ימים בלי קטר: משהו כללי

חדי העין מבין הקוראים ודאי שמו לב לכך שנפסלתי אתמול בספירת העומר. ובכן, לא נורא. אתמול קרה דבר חשוב מאד. האחיין שלי שוב עשה אמבטיה. משתמע ממה שכתבתי שזה אירוע נדיר, ולא היא. זה קורה בתדירות די גבוהה.

האחיין שלי הוא יצור קטן שלא מפסיק לזוז. הוא גם חברותי מאד, ואת זה הוא לא ירש מהצד שלנו. מעניין להסתכל עליו, כי כל הדברים שאני רואה אצל אנשים מסביבי קיימים אצלו בצורה גולמית. נניח, זה שאנשים חברותיים רבים עם החברים שלהם. זה שיש כל הזמן חיכוך, והם לא שוברים את הכלים. הם פשוט ממשיכים להם הלאה בחייהם, לפעמים הם מתנצלים ולפעמים הם לא, ואף אחד לא מתעלף מזה. ונניח, הם לא תמיד מבינים אחד את השני במאה אחוז, אבל הם מצליחים לדלג מעל פערי ההבנה ולומר, בסדר, אני לא מבין, אבל יאללה גם כן תקשורת ודיוק. ולפעמים אני מסתכלת על זה בתור קטסטרופה, ולפעמים אני נזכרת בדיוק הממאיר ולאן הוא עשוי להוביל, הצורך הזה בהתכווננות, ואחר כך בשהיה בתוך המצב, ובא לי לבכות (אבל אני לא בוכה כי יש לי הסכם עם עצמי להפסיק להיות כזאת נקבה. אני קשוחה מאד, בעצם). ואז אני רואה את האחיין שלי עובר בין מצבים: מחייך אלי בכנות רבה, עם המון שיניים, ושניה אחר כך מחליט להרביץ לי בכנות רבה, בגבות מכווצות, והוא פונה לכולם באותה לבביות, על אף שאת אבא שלי הוא אוהב יותר. ואני רוצה קצת להיות כמוהו. ובכל אופן, אני רוצה לאפשר לעצמי את האמבטיות שלו.

האמבטיות של האחיין שלי הן מופע מרהיב של קואורדינציה. הן מתנהלות כך: מישהו אומר שצריך לעשות אמבטיה, ואז אני מתנדבת לעשות את המלאכה הזו. לפני שהאמבטיות מתחילות, צריך להפשיט את האחיין מבגדיו. ברוב המקרים מתברר, שלא לחינם קורה שהילד מתהלך בעולם הזה ומפיץ ריח של חיתול מלוכלך. אכן, החיתול שלו מלוכלך. ואני רוצה לומר כאן, במקום שמתאפשר לי, שחיתול נוטה להתלכלך בחומר שנוטה להימרח. ואת זה אנחנו לא מכניסים לאמבטיה, כי אז נקניקי הדרדס יתרחץ במים צואים, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לכן יש שלב מקדמי, שכולל מן מקלחת קצרה, ובה, ובכן, אין דרך אחרת לומר את זה, מורידים שכבות של קקי מטוסיקו של התינוק, ולסירוגין שכבות של קקי מעל הידיים של מנקה הטוסיק (להלן: אני). וצריך הרבה אמונה כדי שאותן ידיים שקרצפו צואה מעל עור יצלחו שוב לפעולות עדינות, כמו גירוד בעיניים, או קליעת צמה בשיער. רק אחרי השלב הזה אני מניחה את דרדסי הנקניק (או נקניקי הדרדס) בגיגית מלאה במים ומגישה לו כלים, והוא מכניס מים מהגיגית לכלים ומעביר את המים מכלי לכלי. לפעמים הוא עוצר להקשיב לרעש שמים משמיעים כשהם נכנסים לבקבוק עם פיה צרה, ולפעמים הוא מתרכז בשפיכת מים מבקבוק לצלחת ומצלחת לבקבוק. אני רוחצת אותו ומסבנת אותו ורוחצת אותו, ואחר כך מתכווננת על הרצפה של חדר האמבטיה כך שאוכל לצפות בו ומחבבת במיוחד את הרגעים שבהם הפרצוף שלו עוטה הבעה מלאת ריכוז. ולפעמים האחיין שלי כל כך מרוצה אחרי העברת מים מהכא להתם, שהוא מחליט שמגיעה לי נשיקה, וזה נחמד מאד. אבל רוב הזמן אני מסתכלת עליו, ולפעמים מראה לו שכלי מסויים עושה כך ולא אחרת, ומשפריץ כך, ואפשר להעביר אליו מים ככה. בכל אופן, בשלב כלשהו מגיע הזמן לצאת ולהתלבש. ולפעמים, כשאין מגבת מוכנה מבעוד מועד, יוצא, שבדרך לחדר, אני מחזיקה בידיים שלי ועל הגוף שלי יצור קטן למדי ונקי מאד ורטוב מאד, שלפני כמה דקות היה מכוסה ב, הממ… קקי, והשתדלתי מאד להחזיק אותו רחוק ממני, שמא ידבק בי משהו. ולא רק אני עושה כך. גם אנשים אחרים, כך מתברר, לא ממהרים להדביק אליהם תינוקות מכוסים בקקי, אבל לא נרתעים מלהחזיק ולחבק תינוקות אחרי האמבטיה. והיכולת הזאת להתנקות מהטינופת ולחבק, זה היה שיעור שהאחיין שלי לימד אותי בסוכות, למעשה, כשהיה לנו שבוע של אמבטיות וריצות ושיגועים, ואני חושבת שבגלל הבנאליות של השיעור הזה חיכיתי עד עכשיו כדי לכתוב אותו. כי תראו, התלבטתי מאד, אבל נזכרתי, שיש סיבה לכך שדברים הופכים לבנאליים.

הגלות, כפי שהסברתי לילדים שלי

מכירים את הסיפור על המלך ששאל את הבנות שלו כמה הן אוהבות אותו, ואז הראשונה אמרה כמו השמש והירח, והשניה אמרה כמו הזהב והיהלומים, והשלישית אמרה כמו מלח, ואז המלך התעצבן והגלה אותה מהממלכה, ובדרך לגלות היא אמרה לטבח המלכותי שיפסיק להוסיף מלח לתבשילים והמלך לא הבין איך מאז שהבת שלו הלכה כל האוכל תפל וחסר טעם ואז הוא הבין את הלקח ובינתיים היא התחתנה עם נסיך ואז היא חזרה לממלכה ואבא שלה הפסיק לכעוס עליה?

כדי להסביר את הגלות, הסיפור נראה כך:

היה היה מלך ולו שלוש בנות. המלך אהב את בנותיו והן אהבו אותו.
יום אחד שאל המלך את בנותיו: אתן אוהבות אותי?
ענתה בתו הבכורה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו השמש והירח.
המלך התמוגג.
ענתה בתו השניה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו הזהב והיהלומים.
המלך שמח.
ענתה בתו הצעירה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו מלח.
המלך זעם. כמו מלח?
הוא גירש את בתו הצעירה מהממלכה.
לפני יציאתה מהארמון, הנסיכה הצעירה הכניסה מעט מלח לביצת בדולח קסומה. זה העלים את כל המלח מהממלכה.
היא יצאה מהממלכה רכובה על סוס ובכתה כל הדרך. בסופו של דבר הגיעה לממלכה הסמוכה. לאט לאט חזרה לאכול ולשתות ומדי פעם אפילו צחקה.
והמלך? בתחילה הוא לא הבין מדוע האוכל שלו כל כך תפל. אבל לבסוף התרגל לאכול בלי מלח. וכך כל אנשי הממלכה. והבת לא חזרה לשולחן אביה עד עצם היום הזה.

סיפור לט"ו באב: נפש ואהבה

(תקציר הסיפור על אמור ופסיכה, אמנם באיחור, אך לט"ו באב) זו תמונתם של אמור ופסיכה כילדים, שידועה גם כנשיקה הראשונה. את התמונה צייר בוגרו, והוא אחראי גם לתמונת הנערה הנוגה והפוזלת מעט, מה שלא גורע בכלל מהחינניות שלה, זו הנערה … להמשיך לקרוא

פעם דיברתי עם חברה שלי, והיא סיפרה לי, איך מדי פעם היא הולכת לראות מישהו שהיא אוהבת ולא אוהב אותה בחזרה. החברה הזו היתה מוצאת תירוצים לדבר איתו בכל מיני הזדמנויות. לא היו לו יכולות טלפתיות יוצאות דופן וכך הוא אף פעם לא הבין, שלמרות שהיא אומרת "אה, רק רציתי לשאול אותך על משהו", היא התכוונה לומר "אולי תצא איתי כבר? אני מחכה לך המון זמן, ואתה בכלל לא יודע. בעצם, אל תצא איתי. תהיה חבר שלי. אל תבחן אותי, פשוט תחיה איתי, מולי, לידי. אולי תאהב אותי?"

יום אחד היא ספרה לי על אחת הפעמים האלה, איך נפגשה בו כאילו במקרה ומצאה תירוץ לדבר איתו. בסוף השיחה הוא אמר:"זהו? זה כל מה שרצית?" והיא אמרה שכן, וחזרה על גרסת הכיסוי שלה לאיך פגשה אותו, כאילו במקרה. הוא חייך והם נפרדו לשלום. שאלתי אותה למה היא לא בקשה ממנו שיהיה חבר שלה, והיא ענתה, שפחדה לשמוע לא.

ברבות הימים, גם אלה הופיעו לכבוד ט"ו באב:

הסיפור של אמור ופסיכה

תאורטיקנים

 הסכנה בלא לאהוב הרבה זמן, היא ההתקרבות המהירה לתאוריה של האהבה. יש לאדם הרבה זמן לחשוב, והוא משיג כל מיני תובנות והוגה במושכלות ובסופו של דבר מבין שאפסה התקווה ואדם כציץ השדה יחלוף, ומתנער והולך לשתות קצת אייס קפה כי אי אפשר ככה בחום הזה. הרבה אנשים מתפקדים כתאורטיקנים של האהבה בשלב זה או אחר בחייהם, ולא שווה להקשיב לאף אחד מהם, חוץ ממני כמובן, כי אני יודעת תמיד על מה אני מדברת. אז כמה מילים על אהבה.

1. אהבה היא מילה שדומה קצת, להבדיל, לשם המפורש. יש בה שני ה"א, ועוד שתי אותיות שונות. והיא נכתבת ואינה נקראת, והמקומות בהם היא נכתבת אינם גלויים לעיני כל.  למה לשם המפורש? אדגים. מתי בפעם האחרונה אמרתם למישהו שאתם אוהבים אותו? אוהבים, ממש, במילים אלה, בשימוש בשורש אה"ב. לא "אני מת עליך", לא "איזה מותק". אני. אוהב. אותך. אני. אוהבת. אותך. ככה. מתי? זה לא קורה הרבה (הערה: אם זה כן קורה הרבה, אני לא מוכנה לקבל את העובדה הזו, כי היא סותרת את התיאוריה שלי. נא להדחיק). למה? לא יודעת. משהו בנשיפה של המילה הזו, בה"אים המרובים, הופך אותה לפחות שמישה ממילים אחרות. והאל"פים גם מקשים. לא סתם אירלה ותירלה מ"יונה ונער" קוראים אחד לשניה אאובי ואאובתי, זה מקל על כל העסק. המילה לא פשוטה לשימוש. אבל יש גם מוזרויות שמצטרפות לעניין הזה, למשל, הנכונות של בני אדם להצהיר שהם אוהבים, פשוט אוהבים, חביתת ירק, והם אוהבים לגמרי לראות האוס, והם ממש אוהבים יוגה. אני ממשיכה עם האסוציאציה שלי לשם המפורש למרות שיש כאן מתיחה מוגזמת של הבדיחה על שני הה"אים והנכתב ואינו נקרא, ואומרת, שאנשים לא מתביישים להגיד אלהים אדירים, או אלהים ישמור, ויש גם נועזים יותר שלא מתביישים להגיד שהם נשבעים בא-ד-נ-י. אבל קשה להם, לכל אלה שכמעט נושאים את שם ה' לשווא, לשאת אותו שלא לשווא. לקרוא לו, להיות איתו, כמו עם ידיד נפש, כמו עם אבא רחמן, כמו עם אדון, כמו עם אהוב. משהו באי השימוש במילה אהבה משחק על המתח הזה שנוצר בגלל הצורך באינטימיות והקושי בשמירה עליה לאורך זמן. ושוב, להבדיל, או שלא, כמו עם אלהים, והעמידה מולו, שאולי לא קיימת, אבל העמידה בנוכחותו קיימת. אפשר לקרוא לו ומקווים שלא ישמע, כי מה נעשה אם ישמע ונצטרך לעמוד מולו. מה אעשה אם אגיד אני אוהבת אותך ואשמע אני אוהב אותך. אסיט מבט, כנראה, ולא אדע את נפשי מרב מבוכה.

2.  זמן מה אני חושבת על פרידות. מה בין פרידה לעזיבה? האדם העוזב מפריד את עצמו מאנשים, ממקומות, ממצבים. עת להפריד ועת לחבר, לא כתב קהלת מעולם, בקטע שמדגים היטב את משמעות הפרידה. פרידה משמעה יש אל"ף ויש בי"ת  ולכל אחד יש את מקומו, והם לא יכולים להיות יחד. עת ללדת ועת למות, את לטעת ועת לעקור נטוע. לא בו זמנית. מצבים בדידים. כך גם פרידת בני אדם. יש פרידה מאדם שעולה על אוטובוס למקום אחר. ויש פרידה עד אור הבוקר, עד חזרת הנשמה בחמלה רבה ומתוך אמונה. ויש פרידה שקודם לה תהליך של הסתכלות המצב ובחינתו, חשבון וסיכום מה יש ומה אין. לפעמים האין עולה על היש ומגיעה פרידה, לפעמים היש עולה על האין ומגיעה הפרידה. ואז הולכים לכיוונים שונים. האיך של פרידה יכול להיות כמו בריחה. הופ אוף דה באס, גאס, מייק א ניו פלן, סטן. הייתי פה ועכשיו אני לא, ונשאר רק חלל. הפרידה יכולה להגיע אחרי הסבר, היא יכולה להגיע אחרי תהליך ארוך של בחינת המצב והיא יכולה להגיע אחרי איזו אינטואיציה שמגדגדת בבטן ומבקשת לעצור את מה שקורה ולהיקרע ממנו. לכל פרידה יש גם תגובה. כך קבע ניוטון לפני שנים רבות:  גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחד, הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעצמתו אך מנוגד בכיוונו. לפעמים החוק פועל כפשוטו וכעצמת הרצון להפריד כך עצמת הרצון להחזיק מחובר. לפעמים זה קצת מסתבך. ואני שואלת, מה הדרך הנכונה, אם יש כזו, במקרה שזו לא מסקנה משותפת. האם צריך להישאר אציליים, להניד בראש בעצב, להנהן ולהתרחק? אולי צריך להמית נפש עם פלישתים, להיאבק מאבק מכוער גם אם אין ברירה אחרת, לפצוע ולא לתת לדברים לעבור? אולי צריך להחזיק את האהוב על כף היד ולנשוף עליו אבק פיות שיסייע לו לעוף, ואולי צריך, כשהוא על כף היד, לבכות עליו עד שיטבע בדמעות?

3. יש את האיך של אחרי הפרידה, את כאבי הפנטום שנשארים אחרי כריתת הגוף שישב ממש פה ליד ותפס נפח בחלל, את הצל שלו שחסר בהליכות ארוכות במעגלים ברחובות העיר, שפתאום התגמדו כי נהלכו בשניים, את התהייה למה ללכת במעגלים, אם הנפש ממילא לכודה בתוך המעגלים האינסופיים של עצמה, כלואה בתוך פעמון זכוכית עכור שלא מאפשר לראות את יפי העולם. יש את ניפוץ הפעמון הזה, השריטות שגורמים להן השברים. הבכי על השריטה שמתערבב בצחוק אמיתי של בני חורין, דיירים בעולם הזה שרואים את אורו. והערבוב הזה, כשהכל מתחיל להגיע ביחד, הצחוק והבכי, הוא מעשה החיבור הראשון וצריך עוד כמוהו כדי לשכך את כאב הנסירה.