ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

  1. אתמול, שאלה אותי מישהי אם אני מתפלל. כשהשבתי בחיוב, להפתעתה כנראה, היא שאלה אותי אם אני מתחבר לתפילה. היות שהייתה זו שעת לילה, כזו שהראש צלול לא רק מהפרעות הסביבה אלא גם מההפרעות של עצמו כשהוא ער, עם כל הדאגות הקטנוניות הללו למה נאכל ואיך נסתדר, ניסחתי את משל המסמר והמטוטלת. לא לגמרי מגובש אצלי, אב אכתוב בכל זאת: המטוטלת באה עם הרבה כח. לעיתים כח הרס, לעיתים כח להיטיב (כאן הנקודה החלשה במשל. אפשר היה לדמות את מיילי סיירוס על כדור ההרס שלה, אבל מטוטלת חיובית? עם כל חיבתי לאולורגינים, המשל הזה מעלה עובש. אולי מטוטלת פוקו? אבל מי מכיר ומי יודע, ומה בכלל ערכה בעידן החלל?). וכדי להגביל את המטוטלת שלא תשתולל, נועצים מסמר. כדרבנות וכמשמרות נטועים. קצה אחד משוחרר ופראי, הקצה השני מקובע ויציב.

    וכל אדם מאמין צריך להיות עם שני קצוות. האחד מלא התלהבות ודכאון חליפות, הם המנוע שהופכים אותו לאדם חי, הם המנוע שחסר אצל לייבוביץ'. השני לייבוביצ'יאני לחלוטין, מהסוג שאומר "והוא רחום" במוצאי יום כיפור, כי זה הטקס החוזר על עצמו עד לאין קץ. הוא ששומר על המאמין מליפול לתהומות שאול בתקופות הדכאון, ממש כשם שהוא החונק את התפרצות החיים בשעת העזוז. אי אפשר לזה בלא זה. מסמר לבד יהיה חסר חיים, ומשקולת משתוללת לבד תידום אחרי פרץ התלהבות רגעי.

    והתפילה, ההיא שחוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום – היא לא אמורה לבנות מגדלים. היא שייכת למסמר. היא לא תלויה בדושיח הנרגש לעיתים והכועס לפעמים עם אלוהים. אותו מנהלים ללא טקסים. ללא החצנה ובעצם ללא אחרים.

    אגב, הראשון שהסב פניו אל הקיר כדי להתפלל היה חזקיהו, שהנביא עמד לפניו וניבא לו את דבר יי. הוא הסב את פניו מהנביא, והתבונן פנימה. זה בדיוק תפקיד הקיר: להסיר את המחיצה שבין ישראל לבין אביהם שבשמים: אלוהים נמצא בפנים, לא שם בחוץ. העיניים שלנו צריכות להתבונן פנימה, ובשביל זה עדיף הקיר על הנביא. הנביא מביא את דבר יי החיצוני לאדם. זה על גבול העבודה הזרה. במקום לחפש בחוץ, אצל הזר, המתפלל צריך לחפש בפנים, את הכמיהה ההיא לאל חי (הכמיהה היא לב הדתיות, ולא אלוהים, אבל אכמ"ל). במובן מסויים, הנביא הוא המחיצה. אלמלי התפילה הייתה שייכת לצד הטכני, למסמר הנטוע, האדם היה צריך להתפלל מול מראה, להסתכל לעצמו בעיניים ולוודא שהוא כן. הבעיה היא שאנשים מסתכלים במראה על הבגדים שלהם במקום לעצמם בעיניים, ושוב יצאנו החוצה, אל העבודה הזרה.

    על כל פנים, מזל טוב. איך אומרים האמריקנים? לא older אלא better.

    • אני אוהבת את זה שהתפילה מול הקיר קיבלה אצלך כיוון שונה למדי מזה שהתכוונתי אליו מלכתחילה. מה שכתבת מחסר כמה נקודות חשובות ממה שכתבתי והופך את הדברים שלי למבקשי קצה אחד של המטוטלת. בסדר, שישתמע שהתכוונתי לקצה אחד ושבאת אתה ותיקנת. יום אחד אצליח לדייק יותר בדברים שלי.
      תודה, עד מאה ועשרים בבריאות שלמה גם לך אמן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s