זכרון ילדות

אבא מכין את פרשת חיי שרה. הוא קורא את שמות בני ישמעאל, שהם:
נְבָיֹת,
קֵדָר
אַדְבְּאֵל
מִבְשָׂם.  
מִשְׁמָע
דוּמָה
מַשָּׂא
חֲדַד
תֵימָא
יְטוּר
נָפִישׁ
קֵדְמָה.

אחי ואני נמרחים על הרצפה מרב צחוק (בעיקר אני, מודה) למשמע המלים יטור נפיש. המלים נקראות בטעמים מחברים, מה שגורם לשומע לחשוב שזה שם אחד (ולהתאכזב כשהוא מגלה שמדובר בשני שמות) ובין פרץ צחוק למשנהו אני שואלת את אבא ואת אחי אם הם רוצים לקרוא לאנשים יטור נפיש, וממשיכה להיחנק מצחוק. 

(אם לא הבנתם את הבדיחה עד עכשיו, זה ממש בסדר. זה מסוג הדברים שבמרחק של שנים אתה לא מבין למה צחקת מהם. אתה אפילו לא מצליח להסביר את ההומור בדיעבד.)

למה נזכרתי בזה? כי היו עוד אנשים, שאם לא השתמשו בזה בתור בדיחה, חשבו שיש כאן יסוד להומור. למשל רבי דוד זכות בן מזל טוב, שכתב על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, 1):

אכן, מלבד כל אמות הקודם, יש לדקדק כיוון שאמר ואברהם זקן, איני יודע שבא בימים? ובאמת מילות בא בימים נראה לי דהוא יתור נפיש.

הפתרון לבעיה הזו פחות חשוב בעיני מהמפגש עם בן ישמעאל. אני משאירה את זה לעיון בספר זכר דוד על התורה, מאת דוד זכות בן מזל טוב, שיצא (גם) בהוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א.

 

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s