הרהורים לא מגובשים על עצמי בעקבות הראי"ה

מי כתב:

מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים.

(…)

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא הא-להות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור.

זה הרב קוק, הרב זצ"ל, והדברים האלה שקראתי בשבת עוררו בי התרגשות רבה כל כך, עד שניסיתי לפצוח במחול, אבל בגלל הגבלות המרחב הדומסטי הייתי צריכה לרדת בריצה שלוש קומות למטה ולחזור מתנשפת, כדי לתעל את האדרנלין לאפיקים אחרים.

אחר כך הגיע יום ראשון, והכל היה שחור. ניסיתי להבין למה והיו לי כמה תשובות, אבל נזכרתי בלחשי ההויה של אותו רב ממש:

תלחש לי סוד ההויה כולה,
חיים לי יש קח נא קח,
אם יש לך לב ובלב דם
שרעל יאוש לא זהמהו.

ואם ליבתך ערלה – תלחש לי ההויה –
ויופיי לא יקסימך,
סורה מני סורה, הריני לך אסורה.

 

(…)

ולכן התעצבתי מאד.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הרהורים לא מגובשים על עצמי בעקבות הראי"ה

  1. בתגובה לדברים הללו, הראשונים, כתב ביאליק שהצורה והסגנון יפים ומרעננים, אך עם זאת מבחינת התוכן מקום מנוחתנו אינו באלוהים.

    ואחרי בקשת המחילה מהרב, אין לי אלא לצדד ברב (קרי: הRב, ברי"ש אמריקנית). כשמבקש האדם לישב בשלווה ולנוח, מיד בא האלוהים ודואג שייקפוץ עליו רוגזו של פלוני, או צערו של אלמוני. מקום מנוחתנו אולי בא-להים, אך המסע אל המנוחה ואל הנחלה הוא מסע ללא סוף, שלעולם לא ייגמר. זה מסע של ייסורים וחיבוטים, ואלוהים דואג שנמשיך במסע ולא ננוח, לא כל עוד לא הגענו אל סופו. זה א-להים כפי שאני תופס, ואין לי אלא האלוהים שאני יודע. אחרים אולי יודעים אותו מזוויות אחרות, או שפשוט אין בלבבם דם מורעל בייאוש, כמו לבבי שלי, שהורעל. ואולי האחרים אינם אלא אופטימיים עד נאיביות? אולי הייאוש איננו אלא תולדת החיים שניתנו לנו? הדיאלקטיות איננה אורח חיים נעים, לא כשחווים את הדיכוטומיה מבפנים. אבל אלה הם החיים, לטוב ולמוטב.

    • תכננתי לכתוב הקדמה יותר ארוכה, על זה שה Rב הוא האקס המיתולוגי שלי, שהוא הציל אותי בתקופה קשה בחיי בזכות שורות הפתיחה המרגשות לאיש האמונה הבודד, על זה שהרב הוא אהבה שניה ומאוחרת ובעיקר ראשונית מאד. ובסוף לא כתבתי. תודה שהעלית את זה.
      תמיד תפסתי את הדברים, ולכאורה אין סיבה שאשנה את התפיסה שלי, כאילו אני (וכל אדם בעצם) הגשר בין שני הצדדים של הדיכוטומיה. אני גם מה שקורה בין גורם למתח פנימי גדול אחד למשנהו. אני מודעת לזה ואף פעם לא ניסיתי לטעון אחרת, שאני "באה מהרבה מקומות" וגם "הולכת אל הרבה מקומות", וגם שיש רוגז מסביב.
      עם זאת, נראה לי נכון לומר, שיש תקופות בהן קל יותר לשמר תחושת הרמוניה (פנימית?) למרות הדיאלקטיקה (הפנימית?).
      אני חושבת שעל זה כתבתי, אבל יכול להיות שכתבתי על תחושה אחרת.
      בינתיים, בזה נזכרתי:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s