ספר קסמים

עמוק לתוך השנה בברוריה ישבתי עם חברה ולמדתי אתה ספר משלי, ואז מצאנו דבר תורה נחמד להגיד על מה שלמדנו והתרגשנו ואף אמרנו את דבר התורה בשותף. איך אומרים דבר תורה בשותף? יש כמה דרכים, אבל אני הלכתי לפי השיטה דלהלן:

לוקחים מישהי שזוכרת איפה על הדף היא קראה דברים ומצוותים אותה למישהי שמסתדרת עם כל תנ"ך. מבקשים מהן להתחיל לדבר, ובכל פעם שהבחורה הראשונה רוצה להקריא את הפסוק הרלוונטי לדבר התורה, השניה צריכה להראות לה איפה הפסוק שהיא מחפשת נמצא על הדף, אחרת היא סורקת אותו אבודה במשך נצח.

היה אפקט קומי לכל העסק, אני לא אכחיש.

בכל אופן, חשבתי על זה עכשיו ממש, לפני שאני צריכה ללכת להביא כמה ספרים עבי כרס לרפרנסים (לא רוצה לפתוח פרויקט השו"ת, סבבה? יש לי מספיק זמן מחשב). חשבתי על זה שאני רוצה שיהיה לי ספר קסמים, שיכיל את כל הספרים שאני רוצה לעיין בהם. בכל פעם שסוגרים את הכריכה אפשר לכוון כוונה והספר הופך להיות מה שרוצים לעיין בו. אז נניח לומדים גמרא, מתחילים עם גמרא רגילה, ואז מתעייפים, אז סוגרים את הכריכה וזה הופך לשטיינזלץ. ואם ממש מתעייפים זה יכול גם להפוך לטינטין. או נגיד לומדים מקבילות: מתחילים עם האגדה בבבלי ואז סוגרים את הכריכה וזה הופך לירושלמי, ואז סוגרים שוב וזה הופך לבראשית רבה. כל מה שצריך אחר כך זה את האדם שיעמוד מאחורי הכתף ויגיד לך איפה לחפש את המשפט הרלוונטי בעמוד.

זה גם יחסוך מקום ומשקל בטיולים, אני רק אומרת.

שיחה אפשרית עם מדוייט

נניח שקוראים למדוייט מ"ם.

רוני: תשמע, קצת קשה לי עם משהו בקשר שלנו.
מ"ם: (מרצין) אני שומע.
רוני: קצת קשה לי לבטא את עצמי בקשר, כי יש לך נטייה להתווכח.
מ"ם: אין לי נטייה להתווכח.
רוני: (צוחקת)
מ"ם: (חצי נעלב) למה את צוחקת?
רוני: אתה רציני?
מ"ם: (פני פוקר)
רוני: אמרתי לך שיש לך נטייה להתווכח ואז אמרת שאין לך ורציתי להגיד שיש לך ואז היית אומר שאין לך, וזה ויכוח?
מ"ם:
רוני:
מ"ם:
רוני: עזוב.

גבולות הקדושה בהר

דברים ששמעתי מארנון סגל וכך אני נוהגת בעלייתי.

חז"ל העלו מן הפסוקים שלוש דרגות קדושה, ואותן הם ישמו על ירושלים: 
מחנה ישראל – ירושלים כולה נחשבת למחנה ישראל. בכניסה למחנה ישראל אסורים מי שטמאים בטומאת מצורע.
מחנה לויה (מלשון שבט לוי, ממנו מגיעים הכהנים המשרתים במקדש) – הר הבית. בכניסה למחנה לויה אסורים מי שטומאות יוצאות מגופם: זב וזבה, נידה ובעל קרי.
מחנה שכינה – בית המקדש עצמו. בכניסה לבית המקדש אסורים טמאי מתים. 
כיום אי אפשר להיטהר מטומאת מת וכולם בחזקת טמאי מתים. המבקשים ללכת על ההר לפי ההלכה צריכים להימנע מלהיכנס לתוך מחנה שכינה, ומכאן חשיבות מיקום בית המקדש על ההר.
עוד נקדים, כי בנסיון למקם את המקדש על ההר נלך לפי הכלל "ברי ושמא, ברי עדיף", כלומר, מי שטוען שהוא יודע (ברי, ברור לי), נשמע את הטיעונים שלו, ומי שאומר שמא אני לא יודע, נדחה את הגישה שלו.
הקושי במיקום המקדש על ההר נובע מהפער בין גודלו של הר הבית לבין עדותם של חז"ל לגבי גודלו – ת"ק על ת"ק אמה, כלומר 500X500 אמות או 250X250 (בערך) מטרים. 
השיטה במיקום הר הבית שלהלן נעזרת בחמש עדויות כדי למקם את קדש הקדשים ולפיו את שאר המקדש, שמידותיו נתונות לנו בחז"ל.
1) טופוגרפיה – מקום המקדש וקדש הקדשים מתוארים במסכת מידות כמקום שאליו רק עולים. הסלע שנמצא כיום מתחת לכיפת הסלע הוא המקום הגבוה ביותר על ההר. הטענה נגד ראיה זו היא, שהיה שינוי של פני השטח לאורך השנים. אך אין עדות לכך שפני השטח הוגבהו בשום מקום; אדרבה, פני השטח של ההר הונמכו ויושרו. ההסתברות של הטענה הזו נמוכה.
2) המסורת היהודית והמוסלמית – לפי המסורת הסלע מזוהה כמקום קדש הקדשים. הסלע גדול יותר ממידותיו של קדש הקדשים, שלפי מסורת זו צריך למקם רק על חלק מן הסלע. הנוסע מבורדו (התקופה הביזנטית, שנת 333) וגם עדויות מאוחרות יחסית, מימי הביניים, של הרדב"ז, תלמיד הרמב"ן ובנימין מטודלה, מזהות את הסלע עם קדש הקדשים. המאירי מתאר כיצד מתפללים במקום הכיפה – כנראה לפי הכלל שהקדושה לא נשארת לאחר החורבן. כמובן, המהלך המוצג כאן לא הולך לפי כלל זה.
אם משתמשים בטופוגרפיה ובמסורת כדי למקם את קדש הקדשים, אפשר לערוך מדידות נוספות:
3) הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת – לפי הירושלמי המקדש היה מכוון בדיוק לפי ציר מזרח-מערב. בהתאם הקיר המזרחי של הרמה המוגבהת מכוון בדיוק על ציר צפון-דרום בסטייה של חצי מעלה. 
4) הר הזיתים – לפי מסכת פרה, את הפרה שחטו על הר הזיתים במקום שנראה מקדש הקדשים. אם מותחים קו מקדש הקדשים להר הזיתים, מגיעים לחצר כנסיית דומינוס פלוויט (=האדון בכה; Dominus Flevit), בה מוצאים גת ומתחתיה חלל. תיאור זה מתאים לתיאורם של חז"ל, לפיו שריפת הפרה נעשתה בגת, ומתחת לגת היה חלל שחצץ בין הגת לבין טומאה. 
5) הכותל המערבי הקדום – מזר גילה קיר ליד גרם המדרגות הצפון מערבי היורד מהרמה המוגבהת. זה כותל מערבי קדום שגילה מזר, והוא מקביל לכותל המזרחי של הר הבית, שאנחנו יודעים שהוא הקדום ביותר. המרחק בין שני כתלים אלה הוא 262.5 וחצי מטרים. אם נשווה את זה לת"ק על ת"ק אמה של חז"ל, נקבל אמה של 52.5 ס"מ. טענה: בדרך כלל לא נוהגים להמיר אמה לאורך זה בסנטימטרים. מענה: נזכור שהיו מקובלות כמה אמות שהשתנו באורכן, ושאמת איש היא לא גודל קבוע, אלא משתנה בין הבנאים. בעזרת האמה הזו אפשר למצוא את ת"ק על ת"ק הפרסאות של חז"ל, ולמקם את המקדש על ההר, כך שהרמה המוגבהת היא הר הבית המקודש.
יש הנוהגים, למרות היכולת למקם את הר הבית המקודש על הרמה המוגבהת, שלא לעלות לרמה כלל, מכיוון שחז"ל הוסיפו את החיל מסביב למקדש, ומעבר לו אסורה שהייתם של טמאי מת, על אף שמדובר בהר הבית ולא בתחום המקדש עצמו, ואין יודעים למקם את החיל.

לקראת בחירות

הפייסבוק שלי הוא מקום קסום ובו המילה "תיאודיציה" ניצבת בגאון ליד "בנט".
כדי להבין את הלך הרוח של הציבור הישראלי האותנטי, אצא מחר לשוק מחנה יהודה, מעוז האותנטיות, כדי לברר עם הבאסטיונרים היהודים מה דעתם על ערבים, וכדי לדבר עם כלל הבאסטיונרים על תופעת הסלבריטיזציה בכנסת.
כמו כן, אברר מושגים הקשורים בפילוח, התפלגות, המשגה, אקזגרציות וקסנופוביה ואשתמש הרבה בשאלה "כמה זה".
הביקור כולו יוסרט, יערך ויופץ ביוטיוב כשמוזיקת הרקע לקטעי המעבר תורכב מ"ולנו יש פלאפל", מ"אל תירא ישראל אל תירא" ומ"זכרני נא (זכרני נא)".
אחרי הסיור ישאר רק לברר מי ניצח בצוק איתן, ואם העזתים נצחו, האם זה אומר שכושר ההרתעה.שלנו בלבנון נהרס לנצח.

האחיין שלי מגלה מעילים

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשים שמתפשטים ואנשים שלא. אני מאלה שמתפשטים, וזה אומר, שכשאני מגיעה לחדר אני מורידה את הצעיף שלי ושמה אותו בפינה אחת, ואת המעיל בפינה שניה, וקרוב לודאי שאני חולצת מגפיים ומניחה אותם בפינה שלישית, ואז אני מתיישבת על הספה ומכרבלת את הרגליים שלי אלי. בקיץ זו הופעה הרבה יותר קצרה: אני חולצת סנדלים וממשיכה לעמוד, כדי שאף אחד לא ישים לב לזה שכפות הרגליים שלי ממש שחורות.
אנשים שלא מתפשטים לא עושים את כל זה, מה שאומר שהם לא מקלפים מעליהם שכבות בגדים וגם לא מפזרים בגדים ברחבי חדרים (אני צריכה הרבה שליטה עצמית כדי לרכז את הטקסטיל שלי לערימה אחת).
~*~
אתמול היינו אצל האחיין שלי. גיסתי היא אשה לא מתפשטת. היא לא חולצת נעליים במקומות זרים, ותמיד קר לה, אז היא לא מורידה מעיל וצעיף. היא גם נשמעת להלכות צניעות יותר ממני, אולי זה קשור. בכל אופן, מאז שהתחיל לתקשר ברמה זו או אחרת, האחיין שלי מביע התרשמות מכל מני נעליים שלי שנזרקות מסביבו בהזדמנויות שונות ומבקש לנעול אותן. אתמול היתה עליית מדרגה, כשהוא שם עין על המעיל האדום שלי (בהחלט לא נעליים) ולבש אותו וגם ידע לבקש שאקפל לו את השרוול, כדי שיוכל להמשיך להחזיק בטלפון של אמא שלי ולא להחזיר לה את המכשיר לעולם. עד עכשיו לא החלטתי מה מצא חן בעיני יותר: ההתעקשות שלו לעטות מלבושים שגדולים עליו בכל כך הרבה מידות, התמרונים העדינים שלו עם אמרת המעיל שמא ימעד, או ההבנה הפשוטה שהגיע הזמן להחזיר לדודה שלו את המעיל והצעיף ולהתחיל לבכות כי סבא נוסע.
בקיצור, רציתי לשים פה את התמונה הזו

image

וזה המלל שמתלווה אליה.

כל הדברים היפים

יוונית עתיקה.
אין ספק, זה האתגר של הסמסטר, אולי יותר מהררי המאמרים המשמימים, אולי יותר מהמרצה שמדבר רבע שעה על תופעה שצריך להסביר בשתי דקות (ואיפה קו המחשבה שלי בינתיים? נכון. במערב התיכון).
יש בשפה הזו כמה דברים נחמדים. אחד מהם הוא הגוף הנייטרלי, שעושה קסמים.
נגיד, הו קאלוס, שזה היפה. בזכר. וכשהוא נושא המשפט. הנה כך:
ὁ καλός
אם אני מדברת על משהו יפה, אני אשתמש בו.
אבל אם אני רוצה לדבר על הדבר היפה, המופשט? אני אשתמש בגוף הנייטרלי. טו קאלון.
τὸ καλόν
מה שבאמת נחמד זה, שברבים, היפה הנייטרלי הופך לקאלה, ותווית הידוע שלו היא טה:
τὰ καλά
נוריד מזה התעלמות מעיצורים נחציים, ומה קיבלנו?
תקלה.
מטה שמות תואר וחושבת על זה בשלוש שעות האחרונות.

שבת שמות

נברתי בארון כדי למצוא בגדי שבת ומצאתי גרביונים שמחקים גרביונים תרמיים. אחרי שקנו לי אותם, קברתי אותם שם בזלזול. קיומם דחף אותי להתלבש וללכת לבית הכנסת במקום לדבוק במניין סלוניקי שלי – הביטוי למרד שלי במקומן של הנשים בתפילה (צופות), שקשור לזה שמחד, אני לא סובלת מניינים שוויוניים ומאידך, אני מתחילה לתהות כמה תהיות על ערכי השוויון.
עד שכבר יצאתי מהבית, החלטתי לעבור אצל חברה שלי, לאסוף אותה לתפילה. היא קצת מפונקת, כך הודעתי לה. אצלם מתכרבלים כל החורף ועונות המעבר בשמיכות ובגרביים, ומתלוננים על הקור גם כשלא כל כך גרוע. אבל הפעם היה קר באמת, ובהתאם לזה, היא ישבה ליד הקמין והשתעשעה באחיין שלה. חיכיתי לה קצת עד שתתלבש והגענו לבית הכנסת באמצע דברי התורה שמפרידים בין קבלת שבת לערבית. הזדרזתי לקרוא את המזמורים שפספסתי, אבל דברי התורה חדרו אותם בשניות. יוסף היחיד שנקרא צדיק כי שמר על אות ברית קודש. בחירה נועזת, לטעמי, לדברי תורה בערב שבת, אם כי לא נועזת כמו הבחירה לומר דברי תורה על פגם הברית בשבע ברכות. משם הרב עובר לענייני דיומא, הסרטון של חברי הבית היהודי על נישואין חד מיניים. תראו, גם הרב השני שלנו, ששימש שליח ציבור באותה שבת ואולי לכן לא דרש, הוא אדם שאוחז בתפיסות עולם די גזעניות, אבל כבר רמזתי שאני תוהה לגבי ההגדרות האלה ואני לא בטוחה שהאלטרנטיבה המכילה מוצלחת במיוחד. אז
אני מקשיבה, ואני בלכה דודי במקביל, והרב מרעים בקולו – בלי עין הרע יש לו קול רועם – יש מי שקורא לאנשים כאלה חולים. זאת לא מחלה!
תוכן הדברים מפתיע אותי, כי אני יודעת עם מי יש לי עסק. אבל הנימה, הנימה רומזת לי ש-
זאת לא מחלה! זו עבריינות לשמה! איפה ראינו שהקדושברוכו מעניש מי שחולה? את העבריינים מענישים!
ובאותו הרגע, אני אסירת תודה על כך שאני לא לסבית. עוד לפני שאני בכלל מתחילה להיכנס לתועבה, לא תועבה, המרחב האישי, המרחב הציבורי, האם אפשר לדרוש מחדש את הפסוקים (כפי שהציעה, אגב, שושה גרינפילד). אני פשוט, בלב, נושפת אוויר החוצה בהקלה. מזל שהוא לא מדבר עלי. מזל שבזה אני מיישרת קו עם כולם. שאני נמשכת לגברים. הו, תודה, תודה, שהדברים החריפים האלה שאתה אומר השבת בבית הכנסת בטון החריף הזה, הלא מתפשר, עוברים לי מעל הראש כי הם לא רלוונטיים. שזה שדה אחד שבו השיטה שיש לה כל כך הרבה זוויות, וניואנסים דקים, קירקגוריים, סולובייצ'יקיים, ליבוביצ'יאנים אפילו, שאומרים: עם כל הכבוד לך, -להים-התורה-ההלכה מבקשים אחרת, לכי תעקדי את עצמך, תמיתי עצמך על זה-
השיטה הזו לא נבחנת ולא מתגלה כלא יעילה. מודה על כך שיש ניסיון שאני לא צריכה לעמוד בו.
ואחרי כל זה, אני אפילו מצליחה להתרכז בתפילת ערבית.

למי צלצלו הפעמונים?

בשבוע שעבר הפעמונים צלצלו בעוז כדי להודיע על הולדת ישו.
פעמונים הם אינסטרומנט מגניב. יש לנו אותו בקטנה-קטנטנה, על רימונים לספר תורה (ועל שולי המעיל של הכהן הגדול, אבל זה נצפה בפעם האחרונה לפני שנים רבות מאד). נחמד ללכת בירושלים ולשמוע פעמונים מצלצלים. הקפדתי שלא ליהנות יותר מדי, שמא אחגוג את האיד הזה. בערבית של יהודים עירקים עיד זה חג.
ישו הוא כינוי חמוד ליהושע. לא נוהגים לחבב אותו אצלנו. הוא כנראה היה קצת נודניק. אם הייתי נוצריה הייתי אומרת בצער שאף אחד לא אוהב מהפכנים. מכיוון שאני יהודיה, אני יכולה להגיד את זה בטון מפוכח.
ובכן, אף אחד לא אוהב מהפכנים, ואת יהושע קולודני, גאולוג מהעברית, מכנים חבריו וסטודנטיו בשם ישו. אצלנו בבית מכנים כך אבא של ילד שלמד עם אחי בכיתה. אחי הרביץ לו מדי פעם, בכמות שקצת חרגה ממה שמקובל אצל בנים כשהם הולכים מכות.
הבחור שיצאתי אתו הציע לי ללכת למיסת חצות. סירבתי בנימוס כי הוא לא היה דוס וזה לא היה מספיק מורכב בשבילי ללכת למיסת חצות עם מישהו לא דוס. חוצמזה, אולי גם אם הוא היה דוס הייתי מסרבת. יש משהו לא ישר בנוכחות בטקסים דתיים כצופה באיזה מופע שהותקן בשבילי בלבד. הרי אני לא סובלת לראות אנשים עושים את זה ליהדות. לא רוצה לעשות את זה לדתות אחרות, על אף שאולי כך צריך, כדי לא לתת לגיטימציה למעשה כזה כלפי היהדות (הצטערתי כשראיתי התקהלות סביב הדלקת נרות בשערי חסד והאזנה למדריך מלומד. למה אתם לא בבית, מדליקים נרות בחיק המשפחה?). ואם אתה לא שם בשביל אירוע תרבותי חיצוני בתור אנתרופולוג, אתה לא קצת עובד עבודה זרה?
(ולעצמי: מה בין זה לבין סיור בכנסיה?)

image

בינתיים כל זה עבר ונשארתי תוהה למה ישו לבן כל כך ומדוע עצמות הכסל שלו בולטות כל כך. יש שני אנשים שאני מכירה שדומים לייצוג הזה של ישו, רזים וחיוורים וארוכי שיער ומזוקנים. אולי שלושה, בעצם. אבל לדעתי הוא היה שזוף ושמנמן.

הרשל'ה

לפני שהרגתי את הרשל'ה ישבנו ביחד בחדר ובפעם המאה צחקנו ביחד על השם שלו, כי קוראים לו הרשל'ה. אחרי הצחקוק האחרון השתתקנו והרצנו. לאט לאט יכולתי לשמוע את הלב שלי פועם, ואז הוצאתי אקדח ואמרתי לו: הרשל'ה, אני הולכת להרוג אותך. הרשל'ה אמר: טוב, אני מבין, אין ברירה אחרת. שאלתי אותו: אתה בטוח שאתה לא רוצה לחיות? והוא ענה: כן. כאילו, לא. אני לא רוצה לחיות. כבר יכולתי לשמוע את הדם שלי גועש באוזניים, ואז ספרתי עד שלוש ולחצתי על ההדק. הרשל'ה חייך אלי. הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
הרגעים הראשונים לא היו נוראים כל כך, אבל זה החמיר ככל שהתרחקתי מהחדר. ניסיתי לשחזר מה קרה. הרגתי את הרשל'ה בהסכמתו. זה מה שקרה. ויכולתי לראות את הרשל'ה מולי ואת עצמי מבחוץ, משתי זוויות ראייה, כביכול. ושמעתי את רעש הנפץ והרגשתי את הרתע. שוב ושוב ושוב יכולתי לעשות את זה. לא הבנתי למה הרשל'ה הסכים למות, ובמובנים מסויימים גם רצה ואפילו דחף לכך שאהרוג אותו. אלה היו כמה ימים של שכנוע אינטנסיבי ובסופם הוא מת.
אני מספרת את כל זה כדי שיובן מדוע התפלאתי כל כך כשכמה חודשים אחר כך ראיתי את הרשל'ה ברחוב. הוא לבש בגדי בית קצרים לכבוד הימים הראשונים של הקיץ ונראה כמו מישהו שהולך לקנות חלב. לא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי ללכת. אחר כך סיפרתי את זה למוטי, והוא אמר שבטח, זה ידוע. הרשל'ה לא מת, הוא רק היה בגלות. שאלתי: ואיפה הוא עכשיו? ומוטי אמר: בגלות. ושאלתי שוב: איזו גלות? איך גלות, מוטי, אתה יודע שאני לא מדברת ככה כמעט אף פעם. תסביר לי איך גלות בירושלים. מוטי הסמיק ואמר לי שהרשל'ה בגלות ממני. מוטי, אמרתי לו. אם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי הורגת אותו. מה פתאום גלות? ומוטי הסמיק עוד פעם ואמר: תראי, זה לא תלוי רק בך. זה תלוי גם בו. והוא העדיף למות ועכשיו הוא מעדיף גלות. אמרתי למוטי: אז אני עד כדי כך גרועה. ומוטי אמר: את יודעת שזה לא הולך ככה. אז אמרתי לו שמכאן, מקום השכינה, הדברים נראים בדיוק כפי שאני מתארת אותם. אז מוטי אמר לי לזוז. תזוזי למקום אחר הכל יראה אחרת. וכך החלפתי נושא.
שיחזור כבר מהגלות, למה הוא מתמהמה? ככה הייתי מענה את עצמי כל לילה. ובבקרים נוקשות האיברים של הבוקר הזכירה לי יותר ויותר את צעצועי הפח החלודים של הרשל'ה, יצורים עלובים על קפיץ שהיה מפעיל ומרשה להם ללכת אחריו עד שנפלו דוממים על הרצפה. לא התפלאתי כשמצאתי על עצמי כתמי חלודה. עוד כתם ועוד אחד. שרה טענה בתוקף שאלה סתם נמשים ואני אמרתי לה, זו חלודה. אני הופכת לצעצוע פח. שרה אמרה: די כבר! איך את מדברת, עם ההגזמות שלך. את צעצוע פח? אז תפסיקי לשתות תה. אמרתי לה שאין הסבר אחר לנוקשות הזאת. היא המשיכה להתעקש שאלה נמשים. לסוגיית הגלות היא סירבה להיגרר וכשהייתי שואלת אותה למה שאדם יבחר גלות מרצון היא אמרה שעדיף שאתעסק בעניינים שלי.
זו היתה הטעות של כולם. הם חשבו, כל הזמן, שאני מתעסקת בעניינים שאינם שלי. אבל אחרי הכל, אני הרגתי את הרשל'ה, ואני ראיתי את ההבלחות שלו מסביבי, מן הגלות. ואני הייתי צריכה להתמודד עם זה שהרגתי אותו ועם זה שלא הצלחתי ועם זה שהוא העדיף לגלות.