הרשל'ה

לפני שהרגתי את הרשל'ה ישבנו ביחד בחדר ובפעם המאה צחקנו ביחד על השם שלו, כי קוראים לו הרשל'ה. אחרי הצחקוק האחרון השתתקנו והרצנו. לאט לאט יכולתי לשמוע את הלב שלי פועם, ואז הוצאתי אקדח ואמרתי לו: הרשל'ה, אני הולכת להרוג אותך. הרשל'ה אמר: טוב, אני מבין, אין ברירה אחרת. שאלתי אותו: אתה בטוח שאתה לא רוצה לחיות? והוא ענה: כן. כאילו, לא. אני לא רוצה לחיות. כבר יכולתי לשמוע את הדם שלי גועש באוזניים, ואז ספרתי עד שלוש ולחצתי על ההדק. הרשל'ה חייך אלי. הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
הרגעים הראשונים לא היו נוראים כל כך, אבל זה החמיר ככל שהתרחקתי מהחדר. ניסיתי לשחזר מה קרה. הרגתי את הרשל'ה בהסכמתו. זה מה שקרה. ויכולתי לראות את הרשל'ה מולי ואת עצמי מבחוץ, משתי זוויות ראייה, כביכול. ושמעתי את רעש הנפץ והרגשתי את הרתע. שוב ושוב ושוב יכולתי לעשות את זה. לא הבנתי למה הרשל'ה הסכים למות, ובמובנים מסויימים גם רצה ואפילו דחף לכך שאהרוג אותו. אלה היו כמה ימים של שכנוע אינטנסיבי ובסופם הוא מת.
אני מספרת את כל זה כדי שיובן מדוע התפלאתי כל כך כשכמה חודשים אחר כך ראיתי את הרשל'ה ברחוב. הוא לבש בגדי בית קצרים לכבוד הימים הראשונים של הקיץ ונראה כמו מישהו שהולך לקנות חלב. לא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי ללכת. אחר כך סיפרתי את זה למוטי, והוא אמר שבטח, זה ידוע. הרשל'ה לא מת, הוא רק היה בגלות. שאלתי: ואיפה הוא עכשיו? ומוטי אמר: בגלות. ושאלתי שוב: איזו גלות? איך גלות, מוטי, אתה יודע שאני לא מדברת ככה כמעט אף פעם. תסביר לי איך גלות בירושלים. מוטי הסמיק ואמר לי שהרשל'ה בגלות ממני. מוטי, אמרתי לו. אם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי הורגת אותו. מה פתאום גלות? ומוטי הסמיק עוד פעם ואמר: תראי, זה לא תלוי רק בך. זה תלוי גם בו. והוא העדיף למות ועכשיו הוא מעדיף גלות. אמרתי למוטי: אז אני עד כדי כך גרועה. ומוטי אמר: את יודעת שזה לא הולך ככה. אז אמרתי לו שמכאן, מקום השכינה, הדברים נראים בדיוק כפי שאני מתארת אותם. אז מוטי אמר לי לזוז. תזוזי למקום אחר הכל יראה אחרת. וכך החלפתי נושא.
שיחזור כבר מהגלות, למה הוא מתמהמה? ככה הייתי מענה את עצמי כל לילה. ובבקרים נוקשות האיברים של הבוקר הזכירה לי יותר ויותר את צעצועי הפח החלודים של הרשל'ה, יצורים עלובים על קפיץ שהיה מפעיל ומרשה להם ללכת אחריו עד שנפלו דוממים על הרצפה. לא התפלאתי כשמצאתי על עצמי כתמי חלודה. עוד כתם ועוד אחד. שרה טענה בתוקף שאלה סתם נמשים ואני אמרתי לה, זו חלודה. אני הופכת לצעצוע פח. שרה אמרה: די כבר! איך את מדברת, עם ההגזמות שלך. את צעצוע פח? אז תפסיקי לשתות תה. אמרתי לה שאין הסבר אחר לנוקשות הזאת. היא המשיכה להתעקש שאלה נמשים. לסוגיית הגלות היא סירבה להיגרר וכשהייתי שואלת אותה למה שאדם יבחר גלות מרצון היא אמרה שעדיף שאתעסק בעניינים שלי.
זו היתה הטעות של כולם. הם חשבו, כל הזמן, שאני מתעסקת בעניינים שאינם שלי. אבל אחרי הכל, אני הרגתי את הרשל'ה, ואני ראיתי את ההבלחות שלו מסביבי, מן הגלות. ואני הייתי צריכה להתמודד עם זה שהרגתי אותו ועם זה שלא הצלחתי ועם זה שהוא העדיף לגלות.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הרשל'ה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s