וילק וכל הקבועים היו חושבים כמו החולקים עליו, העולם היה הטוב שבמקומות. יותר מאשר לו כולם היו חושבים כמותו או מאשר לו כולם היו חושבים ההיפך ממנו – ובטח מקום טוב מאשר אם הקבועים היו חושבים כמותו והאורחים ההיפך. מכאן שהאמת משנה את צורתה מנקודת מבט לנקודת מבט, ומנקודת המבט הכללית ביותר יש לומר "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אבל לא "והלכה כפלוני". החלק השני של המשפט הוא לכל היותר תרגום של האמת הגולמית והלא ישימה ליישום מעשי, והתרגום בהכרח יהיה שונה לפי קהל השומעים. פעם כפלוני ופעם כאלמוני.

    • תודה.

      זה מעניין, מה שכתבת לגבי האתוס. ממה שקראתי נראה לי שכן נכון להגיד שריה"ל מדבר על חוויה, בכל מני רמות. אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.
      בקשר לשאר הדברים, לא בטוחה שזה נכון לומר כך. כי באמת אני לא פוסטמודרניסטית. דברים נראים אחרת מנקודות מבט שונות אבל יש עדיפות לנקודת מבט אחת על פני אחרת. וממילא "הלכה כפלוני" היא לא סרח עודף לדברים גדולים יותר שמתרחשים ממקום אחר.
      נדמה לי שמילאתי קצת פערים בהבנה שלי את מה שכתבת ואני מקווה שלא התרחקתי יותר מדי.
      תודה שוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s