תהיל לכל גיל: מזמור א

אשרי-האיש אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד
ובמושב לצים לא ישב
כי אם בתורת ה' חפצו
ובתורתו יהגה יומם ולילה
והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול
וכל אשר יעשה יצליח
לא-כן הרשעים כי אם-כמץ אשר תדפנו רוח
על כן לא-יקמו רשעים במשפט
וחטאים בעדת צדיקים
כי-יודע ה' דרך צדיקים
ודרך רשעים תאבד

מזמור א הוא, באופן מפתיע, המזמור הפותח את ספר תהלים. לקורא ומעיין בספר לא ברור לפעמים את מי הוא מהלל ומשבח: האם את אלהים או את המשורר. אני לא אומרת את זה לגנאי, חלילה. ברור למשורר שכל תהילתו באה לו משום שבטח באלהים. פה נכנס מזמור א לתמונה, עם התיאור שלו של שני הטיפוסים הנדונים בספר: הצדיק והרשע.
הצדיק הוא מי שהוגה בתורה, והוא דומה לעץ השתול על גדת נחל, שהמים זמינים לו והוא מלבלב תמיד. הרשע מתואר על דרך השלילה. ראשית, לא כן הרשעים. עכשיו צריך למצוא את הדימוי המתאים להם. הכי רחוק מעץ זה מוץ נידף ברוח, וזה הרשע. עכשיו צריך להמשיך הלאה. אם הוא לא הוגה בתורה יומם ולילה, מה הוא עושה? נשאיר את זה לדמיון כפי שעשה בעל המזמור.
ההשלכות שלהיותם של הצדיק והרשע כאלה הן שהרשעים מורשעים במשפט. המשפט הוא כנראה סיכום התהליך ובו באמת קיים הבטחון. אבל תוך כדי, בדרך, נשמע תלונות על המצב הקשה ועל רדיפות הרשעים ומדוע דרכם צלחה.
היכן נעצר תיאור הצדיק? יתכן שהצדיק הוא מי שהוגה בתורה יומם ולילה, אבל יתכן גם שהצדיק הוא מי שחי כעץ שתול על פלגי מים (אני תמיד מבינה את זה כמו חיים בשלוות זן גדולה), ושהרשע הוא מי שחי כמוץ נידף ברוח. לחיות את החיים כצדיק, בביטחון. מצד אחד נראה לי לדחות את האפשרות הזאת בגלל ההתקוממות בפרקים אחרים על תחושת רדיפה וקשיים, שמרמזת על כך שיש ציפייה לחיים נעימים כשכר ולא כאורח חיים לתרגול. מצד שני, אולי הבטחון של העץ השתול על פלגי מים מאפשר לבוא בטענות. מצד שלישי, אולי אבדן תחושת הנטיעה מזמן את תחושת הרדיפה ואת הקושי.
הדמות של הצדיק ההוגה בתורה מתפתחת לקראת סוף התנ"ך. דניאל, נחמיה ועזרא היו דוסים מן הסוג המוכר לנו היום, עם תפילות וככה. חז"ל הם אלה שיעזרו לנו לתאר כך גם את האבות וגם את דוד המלך. בעוד בדניאל, עזרא ונחמיה לומדים את ההתפתחות הזו בדרך אגב, ספר תהלים הוא ספר של תפילה שפרקים נרחבים ממנו מוקדשים לתיאור לימוד התורה כמעשה דתי של התקרבות לאלהים. זה לא משהו שנעשה פתאום וגורר התחזקות דתית, אלא ממש לשמה. ומי שעושה כך הוא, כאמור, צדיק.
אז זה ספר תהלים בקצרה, ואת זה אפשר לפתח על גבי מאה וחמישים פרקים. יש כאן כמה תמונות שאני צריכה להכיר יותר תנ"ך כדי לפתח אותן. בלי נדר.
כאן המקום להזכיר שלהקת עלמא שרה את המזמור. אני לא מחבבת את השירים המתומללים שלהם, הניגונים יותר מוצלחים. אבל קחו קישור.
ויש גם של שבע.

ספר קסמים

עמוק לתוך השנה בברוריה ישבתי עם חברה ולמדתי אתה ספר משלי, ואז מצאנו דבר תורה נחמד להגיד על מה שלמדנו והתרגשנו ואף אמרנו את דבר התורה בשותף. איך אומרים דבר תורה בשותף? יש כמה דרכים, אבל אני הלכתי לפי השיטה דלהלן:

לוקחים מישהי שזוכרת איפה על הדף היא קראה דברים ומצוותים אותה למישהי שמסתדרת עם כל תנ"ך. מבקשים מהן להתחיל לדבר, ובכל פעם שהבחורה הראשונה רוצה להקריא את הפסוק הרלוונטי לדבר התורה, השניה צריכה להראות לה איפה הפסוק שהיא מחפשת נמצא על הדף, אחרת היא סורקת אותו אבודה במשך נצח.

היה אפקט קומי לכל העסק, אני לא אכחיש.

בכל אופן, חשבתי על זה עכשיו ממש, לפני שאני צריכה ללכת להביא כמה ספרים עבי כרס לרפרנסים (לא רוצה לפתוח פרויקט השו"ת, סבבה? יש לי מספיק זמן מחשב). חשבתי על זה שאני רוצה שיהיה לי ספר קסמים, שיכיל את כל הספרים שאני רוצה לעיין בהם. בכל פעם שסוגרים את הכריכה אפשר לכוון כוונה והספר הופך להיות מה שרוצים לעיין בו. אז נניח לומדים גמרא, מתחילים עם גמרא רגילה, ואז מתעייפים, אז סוגרים את הכריכה וזה הופך לשטיינזלץ. ואם ממש מתעייפים זה יכול גם להפוך לטינטין. או נגיד לומדים מקבילות: מתחילים עם האגדה בבבלי ואז סוגרים את הכריכה וזה הופך לירושלמי, ואז סוגרים שוב וזה הופך לבראשית רבה. כל מה שצריך אחר כך זה את האדם שיעמוד מאחורי הכתף ויגיד לך איפה לחפש את המשפט הרלוונטי בעמוד.

זה גם יחסוך מקום ומשקל בטיולים, אני רק אומרת.

שיחה אפשרית עם מדוייט

נניח שקוראים למדוייט מ"ם.

רוני: תשמע, קצת קשה לי עם משהו בקשר שלנו.
מ"ם: (מרצין) אני שומע.
רוני: קצת קשה לי לבטא את עצמי בקשר, כי יש לך נטייה להתווכח.
מ"ם: אין לי נטייה להתווכח.
רוני: (צוחקת)
מ"ם: (חצי נעלב) למה את צוחקת?
רוני: אתה רציני?
מ"ם: (פני פוקר)
רוני: אמרתי לך שיש לך נטייה להתווכח ואז אמרת שאין לך ורציתי להגיד שיש לך ואז היית אומר שאין לך, וזה ויכוח?
מ"ם:
רוני:
מ"ם:
רוני: עזוב.

בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

גבולות הקדושה בהר

דברים ששמעתי מארנון סגל וכך אני נוהגת בעלייתי.

חז"ל העלו מן הפסוקים שלוש דרגות קדושה, ואותן הם ישמו על ירושלים: 
מחנה ישראל – ירושלים כולה נחשבת למחנה ישראל. בכניסה למחנה ישראל אסורים מי שטמאים בטומאת מצורע.
מחנה לויה (מלשון שבט לוי, ממנו מגיעים הכהנים המשרתים במקדש) – הר הבית. בכניסה למחנה לויה אסורים מי שטומאות יוצאות מגופם: זב וזבה, נידה ובעל קרי.
מחנה שכינה – בית המקדש עצמו. בכניסה לבית המקדש אסורים טמאי מתים. 
כיום אי אפשר להיטהר מטומאת מת וכולם בחזקת טמאי מתים. המבקשים ללכת על ההר לפי ההלכה צריכים להימנע מלהיכנס לתוך מחנה שכינה, ומכאן חשיבות מיקום בית המקדש על ההר.
עוד נקדים, כי בנסיון למקם את המקדש על ההר נלך לפי הכלל "ברי ושמא, ברי עדיף", כלומר, מי שטוען שהוא יודע (ברי, ברור לי), נשמע את הטיעונים שלו, ומי שאומר שמא אני לא יודע, נדחה את הגישה שלו.
הקושי במיקום המקדש על ההר נובע מהפער בין גודלו של הר הבית לבין עדותם של חז"ל לגבי גודלו – ת"ק על ת"ק אמה, כלומר 500X500 אמות או 250X250 (בערך) מטרים. 
השיטה במיקום הר הבית שלהלן נעזרת בחמש עדויות כדי למקם את קדש הקדשים ולפיו את שאר המקדש, שמידותיו נתונות לנו בחז"ל.
1) טופוגרפיה – מקום המקדש וקדש הקדשים מתוארים במסכת מידות כמקום שאליו רק עולים. הסלע שנמצא כיום מתחת לכיפת הסלע הוא המקום הגבוה ביותר על ההר. הטענה נגד ראיה זו היא, שהיה שינוי של פני השטח לאורך השנים. אך אין עדות לכך שפני השטח הוגבהו בשום מקום; אדרבה, פני השטח של ההר הונמכו ויושרו. ההסתברות של הטענה הזו נמוכה.
2) המסורת היהודית והמוסלמית – לפי המסורת הסלע מזוהה כמקום קדש הקדשים. הסלע גדול יותר ממידותיו של קדש הקדשים, שלפי מסורת זו צריך למקם רק על חלק מן הסלע. הנוסע מבורדו (התקופה הביזנטית, שנת 333) וגם עדויות מאוחרות יחסית, מימי הביניים, של הרדב"ז, תלמיד הרמב"ן ובנימין מטודלה, מזהות את הסלע עם קדש הקדשים. המאירי מתאר כיצד מתפללים במקום הכיפה – כנראה לפי הכלל שהקדושה לא נשארת לאחר החורבן. כמובן, המהלך המוצג כאן לא הולך לפי כלל זה.
אם משתמשים בטופוגרפיה ובמסורת כדי למקם את קדש הקדשים, אפשר לערוך מדידות נוספות:
3) הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת – לפי הירושלמי המקדש היה מכוון בדיוק לפי ציר מזרח-מערב. בהתאם הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת מכוון בדיוק על ציר צפון-דרום בסטייה של חצי מעלה. 
4) הר הזיתים – לפי מסכת פרה, את הפרה שחטו על הר הזיתים במקום שנראה מקדש הקדשים. אם מותחים קו מקדש הקדשים להר הזיתים, מגיעים לחצר כנסיית דומינוס פלוויט (=האדון בכה; Dominus Flevit), בה מוצאים גת ומתחתיה חלל. תיאור זה מתאים לתיאורם של חז"ל, לפיו שריפת הפרה נעשתה בגת, ומתחת לגת היה חלל שחצץ בין הגת לבין טומאה. 
5) הכותל המערבי הקדום – מזר גילה קיר ליד גרם המדרגות הצפון מערבי היורד מהרמה המוגבהת. זה כותל מערבי קדום שגילה מזר, והוא מקביל לכותל המזרחי של הר הבית, שאנחנו יודעים שהוא הקדום ביותר. המרחק בין שני כתלים אלה הוא 262.5 וחצי מטרים. אם נשווה את זה לת"ק על ת"ק אמה של חז"ל, נקבל אמה של 52.5 ס"מ. טענה: בדרך כלל לא נוהגים להמיר אמה לאורך זה בסנטימטרים. מענה: נזכור שהיו מקובלות כמה אמות שהשתנו באורכן, ושאמת איש היא לא גודל קבוע, אלא משתנה בין הבנאים. בעזרת האמה הזו אפשר למצוא את ת"ק על ת"ק הפרסאות של חז"ל, ולמקם את המקדש על ההר, כך שהרמה המוגבהת היא הר הבית המקודש.
יש הנוהגים, למרות היכולת למקם את הר הבית המקודש על הרמה המוגבהת, שלא לעלות לרמה כלל, מכיוון שחז"ל הוסיפו את החיל מסביב למקדש, ומעבר לו אסורה שהייתם של טמאי מת, על אף שמדובר בהר הבית ולא בתחום המקדש עצמו, ואין יודעים למקם את החיל.

לפרשת משפטים

אני משערת שזו הנסיכה שמושקא התכוונה אליה. כמובן, מדובר בציור שאני ציירתי, לא מזמן, למעשה, והוא דיוקן עצמי.

על פרשת משפטים ומכירת יוסף מוקדם יותר במהלך שנה זו הרהרתי בכך שמכירת יוסף בנויה על דיני שומרים שבפרשת משפטים, או שלהפך, דיני שומרים בנויים על מכירת יוסף. אנחנו מתחילים עם "ויאמר אליהם ראובן: 'אל תשפכו דם; השליכו אתו אל … להמשיך לקרוא

לקראת בחירות

הפייסבוק שלי הוא מקום קסום ובו המילה "תיאודיציה" ניצבת בגאון ליד "בנט".
כדי להבין את הלך הרוח של הציבור הישראלי האותנטי, אצא מחר לשוק מחנה יהודה, מעוז האותנטיות, כדי לברר עם הבאסטיונרים היהודים מה דעתם על ערבים, וכדי לדבר עם כלל הבאסטיונרים על תופעת הסלבריטיזציה בכנסת.
כמו כן, אברר מושגים הקשורים בפילוח, התפלגות, המשגה, אקזגרציות וקסנופוביה ואשתמש הרבה בשאלה "כמה זה".
הביקור כולו יוסרט, יערך ויופץ ביוטיוב כשמוזיקת הרקע לקטעי המעבר תורכב מ"ולנו יש פלאפל", מ"אל תירא ישראל אל תירא" ומ"זכרני נא (זכרני נא)".
אחרי הסיור ישאר רק לברר מי ניצח בצוק איתן, ואם העזתים נצחו, האם זה אומר שכושר ההרתעה.שלנו בלבנון נהרס לנצח.

האחיין שלי מגלה מעילים

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשים שמתפשטים ואנשים שלא. אני מאלה שמתפשטים, וזה אומר, שכשאני מגיעה לחדר אני מורידה את הצעיף שלי ושמה אותו בפינה אחת, ואת המעיל בפינה שניה, וקרוב לודאי שאני חולצת מגפיים ומניחה אותם בפינה שלישית, ואז אני מתיישבת על הספה ומכרבלת את הרגליים שלי אלי. בקיץ זו הופעה הרבה יותר קצרה: אני חולצת סנדלים וממשיכה לעמוד, כדי שאף אחד לא ישים לב לזה שכפות הרגליים שלי ממש שחורות.
אנשים שלא מתפשטים לא עושים את כל זה, מה שאומר שהם לא מקלפים מעליהם שכבות בגדים וגם לא מפזרים בגדים ברחבי חדרים (אני צריכה הרבה שליטה עצמית כדי לרכז את הטקסטיל שלי לערימה אחת).
~*~
אתמול היינו אצל האחיין שלי. גיסתי היא אשה לא מתפשטת. היא לא חולצת נעליים במקומות זרים, ותמיד קר לה, אז היא לא מורידה מעיל וצעיף. היא גם נשמעת להלכות צניעות יותר ממני, אולי זה קשור. בכל אופן, מאז שהתחיל לתקשר ברמה זו או אחרת, האחיין שלי מביע התרשמות מכל מני נעליים שלי שנזרקות מסביבו בהזדמנויות שונות ומבקש לנעול אותן. אתמול היתה עליית מדרגה, כשהוא שם עין על המעיל האדום שלי (בהחלט לא נעליים) ולבש אותו וגם ידע לבקש שאקפל לו את השרוול, כדי שיוכל להמשיך להחזיק בטלפון של אמא שלי ולא להחזיר לה את המכשיר לעולם. עד עכשיו לא החלטתי מה מצא חן בעיני יותר: ההתעקשות שלו לעטות מלבושים שגדולים עליו בכל כך הרבה מידות, התמרונים העדינים שלו עם אמרת המעיל שמא ימעד, או ההבנה הפשוטה שהגיע הזמן להחזיר לדודה שלו את המעיל והצעיף ולהתחיל לבכות כי סבא נוסע.
בקיצור, רציתי לשים פה את התמונה הזו

image

וזה המלל שמתלווה אליה.

כל הדברים היפים

יוונית עתיקה.
אין ספק, זה האתגר של הסמסטר, אולי יותר מהררי המאמרים המשמימים, אולי יותר מהמרצה שמדבר רבע שעה על תופעה שצריך להסביר בשתי דקות (ואיפה קו המחשבה שלי בינתיים? נכון. במערב התיכון).
יש בשפה הזו כמה דברים נחמדים. אחד מהם הוא הגוף הנייטרלי, שעושה קסמים.
נגיד, הו קאלוס, שזה היפה. בזכר. וכשהוא נושא המשפט. הנה כך:
ὁ καλός
אם אני מדברת על משהו יפה, אני אשתמש בו.
אבל אם אני רוצה לדבר על הדבר היפה, המופשט? אני אשתמש בגוף הנייטרלי. טו קאלון.
τὸ καλόν
מה שבאמת נחמד זה, שברבים, היפה הנייטרלי הופך לקאלה, ותווית הידוע שלו היא טה:
τὰ καλά
נוריד מזה התעלמות מעיצורים נחציים, ומה קיבלנו?
תקלה.
מטה שמות תואר וחושבת על זה בשלוש שעות האחרונות.

שבת שמות

נברתי בארון כדי למצוא בגדי שבת ומצאתי גרביונים שמחקים גרביונים תרמיים. אחרי שקנו לי אותם, קברתי אותם שם בזלזול. קיומם דחף אותי להתלבש וללכת לבית הכנסת במקום לדבוק במניין סלוניקי שלי – הביטוי למרד שלי במקומן של הנשים בתפילה (צופות), שקשור לזה שמחד, אני לא סובלת מניינים שוויוניים ומאידך, אני מתחילה לתהות כמה תהיות על ערכי השוויון.
עד שכבר יצאתי מהבית, החלטתי לעבור אצל חברה שלי, לאסוף אותה לתפילה. היא קצת מפונקת, כך הודעתי לה. אצלם מתכרבלים כל החורף ועונות המעבר בשמיכות ובגרביים, ומתלוננים על הקור גם כשלא כל כך גרוע. אבל הפעם היה קר באמת, ובהתאם לזה, היא ישבה ליד הקמין והשתעשעה באחיין שלה. חיכיתי לה קצת עד שתתלבש והגענו לבית הכנסת באמצע דברי התורה שמפרידים בין קבלת שבת לערבית. הזדרזתי לקרוא את המזמורים שפספסתי, אבל דברי התורה חדרו אותם בשניות. יוסף היחיד שנקרא צדיק כי שמר על אות ברית קודש. בחירה נועזת, לטעמי, לדברי תורה בערב שבת, אם כי לא נועזת כמו הבחירה לומר דברי תורה על פגם הברית בשבע ברכות. משם הרב עובר לענייני דיומא, הסרטון של חברי הבית היהודי על נישואין חד מיניים. תראו, גם הרב השני שלנו, ששימש שליח ציבור באותה שבת ואולי לכן לא דרש, הוא אדם שאוחז בתפיסות עולם די גזעניות, אבל כבר רמזתי שאני תוהה לגבי ההגדרות האלה ואני לא בטוחה שהאלטרנטיבה המכילה מוצלחת במיוחד. אז
אני מקשיבה, ואני בלכה דודי במקביל, והרב מרעים בקולו – בלי עין הרע יש לו קול רועם – יש מי שקורא לאנשים כאלה חולים. זאת לא מחלה!
תוכן הדברים מפתיע אותי, כי אני יודעת עם מי יש לי עסק. אבל הנימה, הנימה רומזת לי ש-
זאת לא מחלה! זו עבריינות לשמה! איפה ראינו שהקדושברוכו מעניש מי שחולה? את העבריינים מענישים!
ובאותו הרגע, אני אסירת תודה על כך שאני לא לסבית. עוד לפני שאני בכלל מתחילה להיכנס לתועבה, לא תועבה, המרחב האישי, המרחב הציבורי, האם אפשר לדרוש מחדש את הפסוקים (כפי שהציעה, אגב, שושה גרינפילד). אני פשוט, בלב, נושפת אוויר החוצה בהקלה. מזל שהוא לא מדבר עלי. מזל שבזה אני מיישרת קו עם כולם. שאני נמשכת לגברים. הו, תודה, תודה, שהדברים החריפים האלה שאתה אומר השבת בבית הכנסת בטון החריף הזה, הלא מתפשר, עוברים לי מעל הראש כי הם לא רלוונטיים. שזה שדה אחד שבו השיטה שיש לה כל כך הרבה זוויות, וניואנסים דקים, קירקגוריים, סולובייצ'יקיים, ליבוביצ'יאנים אפילו, שאומרים: עם כל הכבוד לך, -להים-התורה-ההלכה מבקשים אחרת, לכי תעקדי את עצמך, תמיתי עצמך על זה-
השיטה הזו לא נבחנת ולא מתגלה כלא יעילה. מודה על כך שיש ניסיון שאני לא צריכה לעמוד בו.
ואחרי כל זה, אני אפילו מצליחה להתרכז בתפילת ערבית.