בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

לפרשת משפטים

אני משערת שזו הנסיכה שמושקא התכוונה אליה. כמובן, מדובר בציור שאני ציירתי, לא מזמן, למעשה, והוא דיוקן עצמי.

על פרשת משפטים ומכירת יוסף מוקדם יותר במהלך שנה זו הרהרתי בכך שמכירת יוסף בנויה על דיני שומרים שבפרשת משפטים, או שלהפך, דיני שומרים בנויים על מכירת יוסף. אנחנו מתחילים עם "ויאמר אליהם ראובן: 'אל תשפכו דם; השליכו אתו אל … להמשיך לקרוא

מסביב להר הבית

בתמונה: תמונה שאני צילמתי על הר הבית. אפשר לראות את החלק המוגבה על ההר: תוואי החיל המשוער. כמו כן אפשר לראות שוטר, כי אסור להסתובב על הר הבית מבלי השגחה. :-(

בתמונה: תמונה שאני צילמתי על הר הבית. אפשר לראות את החלק המוגבה על ההר: תוואי החיל המשוער. כמו כן אפשר לראות שוטר, כי אסור להסתובב על הר הבית מבלי השגחה. 😦

עליתי על הר הבית. זה היה בתחילת אלול, והיה אמור להיות חלק מקורס הדרכה במקום. אבל התברר שהשבוע הזה היה לחוץ מכדי להכיל קורס ועוד משהו, והעוד משהו מפרנס אותי, והקורס לא. וכך נדחה הקורס מפני העבודה. אבל על העליה להר לא ויתרתי. כבר שנים שאני רוצה לעלות וסוף סוף נקרתה בפני הזדמנות טובה לעלות שמה, עם מישהו שמבין מה רואים.

יש הר הבית. מה זה אומר? היה פעם הר ועליו היה בית מקדש. בא הורדוס, שיטח את ההר, העלה פה, משך משם, סגר מרפסת, שם דק, הכין פרגולה ויצר רחבה ענקית, גדולה מהשטח המקורי. היום אנחנו קוראים לכל הרחבה הר הבית, אבל לעניינים הלכתיים אנחנו מדברים על שטח קטן יותר: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" (מידות ב, א).

העניינים ההלכתיים הרלוונטיים לעלייה על ההר הם ענייני טומאה וטהרה. על הר הבית זבים, זבות, נידות ויולדות – טמאים כולם – לא יכולים להיות. לשטח העזרות אסור לגויים ולטמאי מת להיכנס. כמובן שלישראל אסור להיכנס לעזרת כהנים רב הזמן וכולי, ואין אדם שמותר בכניסה לקדש הקדשים מלבד כהן גדול ביום הכיפורים, אבל זה לא חשוב כרגע בגלל טומאת מת, שממילא מרחיקה את כולם מהעזרות, שלא לדבר על קדש הקדשים. המקומות, על אף שחרבו ואינם מסומנים אף לא מגודרים, נשארים בקדושתם ואסורים בכניסה גם היום.

איפה מסתבכים? ובכן, ראשית כל, צריך למצוא את חמש מאות האמות הרבועות שהן הר הבית על הרחבה הגדולה בהרבה של ימינו. ברב התרשימים וההשערות מציירים מרובע טרפזי למראה, אבל יכול מאד להיות שמדובר באיזו לולאה עקמומית במיוחד וה"חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" המשנאי מדבר במשהו על משהו אבל לא מחייב שהמשהו-ים יהיו שווים באורכם או אפילו ייצגו מצולע; בעצם כמו כל יחידת שטח. בתוך השטח הזה, שלכאורה אנחנו לא יודעים איפה הוא, יש את החיל שאנחנו לא רוצים לעלות עליו בשום אופן כי אנחנו טמאי מתים. החיל כן היה מרובע.

שלוש שיטות פותרות את התסבוכת.

שיטה ראשונה: אנחנו לא יודעים איפה הר הבית, מקל וחומר שאנחנו לא יודעים איפה החיל, ולכן אנחנו לא עולים ולא מסתבכים עם הליכה במקומות שדינם לא ברור לנו. נשמע מוכר? זה הקול השולט כרגע בישראל, בעוצמתו לפחות, גם אם לא בהגיון ההלכתי שמאחריו. שולט עד כדי כך, שכאשר מראיינים פעילי הר הבית, המראיינים, ש – נו טוב אין דרך אחרת להגיד את זה – ההלכה מעניינת להם את קצה ציפורן הבוהן הקטנה של רגל שמאל, מזכירים לפעילים שבעצם רבנים לא מרשים לעלות על ההר.

שיטה שניה: זה לא מזיז לנו כי – נו טוב אין דרך אחרת להגיד את זה – ההלכה מעניינת לנו את קצה ציפורן הבוהן הקטנה של רגל שמאל ולכן אנחנו פשוט עולים על ההר ועושים סלפי. אסור בכניסה שמסור בכניסה, פחחח.

שיטה שלישית: אנחנו יכולים להסיק מתוך משנה, גמרא, מכתבי נוסעים, הערות של ראשונים ומסורות קדושה היכן היה הר הבית והיכן היה החיל, ולתכנן מסלול על ההר. ההיגיון המנחה בשיטה הזו שואב השראה מהטופוגרפיה של הרחבה המוכרת לנו כיום וממסכת מידות פרק ב', בעיקר, ולפיו ככל שהמקום יותר גבוה הוא יותר קדוש. מודדים את השטח, משווים למשנה ומגיעים למסקנות. כיום יש על ההר רמה מוגבהת שמוסכם שהיא החיל ולא עוברים אותה. הגבול משתנה מדרום, ממזרח, מצפון וממערב, ויש ללכת עם אדם שמכיר ויודע איפה אסור ואיפה מותר.

אני הולכת לפי השיטה השלישית וסוברת שבני אדם יכולים להבין מה הם רואים אחרי לימוד מעמיק. התרשמתי שהמורים שלי בקורס למדו והתכוננו לזה, שהם לא פוטרים את הבעיות והספקות במשיכת כתף ושיש אחרי מי ללכת. מכיוון שבני אדם מבינים דברים, והם יודעים איפה הם מותרים לעלות, כדאי שיעלו, וזאת בגלל הניתוק שקיים כיום בין הגוף שלנו לבין מצוות וקיומן. הדוגמאות הכי טובות הן שופר וארבעת המינים. המצווה היא לשמוע שופר, המצווה היא ליטול לולב. התגובה היא: זה פגאני. ובכן, זה לא פגאני, זה פשוט לא משהו שמקיימים בהירהור. זה לא כל כך מופרך, שהמצוות יהיו משהו שממש עושים, או לפחות אומרים. אבל את מה שאומרים אנחנו ממלמלים ולמה שעושים אנחנו קוראים פגאני. חלק מהניתוק הזה בין המצווה לגוף כולל גם ניתוק ממקומות, שמתגלה בעיקר בקוטב השני שלו, בעליה על קברי צדיקים ושאר מקומות שאין היהדות סובלת אותם מפאת טומאה. אנשים רצים לבתי קברות ומדליקים שם נרות במקום ללכת להר הבית, המקום היחידי (אולי אפשר להרחיב את זה גם לירושלים ובגוון חלש יותר לארץ ישראל) שיש מה להתעקש עליו. ועל זה אמרו אצלנו בבגדאד: נו, שוין. בכל אופן, אני מנסה איזה זמן לחזור למקומות מתוך אמונה שזה יחדש הבטים חדשים בחיים שלי. יש שלושה מקומות חשובים, שנקנו, והם הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף. מערת המכפלה היא מקום מגניב, אבל אחרי הכל קבר. קבר יוסף גם הוא קבר, כל הבאסה. מה גם שהמצב שם עבור יהודים יותר גרוע מהמצב על הר הבית. וכך מתוך שלושה מקומות נשאר הר הבית. חשוב, חשוב לדעתי לעלות אליו-עליו. להפוך את קיום המצוות למשהו שיש לו יותר אחיזה במציאות.יצא לי בסוכות לעיין בספר מבוא לקבלה ושם כמובן הטענה היא הפוכה: זה יפה מאד לנענע לולב, אבל המצווה מתבצעת בצורה הטובה ביותר כשאתה מכוון כוונות. תסלחו לי, אבל אני צודקת כאן, ולא המקובלים. צריך להיות מרוכזים בקיום המצווה, בעשייתה ממש. זה הכי חשוב.

חוץ מזה אני גם חושבת שזו חרפה של ממש שיהודים אסורים בתפילה על הר הבית, שמוסלמים חפרו שם והשחיתו ממצאים ארכיאולוגיים יקרים מפז, שהצנחנים היו על הר הבית, מקום קדש הקדשים, והמשיכו לכותל, קיר תמך להרחבה ההרודיאנית. ובאופן כללי, בושה שככה המצב. אבל ככה המצב. ולא בגלל זה צריך לעלות. צריך לעלות כי כמו שכתבתי למעלה, זה מוסיף הבט חדש לקיום המצוות, הופך אותן לבעלות נוכחות פיזית בעולם.

יש התפצלות נוספת מהפיזיות והחיבור למקום, והיא כבר ממש קשורה לגוף. הרי לפני העליה על ההר צריך לטבול. הצורך בטבילה מתנסח כך: כדי להגיע למקום קדוש, אני צריך להיות טהור. המקום הקדוש הוא מופרד ולא נגיש למי שאינו טהור. יש שתי מערכות: מערכת של קדושה ומערכת של טהרה וטומאה. מערכת הטהרה מאפשרת גישה לקדושה. כדי להתקרב לקדש הפיזי צריך להיטהר. ישנם גברים שטובלים כל יום, אבל זה לא נעשה עם הקפדה על הסרת חציצה ושאר הלכות טהרה. נשים נשואות טובלות כחלק מפרוצדורת טהרה אחרי המחזור החודשי ונטהרות. נשים רווקות לא טובלות. נשים נשואות טובלות כדי שיהיו מותרות בקיום יחסי מין עם בעליהן. לשם מה יטבלו רווקות? זו דוגמא מצוינת לניתוק ממקום. כי אם היינו חיים במציאות שבה יש משמעות להר הבית, רווקות היו טובלות. אני מנחשת שערעור הקשר ההדוק בין טבילה ליחסי מין והקישור בין טבילת נשים לעליה להר הבית, מלבד חיזוק חשיבות המקום בחיינו, מציב את הלכות נידה בפרספקטיבה מעט יותר רחבה. במציאות שבה יש משמעות גם לטבילת גברים, יש עיסוק גם (במחילה) בהפרשות גוף של גברים ולא רק בהפרשות גוף של נשים, קשה יותר לטעון שהלכות נידה הם עול מרגיז על כתפי נשים, ולעומת זאת קל יותר לראות שההלכה מתעסקת עם הגוף ויש השלכות הלכתיות לפעילותו. בקיצור, אני בעד עליה להר הבית. באופן ישיר זה משנה את קיום המצוות כי זה מזכיר לנו שאנחנו קשורים למקום ולא נודדים עם יהדותנו במזוודה מתקפלת לאן שתישאנו הרוח, באופן עקיף זה מזכיר לנו שיש לנו גוף ושלפעילות שלו יש השלכות הלכתיות עלינו, ובקיצור רב זה עושה ידיים ורגליים ליהדות.

נתראה על הר הבית בדקה וחצי שהוא פתוח ליהודים – תמיד כדאי להתעדכן בשעות לפני העליה.

ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

הגלות, כפי שהסברתי לילדים שלי

מכירים את הסיפור על המלך ששאל את הבנות שלו כמה הן אוהבות אותו, ואז הראשונה אמרה כמו השמש והירח, והשניה אמרה כמו הזהב והיהלומים, והשלישית אמרה כמו מלח, ואז המלך התעצבן והגלה אותה מהממלכה, ובדרך לגלות היא אמרה לטבח המלכותי שיפסיק להוסיף מלח לתבשילים והמלך לא הבין איך מאז שהבת שלו הלכה כל האוכל תפל וחסר טעם ואז הוא הבין את הלקח ובינתיים היא התחתנה עם נסיך ואז היא חזרה לממלכה ואבא שלה הפסיק לכעוס עליה?

כדי להסביר את הגלות, הסיפור נראה כך:

היה היה מלך ולו שלוש בנות. המלך אהב את בנותיו והן אהבו אותו.
יום אחד שאל המלך את בנותיו: אתן אוהבות אותי?
ענתה בתו הבכורה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו השמש והירח.
המלך התמוגג.
ענתה בתו השניה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו הזהב והיהלומים.
המלך שמח.
ענתה בתו הצעירה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו מלח.
המלך זעם. כמו מלח?
הוא גירש את בתו הצעירה מהממלכה.
לפני יציאתה מהארמון, הנסיכה הצעירה הכניסה מעט מלח לביצת בדולח קסומה. זה העלים את כל המלח מהממלכה.
היא יצאה מהממלכה רכובה על סוס ובכתה כל הדרך. בסופו של דבר הגיעה לממלכה הסמוכה. לאט לאט חזרה לאכול ולשתות ומדי פעם אפילו צחקה.
והמלך? בתחילה הוא לא הבין מדוע האוכל שלו כל כך תפל. אבל לבסוף התרגל לאכול בלי מלח. וכך כל אנשי הממלכה. והבת לא חזרה לשולחן אביה עד עצם היום הזה.

הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

הרקע: אני מנסה למצוא בפירושו של הרב שהרבני להגדה של פסח (שיטתי ודי חכם, אגב. נראה לי שאני ממליצה, קוראים לזה "ספר הגדה של פסח עם פירוש אגדה מקובצת", וזה יצא בהוצאת מכון ניר דוד ברמת-גן עיר העירקים המעטירה בשנת התשמ"ה) דברים שהוא כתב בעצמו ולא קיבץ ועלו בי מחשבות על פסח.

אז ככה. אחד הפסחים המעניינים שהיה לי היה ליל ב' של פסח שחגגתי באוסטרליה, אצל חברה שלי, ר', שחן יי עליה, היא מצחיקה בטירוף, חכמה ומצליחה להנגיש את זה לרב העולם. את המגיד העברנו בסלון, שהיתה בו תפאורה מתאימה לקריעת ים סוף. בעשר המכות אמא שלה זרקה עלינו ג'וקים מגומי בכינים וכדורי קלקר בברד וחגבים מגומי בארבה, ואולי היו דובי צעצוע בערוב – אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, המגיד היה בסלון. זה היה פסח של מבוגרים. אני הייתי הכי צעירה שם, והייתי בת עשרים וארבע כמעט. שוחחנו על ההגדה ובעיקר קראנו אותה באנגלית, כך שכולם יבינו. למרות שלא נזהרתי מאיסור מלאכת עבודה בחג שני (כי זה מנהגי ובהתאם למה שאני מכירה. זה לא היה פרץ דתלשיות), הרגשתי את פסח חזק-חזק. אני זוכרת שהחברה שלי שאלה שאלות חכמות (למרות שאני לא זוכרת מה היא שאלה) ושהמשתתפים ספרו חוויות משל עצמם. ובעיקר את זה שכולם הבינו מה שהם קוראים, כי התרגום לאנגלית כנראה ממש מוצלח.

מצאתי לי רעים להתרועע איתם, ובמסגרת ההתרועעות אני נחשפת עוד ועוד להגות הפוסטמודרנית, שכבר רמזתי וכתבתי פה בכמה מקומות (אבל בהקשר למקומות חשיפה אחרים) שהיא מקפיצה את הרגליים שלי מעל העולם והופכת הכל ללא-ממשי ולכל הפחות לחסר משמעות. המהלכים האינטלקטואליים מרגשים אותי, אני יוצאת מהשיעור עם חיוך, אבל גם עם סימן שאלה גדול על כל הקיום פה, בעולם: בשביל מה זה טוב? (בינתיים הפתרון שלי הוא להיאחז בחיוך ולהגיד שדווקא לשיעור עצמו אין ממשות, אבל לעולם שמסביב לשיעור דווקא יש.)

בשיעור שהיה לפני פסח הפחתנו בחשיבות החוויה. החוויה לא חשובה ליהודי. היהודי אינו יהודי משום שהוא חווה (ואני לא בטוחה, אבל אולי אפשר לכתוב כאן: ריה"ל, מאחריך!) אלא משום שהוא נקרא בשם ונלקח מן המציאות. זה לא משנה, אם אתה יושב בסלון המרווח שמקושט כמו ים סוף הנבקע לשניים, אם אתה יכול להסב על ספה (שזה כנראה הכי קרוב לכריות, מחצלות ושולחנות קטנים שיש לנו היום), אם הילדים הקטנים שמסתובבים מחופשים עם מטפחות וגלביות. אתה פשוט צריך לקרוא את ההגדה. זה קצת כמו התפילה כדקלום דפי זהב של לייבוביץ', אבל בלי המחוייבות לא-להים. במקום המחוייבות לא-להים יש את א-להים שקרא בשמנו. אולי טוויסט חסידי על לייבוביץ'.

למה חשבתי על כל זה. אסוציאטיבית, זה הזכיר לי את הרב וילק, שדיבר איתנו פעם והזכיר את מנהגם של האורחים בבית הכנסת להתרעם על החוויה שלהם. שולה מזרחי, שמגיעה ראשונה בכל שבת לבית הכנסת ועוקבת אחרי התפילה בדריכות, וחיה כהן, שלפעמים שוכחת ומחזיקה את הסידור הפוך אבל גם היא מקשיבה לשליח הציבור ברב קשב, ודוד לוי שפותח את בית הכנסת, לא הסבירו להם פנים. הם בקשו מהם שיחדלו מלהרעיש, שלא יאפשרו לילדים הקטנים שלהם לעמוד על הכסאות המרופדים בנעליים מרובבות בבוץ, שיקנו רק דברים סגורים. לפעמים, בימים הנוראים, לא שומרים להם מקום. זה יפה למלא את בית הכנסת, אמר הרב וילק. אבל אתם ממלאים אותו יום-יומיים בשנה. ובזכות דוד ועוד תשעה קבועים, ובזכות חיה ושולה, אתם מגיעים למקום חי, למקום שיש לו קיום משל עצמו. לבית כנסת, ולא למקום שיש בו ארון קודש וכסאות וסידורים וחומשים. ולכן אתם תידחו הצידה, במחילה.

כמו כל מה שהרב וילק אומר, זה עורר סערה גדולה. אני אישית, בגלל נטיותי להגיד ההפך ממה שכולם עושים ובגלל החיבה שאני רוחשת לרב וילק ובגלל הישרות שהיתה לדברים בעיני, קיבלתי אותם ואימצתי אותם אל לבי. וחשבתי עליהם השבת, כשהלכתי לבית הכנסת, והם עלו לפני באסוציאציה ממש עכשיו.

דבר תורה היתולי לפרשת מצורע, או: שיער – לא המחזמר

החלטתי לכתוב כמה מלים על השיער שלי.

בניגוד לדעה הרווחת, השיער שלי לא מתארך עכשיו לראשונה אחרי גלח, כי אם לשנייה. כבר היתה לי תקופה עם שיער קצוץ. שאלו אותי אז: למה עשית גלח? ועניתי להם: כי רציתי להרגיש את הרעש הזה שעושים הקוצים של הגלח כשמעבירים עליהם יד. ובאמת ישבתי שעות ארוכות והעברתי יד על הקוצים של הגלח שלי והיה לי כיף, בסך הכל. אחי גילח אותי והוא לא הסכים לעשות את זה שוב, כי הוא התחרט על זה שהוא נתן יד לקיצור שיער באורך חצי מטר (נראה לי). בכלל, כולם היו ממש דרמטיים ורק אני ידעתי כל הזמן הזה שהשיער יתארך מחדש ויגדל. כולם גם חשבו שזה צעד מרדני, אז הסכמתי איתם ואמרתי לעצמי שכנראה בתת מודע שלי רציתי תמיד למרוד והנה זה פרץ. אחר כך מרדתי באמת והפסקתי להסכים עם האמירה הזו. מה שבאמת היה מוזר זה אנשים שאמרו לי שחבל שעשיתי גלח, כי הם מתגעגעים לצמה הארוכה שלי, כשרב הזמן הלכתי עם קוקו.

כן מרד, לא מרד, כן היתממות, לא היתממות, הגלח הזה נתפס כקוריוז בעיני כולם כמעט, ולכן היה ברור שאני אאריך את השיער שלי בחזרה. הארכתי הארכתי ,הארכתי והארכתי. עברתי תקופות קשות. כשהשיער קצר יותר מסוכן ללכת לישון איתו כשהוא רטוב, כי אז קמים כמו – רציתי להגיד קיפוד אבל זה פשוט לא נכון, כי אין בשיער רטוב שהתייבש תוך כדי שינה את הסימטריה הבי-ליטרלית שיש לקיפודים – קמים עם שיער מאד לא מסודר שמזדקר לכל עבר. בסוף השיער שלי עבר את הכתפיים וחזרתי לקלוע אותו בצמה מדי פעם. הלכתי עם קוקו רב הזמן. עכשיו, מה הקטע? כשיש שיער קצר, מתקלחים וזהו, השיער מוכן. כשהוא מתארך, אם את לא עשר הבנות ברדיוס הקרוב אליך שהשיער שלהן מתייבש לו יפה מאליו, צריך לייבש את השיער במייבש שיער, או באוויר אבל אז לישון עליו כדי להוריד את הנפח שלו, וצריך לסרק אותו, וצריך למרוח עליו דברים ולטפח אותו עד אין קץ. ולי, לי יש גבולות טיפוח והם הגיעו, בזמנו, עד לשלב שבו אני צריכה לעשות פן כדי שהשיער שלי יתאים במשהו למודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו. אז אמרתי: היי, אני כבר יודעת איך אני נראית עם שיער קצר, אולי אני אסתפר? ואז אמרתי: לא, אני לא יכולה להסתפר עכשיו, די, עברתי את הגיל, אני כבר לא לובשת שרוול לבן מתחת לחצאית שלי וזה לא הגיוני. ואז אמרתי: אוי, אולי בכל זאת? וככה התלבטתי עם עצמי.

אדהכי והכי, השתמשתי הרבה בתסרוקת הרווקות המיואשות. המינוח הזה מתפשט אט-אט בזכות חברתי הטובה מ' שמשתמשת בו לתיאור כל מני בנות, אבל ברוך ה', כל הרווקות המיואשות שמסרקות את שיערן בתסרוקת הרווקות המיואשות מתחתנות ולכן התפשטות המונח נעצרת, באין מושאים שיתאימו לתיאור שהוא מתאר. בכל אופן, תסרוקת הרווקות המיואשות. מה מקורה, אתם שואלים. ובכן, בערך מסוף כיתה י"ב הבת הדתייה יודעת שהיא הולכת להתחתן. בחתונה צריך שיער ארוך (למה? האם זה עוד סעיף במודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו?). בגלל שהבת הדתייה נמצאת בהמתנה מסוף כיתה י"ב עד לחתונה שלה בעיתה ובזמנה, היא לא יכולה להסתפר כל הזמן הזה. היא מאריכה עוד ועוד את השיער שלה. בד בבד עם ההארכה, היא מבינה שהיא לא יכולה יותר ללכת עם קוקו, כי היא עברה את הגיל, והיא לא יודעת לעשות צמה לעצמה או שצמות לא באופנה או משהו. אז מה היא עושה? תסרוקת פאנקית (בפ"א רפויה) ומגניבה. היא לוקחת קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת גם אותה לקרקפת בסיכה (בסוף התהליך היא לוקחת קבוצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה, כי היא כבר מיואשת מכמות קווצות השיער שהיא צריכה להדק לקרקפת בסיכה. אחת הסברות גורסת שהיאוש מזמן הרכבת התסרוקת הוא שהעניק לתסרוקת את שמה. כמובן, זו טעות. הרווקה מיואשת כי החתן שלה לא הגיע, ואל תתנו לאף יאוש רגעי וחולף או להתכווצות שרירים בידיים להטעות אתכם). בסוף היא מעמידה על הראש שלה קונסטרוקט מפואר של קווצות שיער שאמורות להבדיל אותה מהבת הדתייה הדוסית הרגילה, שפשוט הולכת עם קוקו. וכמו כל הדברים המייחדים, התסרוקת הזו הפכה ממיוחדג'ת לתת מגזר בפני עצמה.

בשבועות לפני כשנתיים הייתי חולה והקאתי. ובגלל אורך השיער שלי הייתי צריכה לאסוף אותו לפני ההקאות, כדי להבטיח שלא אקיא עליו, אלא רק לידו. ואז החלטתי: אני לא אקיא על השיער שלי. אני אגזור אותו. קצת יותר משבוע אחר כך הלכתי להסתפר. אחר כך הלכתי לאירוסין של חברים שלי והארנק שלי נגנב. חשבתי שאולי שכחתי אותו בעבודה – עבדתי אז בחנות במרכז העיר, וגרתי קרוב לשם – והלכתי הלוך ושוב מן החנות לדירה שלי בחושך. בכל פעם שראיתי את הצל שלי קלטתי מה עשיתי ואיך אין לי שיער. רציתי לבכות, אבל אני לא בטוחה אם בגלל הארנק שנגנב או בגלל שהייתי שבורת לב או בגלל השיער.

ואז נשארתי עם שיער קצר במשך שנה. כשהייתי עם שיער קצר, ילדים קטנים נעצו בי מבטים. אבל שוב, אני לא בטוחה אם זה בגלל שבלבלתי את מעט המושגים שיש לילדים קטנים על מגדר או בגלל שילדים קטנים תמיד בוהים. אני מניחה את זה כאן, פשוט כי חשוב לי להגיד את זה, אבל זה לא באמת קשור במובהק למשהו שהיה קודם. הייתי עם גלח, ניסיתי לספר את עצמי במספריים, הלכתי לספר שהשאיר לי ציצה אופנתית. אחרי כל פעם שהסתפרתי, הסתכלתי במראה והזדעזעתי. נראיתי כמו בחור צעיר ונאה. אמנם נאה, אבל בחור. למרות זאת חזרתי להסתפר שוב ושוב. ואז הפסקתי ועכשיו אני נראית פחות או יותר כמו ריצ'אד לואיס מרובין הוד גברים בגטקעס. רק יפה יותר. וכמובן נשית יותר בסנטימטר אחד כל חודש. זה פתר את כל הבעיות שהיו לי בתפיסה העצמית שלי.

זהו, זה מה שיש לי להגיד על השיער שלי, באופן כללי. אה, והוא מלבין. אז זה מטריד אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שזו לא מחלה. וגם לשאר העולם: שיער לבן זו לא מחלה. בדרך כלל. אלא אם אתה מצורע. אבל מקובל לומר שאין צרעת מקראית. אז כנראה שמי שיש לו שיער לבן הוא לא מצורע. בקיצור, הצטרפו אלי לטרנד המטורף של אי צביעת השיער. אפשרו לעצמכם לקבל את עצמכם כפי שאתם בנקודה שולית אחת. וזהו. כל השאר, עבודה בלתי פוסקת ורגשות אשמה. כל הזמן כל הזמן.

 

התחקיר על ישיבות ההסדר

את עיקרי הדברים העליתי לפני כמה שניות בסך הכל, ועכשיו אני מרחיבה ומנמקת מעט.

לפני כעשר שנים, אולי חמש-עשרה שנה, דרך כוכבה של הציונות הדתית. הוא דרך כי ההומור הפנימי החל לזלוג החוצה. והוא החל לזלוג החוצה בצורת ביקורות פנימיות בעיתונים כלליים.

כשלעצמי, מה איכפת לי. שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו באזור מרכזי אחר. ובכל זאת חבל על הקצר בתקשורת. אני די בטוחה שכשדתי אומר כך וכך וכך, ומתבדח על הא ועל דא, חצי מזה מתבזבז, מתפוגג, מתמוסס בדרך לצד החילוני. ראשית כל, כי ככה זה ממילא כשאנחנו אומרים דברים, כמה שנהיה ברורים, לא כל מה שרצינו יגיע וזה לא משנה למי נגיד. שנית, העניין מחריף פי כמה וכמה כשמדובר בביקורת פנימית ובשיח פנימי.

נדמה לי שרב רובן של חמש עשרה השנים האלה הוקדש לדיון בהגבלות על קיום יחסי מין ועל אוננות. איך נעשה ומה. אני לא מזלזלת חס וחלילה בחשיבות פעילות מינית למין האנושי ולהמשך קיומו. רק מסתכלת אחורה על כל הטורים של הרווקות הדתיות הזקנות והמיואשות שקבלו על בתוליהן ברבים, ותוהה למה, והאם אפשר להיות רווקה זקנה ולא מיואשת, או אולי להיות רווקה זקנה ומיואשת ולא לקבול. עכשיו, כשהעניין הזה טופל וכולם יודעים שגם דתיים מקיימים יחסי מין לפני החתונה, מטרידים מינית ואונסים, ושגם ביניהם יש הומוסקסואלים, אפשר ללכת ולטפל בנושאים אחרים, כמו ישיבות ההסדר.

אני משערת שאפשר לחוש בסרקזם קל העולה מן הפסקה הקודמת. ובכן, יש סרקזם אבל גם רצינות. זו דרכי להגיד: אני לא חקרתי את הדברים האלה. אני כותבת על סמך הרשמים שלי. חוץ מזה שזה באמת מה שקרה, לא? תכניות עם הרב פרומן ז"ל על  הומואים דתיים, חנוך דאום ו'א-להים לא מרשה', שהרה בלאו והסיפור הקצר שכתבה למעריב בתקופה שעוד היה מעריב על איך התנשקה עם החבר שלה אחרי שאכל פירות ים כדי להרגיש את טעמם. שהרה בלאו באופן כללי, וגם פריחה של ספרי פרוזה מאת מיקי שיינפלד והרב חיים נבון.

אבל אמרנו שהתפנינו להסדר. הלכו כתבי 'המקור' ובדקו מה קורה שם, בישיבות ההסדר. ולמרות שהתחקיר חיצוני, הוא מלא בחשבון הנפש הפנימי האהוב כל כך על הציונות הדתית. תלמידי ישיבה שמספרים איך אף אחד לא נכח בבית המדרש כמעט אף פעם. חלק מהישיבות לא מצליחות לעבור ביקורות של משרד החינוך ושל צה"ל. השאר נמצאות תחת ביקורת. הרב אלי סדן מבקר מתוך שיטה שאני מייחסת להר המור, הכל או לא כלום, שיטה שאולי מתחברת איפשהו לעברי לידר וליותר טוב כלום מכמעט. הוא יוצא נגד ההסדרניקים שעושים את הצבא מהצד ולא מתייחסים אליו במלוא כובד הראש ותשומת הלב. אלעזר שטרן שלא מבין את הפערים במשך השירות. וגם שי פירון מתקשה להבין איפה הסולידריות, איך יכול להיות שפלוני עשה פסיכומטרי בעוד אלמוני הגן על המולדת. עד כאן הטענות.

והתגובות? הרב עמיחי גורדין מקבל את כל הטענות אבל גם טוען שישיבת הגוש לא גרועה כמו השאר, ואפילו טובה יותר. הוא מסתבך שם קצת בהסברים על הכספים. הרב דוד פנדל, במחילה, מסתבך בשקרים. וגם רבנים אחרים. וגם חברי כנסת. אבל הכי כאב לי לצפות ברב פנדל. בגלל חילול השם. כלומר, כשרביב דרוקר, רזי ברקאי והבחור הגבוה שמחליף את עופר שלח עומדים שם ומדברים על הכוח הפוליטי של הישיבות ועל התקציבים הענקיים שמוזרמים להם, וזה ציני לחלוטין, כי זו בעצם דוגמה לציניות, אני יכולה להדוף את זה ממני, הרי הם עוכרי ישראל. כשהרב פנדל אומר שהישיבה בשדרות א-פוליטית אני אומרת לעצמי שמה שהוא אומר ממש מגניב, כי בדרך כלל ישיבות הסדר מזוהות פוליטית. כשאחר כך מקרינים סרטון ובו הרב פנדל מעודד את התלמידים שלו להצביע לבית היהודי אני מתכווצת בכיסא לנוכח הא-פוליטיות שלו ושל הישיבה, ותוהה שוב מה המשמעות של הנפנוף שלו את השאלה 'איפה התלמידים ולמה הם לא בבית המדרש' בתשובה 'הם בדייטים, או שהם מתארסים'.

עד כאן לגבי חילול השם.

רזי ברקאי אומר בדקות האחרונות של הסרטון, שהוא רוצה ישיבה חילונית לאוהבי פילוסופיה. שכולם ידעו שגם לנו יש ארון ספרים, ולא רק להם. חבל שבישיבה שלו ילמדו את שפינוזה, ברוך הרי היה אופטיקאי יהודי. או לפחות מלטש עדשות, אולי כזה בלי חיבה יתרה לאופטיקה דוקא. אולי זה היה עניין טכני לחלוטין. בכל אופן, הוא היה יהודי, ובישיבה של רזי ילמדו שפינוזה, ולא, נניח, קאנט. רזי בכל זאת ישאר מחובר למסורת, בלי לשים לב. אבל מה שאני מנסה להגיד זה, שיותר משכאב לי חילול השם של הרב פנדל (ושל רבנים אחרים. סליחה הרב פנדל, אתה פשוט היית מספיק נחמד כדי להתראיין ולהרחיב בדיבור, ולכן נפלת הכי הרבה פעמים. ככה אני מסבירה את זה), כאב לי חוסר ההבנה של התרבות היהודית. כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, התרבות היהודית לא מתחילה בביאליק. היא מתחילה בספר בראשית. זה אולי קצת מבאס את רזי ברקאי לחשוב, שהתרבות שלו כוללת את מדרש רבה במקום את הורטיוס, את רמב"ם במקום את טאסו, את בבא קמא במקום את דנטה ואת הזהר במקום את שפינוזה. אבל חשוב לי להדגיש, רזי, שאתה לא באת מהתרבות הזו. כלומר, אתה יכול לאמץ אותה, אני ממש לא מתנגדת לזה. רק תדע, ששפינוזה, שאימצת לעצמך בחפץ לב, לא מקביל לואקום תרבותי. הוא מקביל לעושר תרבותי. לספרות "ההלכה וכל מה שמחוץ לד' אמות". ואם, רזי, מבאס אותך שהכל הלכתי כל כך, לא נורא. אותי מבאס שפילוסופיה משעממת אותי ואני חוששת שזה יהיה מכשול רציני בהמשך דרכי. כל אחד וההתמודדויות שלו. אבל אל תגיד 'זה שלנו וזה שלכם'. זה של כולנו באותה מידה. בוא תפתח איזה דף גמרא, נעשה לך מה שעושים לרוחמה וייס אחרי אזכור שמה בבתי מדרש (רמז: טפו!). אבל לפחות יהיה איזה דיאלוג.

אז הנה, כתבתי לרזי כמה מילים בלי לקבול ולו פעם אחת על הבורות. התמקדתי בטפל, כמו שאני אוהבת. לא אמרתי מילה על דעתי בנדון. מעניין מה יהיה עם ההסדר. ועד אז,

כנסיית הקבר

הייתי אתמול בכנסיית הקבר.
כדאי לכם ללכת גם.
התעצלתי לברר כל מיני עניינים הלכתיים ופשוט סמכתי על זה שהמזמין לכנסיה היה בחור דוס במיוחד וחף מעצלות אינטלקטואלית (אהמ אהמ). בקיצור, אני אקשר פה לחומר יותר רציני בקרוב, בעזרת ה'.
הפעם האחרונה שהייתי באזור כנסיית הקבר היתה לפני שמונה שנים. עמדנו מבחוץ בשל הדוסיות ודיברנו. זכרתי צפיפות ואת העקצוץ ההוא שאני מרגישה בעיר המזרחית.
חרדה שמא אאחר, מאחרת כרונית שכמותי, הגעתי לפני כולם ומיד נכנסתי להלם ולאלם. המקום נראה כמו גבב קיסרי של אבנים ובניינים ועליבות שוררת בכל. יכולתי לזהות עקבות של כל מני דברים מעניינים. אולי אריחים, אולי חלונות שנסתמו. באופן כללי המראה די חונק. את הכיפות המפורסמות של הכנסייה לא רואים מהחצר. אחרי שבלשתי והתבוננתי מקרוב בסיתותי האבן וראיתי שההלם והאלם ממשיכים איתי התיישבתי בצד ושרבטתי כמה מילים. בדקתי אותן עכשיו ותוכנן דומה לתוכן הפיסקה הזו.
כתבתי וחיכיתי למזמין שיגיע. ציפיתי לראות אותו עם אשה משובסת ומעוטפת במיוחד: המדריכה שלנו, שהיתה נזירה קתולית לפני שהתגיירה. כשבסופו של דבר הוא הגיע, צפה פתאום מתוך הקהל אשה קומפקטית עם שיק צרפתי. הסתבר שהיא המדריכה שלנו. אלמנט ההפתעה הזה לא שחרר אותי מההלם ולא מהאלם. אספנו אנשים מכיכר המוריסטן והרשיתי לעצמי לגחך על כך שהייתי בכיכר ולא הבנתי שאני ליד כנסיית הקבר, והסיור התחיל.
מה שהיה מעניין בהדרכה של תרז הוא ההיצמדות שלה לנרטיב נוצרי מסורתי. כלומר, אני חשבתי שאני הולכת להיפגש עם בת דמותן של המתגיירות שהגיעו לתיכון שלי באלולים שונים, והעבירו לנו שיחות על המעבר לחיק היהדות. נשים מכוסות בהרבה בדים ובהרבה אתוסים ובדמעות, שנראה שטולטלו מן היסוד והתערערו מעט, בעקבות הגיור או אולי לפניו, ולא התאוששו מכך. לא היתה להן היכולת להסתכל על העבר שלהן במידה מינימלית של פיוס ולענות על שאלה של תיכוניסטית תמימה לגבי אפשרות להימצאות מעט עומק רוחני גם במקום הקודם בו היו. פעם הכל היה שחור, התייהדתי ועכשיו הכל מואר. השימוש שעשתה תרז בנרטיב הנוצרי הפתיע אותי בחוסר המדעיות שלו, הרי אני מגיעה למקומות קדושים לדתות אחרות רק עם מדריכים, בנאמנות שלו לדת אחרת למרות המעבר שלה ליהדות, וגם בפשטות ובאותנטיות שבה הוא יצא מפיה.
אחד הגיבובים האדריכליים הבולטים בחצר הכנסייה נראה כמו מן חדרון קטן, שכנראה היה חלק מהמבנה הצלבני (למבנה הביזנטי כמעט אין זכר) המקורי, או לפחות נבנה בשלבים מוקדמים מדי. המבנה הראשי של הכנסייה היה ננעל בסוף היום, אבל עולי הרגל היו מגיעים בכל מיני שעות משונות אחרי שחצו אוקיינוסים, יערות ומדבריות ואי אפשר היה לתת להם להגיע לכזה אנטיקליימקס. לכן בנו את החדר הזה, מעין מיני כנסייה שתפקדה כל יום כל היום.
בתוך הכנסייה היתה אפלולית, שלא הצלחתי לזהות התגברות שלה עם נקיפת הזמן. אני לא יודעת האם המקום מואר בצהרי היום. אני משערת שלא. לא נראה שיש שעות של שמש ישירה על הבניין, הוא מוקף בבניינים אחרים שמקשים על השמש לעבור ומלבד זאת, נוספו קירות פנימיים שמקשים על השמש לעשות את מלאכתה.
מבפנים יש גם ריח של קטורת. ככל שהתקדם הסיור האוויר נעשה דחוס וטחוב, ובכנסייה הסורית נתקפתי דז'ה וו ממסעי בחריטון ונזכרתי שאני לא מתפקדת היטב במקומות סגורים. אבל זה בהחלט הוסיף לאווירה.
מרגע שנכנסנו השתלטה עלי איזו עליצות. זה עולם אחר לחלוטין, ואני נפגשת איתו רק בסרטים. הנזירות הרוסיות (מטפחת שחורה שגורמת להן להיראות כמו ביצים בקרטון שחור) עשו את הרושם הכי דוסי מכל העגות, והצטלבו תכופות בתנועות נדיבות. הנזירים הארמנים היו קשים לזיהוי בלי הכובע המחודד שלהם, אבל הם נחפזו והקרינו הכי פחות חרדת קודש. לכמרים היווניים היה הזקן הכי מרשים, אבל הנזירים שלהם פטפטו ביוונית עליזה ודי קולנית ליד הקבר, והפחיתו את רמת הרצינות. הנזיר הפרנציסקני נראה מהורהר ועסוק בענייניו. את האתיופים לא ראינו.
אותו כומר יווני ניהל תפילה כשהגענו. זה נשמע כמו דקלום ארוך, בלי מנגינות. התפילה התנהלה מתחת לתקרה גבשושית ומכוסה בציורים. הייתי בטוחה שזה פרסקו והגבשושיות מקורה בטיח, אבל זה היה פסיפס מאבנים זעירות. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. התרשמנו קצת יותר מדי בקול, ועשו לנו שששש! זועם.
היוונים חובבים קיטש והחלקים שלהם בכנסייה מלאים בזהב, ואולי זה "זהב", בעיטורים פרחוניים ואבנים צבעוניות שטיבן לא התברר לי. בכלל, ציפיתי לראות איזה שימור, אבל מסתבר שארכיאולוגים לא כל כך מעורבים במקום הזה ואין התחשבות בערכים אדריכליים. המקום מלא בפיגומים ושאר טבעות ברזל לחיזוק, ולא נרטה שנעשים מאמצים לקדם את העניינים – כנראה בגלל פוליטיקה פנים נוצרית ומי יודע מה עוד. המצב הרעוע לא הפריע ליוונים להחליט שהם רוצים לסגור חדר, ואכן הם יצקו קיר בטון עצום בתוך הכנסייה, שוב, בהתאם לאפס שיקולים אדריכליים.
***עכשיו אני אומרת להבדיל ומבקשת שא-להים יסלח לי, אם הכעסתי אותו עד עכשיו ואם מה שאכתוב עכשיו יכעיס אותו אפילו יותר***
חשבתי על זה, שהחדרון הקטן לכנסייה הוא כמו שטיבלך לבית כנסת מרכזי, ושכל הקטורת והקישוטים והגיבוב הם תוצאה של רצף הפעילות בכנסייה. חשבתי על בית כנסת שפועל אלף שנים, וכל שנה מישהו תורם איזה שטיח או מנורה לעילוי נשמת, עד שבסוף אין מקום על הקיר. אני מכירה כמה בתי כנסת שפעילים כמה עשרות שנים וכבר הגיעו למצב כזה…
זהו. יצאתי באורות מכנסיית הקבר, זו היתה חוויה, נשארתי יהודיה, התגברתי על הדחף שלי לציין שנשארתי יהודיה בכל פיסקה ברשומה הזו, נראה לי שאני הולכת לבלות ברובע הנוצרי כי הוא ממש מעניין, רמדאן עכשיו, דתות זה דבר מגניב ואני לא אחתום באמירה דמגוגית כמו "אבל הכי כיף להיות יהודי" כי זה מעשה של מישהו שמפחד שיגידו עליו שהוא לא יהודי טוב.