יעלה יעלה

רוני עקרה, לא ילדה; פצחי רינה וצהלי לאחלה.
כי
רבים בנישוממה מבני בעולה, אמר ה'.
הרחיבי מקום אוהלך, ויריעות משכנותייך יטואלתחשוכי; האריכי מיתרייך ויתדותייך חזקי.
כיימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים יירש, וערים נשמות יושיבו.
אלתיראי כילא תבושי, ואלתיכלמי כי לא תחפירי,
כי בושת עלומייך תשכחי
, וחרפת אלמנותייך לא תזכריעוד.
כי בועלייך עושייך, ה' צבאות שמווגואלך קדוש ישראל, אלוהי כלהארץ ייקרא.
 כיכאישה עזובה ועצובת רוח, קראך ה', ואשת נעורים כי תימאס, אמר אלוהייך
ברגע קטון עזבתיך,וברחמים גדולים, אקבצך; בשצף קצף, הסתרתי פניי רגע ממך, ובחסד עולם, ריחמתיךאמר גואלך ה'.
כימי נוח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מינוח עוד עלהארץ כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגעורבך.  
כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה וחסדי מאיתך לאימושוברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך, ה'.

(הפטרת פרשת כי תצא: ישעיה נד א-י)

~*~

יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי
הֵנֵץ רִמּוֹן פָּרְחָה גַּפְנִי

יָבוֹא דוֹדִי יָחִישׁ צְעָדָיו
וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו
אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו
אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִי

שׁוּבִי אֵלַי אַתְּ בַּת אֲהוּבָה
שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה
הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה
כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי


רֵעִי דּוֹדִי נַפְשִׁי פָּדִיתָ
וּלְבַת מֵאָז אוֹתִי קָנִיתָ
עַתָּה לִי בֵין עַמִּים זֵרִיתָ
וְאֵיךְ תֹּאמַר כִּי אֲהַבְתָּנִי


אֲיֻמָּתִי לְטוֹב זֵרִיתִיךְ
וְלִתְהִלָּה וּלְטוֹב שָׂרִיתִיךְ
כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ
עַל כֵּן אוֹשִׁיבֵךְ עַל דּוּכָנִי


לוּ יְהִי כִדְבָרְךָ יְדִידִי
עַתָּה מַהֵר תֶּאְסֹף נְדוּדִי
וּלְתוֹךְ צִיּוֹן נְחֵה גְדוּדִי
וְשָׁם אַקְרִיב לָךְ אֶת קָרְבָּנִי

חִזְקִי רַעְיָה חִכֵּךְ כְּיֵין טוֹב
כִּי צִיץ יִשְׁעִי רַעֲנָן וְרָטֹב
וּלְסִירַיִךְ אֶכְרוֹת וְאֶחְטֹב
וְחִישׁ אֶשְׁלַח לָךְ אֶת סְגָנִי

(רבי ישראל נג'ארה)

~*~

נו, שישלח כבר.

אלול

הערב ישבתי וניגנתי את "ערב של שושנים". זה לא דבר של מה בכך, אצבע אחת שלי יצאה זמנית מכלל שימוש. בכל אופן, ניגנתי ושרתי והגיתי במילים, שמתארות בעדינות פגישה לילית בין אהוב לאהובה בבוסתן. רוחות של לילה נושבות, מבושמות בריח של שושנים. הוא לוחש לה שירי אהבה ובבוקר מנשק אותה על פיה.

הלילה הלכתי להגיד סליחות. מתחילת אלול ועד יום הכיפורים קמים הספרדים ובני עדות המזרח והמסתפחים אליהם כדי לומר י"ג מידות משובצות הפיוטים. חלק מהזמן חשבתי על "ערב של שושנים", שודאי מהדהד את שיר השירים. השוויתי אותו לפיוטי הסליחות שקראנו וגיליתי, שלמרות שכבר למדו אותנו בבית הספר שאלול – ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, אין דוד ואין רעיה בסליחות. אין תיאור של כנסת ישראל שמתקשטת והולכת במלוא הדרה אל דודה, הלא הוא הקב"ה, כדי לבקש סליחה. במקום הציור הזה משתמשים בשני ציורים: עם ישראל כבן ועם ישראל כעבד. ואז חשבתי על זה שארבעים יום יקומו אנשים לומר סליחות. ארבעים יום הם יגידו לאלהים: אתה רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה (ובמין טריק מתוחכם הם ישמיטו את ה"לא ינקה" שמגיע אחרי ה"נקה", כדי שאלהים לא יזכור שהוא יכול גם לכעוס ולא רק לסלוח). זה פשוט כמו ילד קטן, שעומד מאחורי הכתף של אבא שלו, שעסוק במשהו חשוב, והוא אומר לו "אבא", ונוגע לו בכתף, ואומר לו שוב "אבא", ושוב נוגע בכתף, ושוב "אבא" ונגיעה בכתף, וכך אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא, עד שאבא שלו שם לב ונפנה אליו. בימים האלה של אלול, אפשר שלא לבוא מקושטים.חפים מתחכום, עומדים ונוגעים לאלהים בכתף ואומרים לו: זוכר את משה ואהרן? עשה למענם. זוכר את דוד? עשה למענו. כמו ילדים קטנים שזוכרים הבטחות נשכחות, שניתנו בחוסר תשומת לב, ולא מוכנים לוותר למי שהבטיח עד שיקיים אותן.

אב הרחמן ימשוך עבדו אל רצונו ויזכה אותו להיות ידיד נפשו.

(וזו תוספת, הכי מוכר והכי חשמלי שאני מכירה)