תהיל לכל גיל: מזמור קל"א

 

שיר המעלות לדוד
ה' לא גבה לבי
ולא רמו עיני
ולא הלכתי בגדלת ובנפלאות ממני
אם לא שויתי ודוממתי נפשי
כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי
יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם

קשרים תרבותיים: מדובר בלהיט סעודה שלישית במוסדות חינוך של הציבור הדתי, נכון ללפני עשור ואולי גם היום.

מה יש בפנינו: בפסוק א' הרצאת זכויות – לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. בפסוק ג', מסקנה ובקשה – יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם. אך מהו פסוק ב'?

באיזו סעודה שלישית אחת, לפני כחצי יובל, התלונן בפני מישהו על חוסר הבהירות של הפסוק, וכמו בשיר על גיורא, הבן של השכן, אני אמרתי שכן. ואז הוא שאל אותי את שאלת השאלות: נו באמת, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי? מה זה אומר? לא עניתי לו, כי תשובות שנונות או חכמות מגיעות אלי בדרך כלל רק אחרי כמה ימים.

ובכן, בפסח דהשתא השכבתי את עצמי לישון*, ולא הייתי רגועה. אז אמרתי לעצמי די, יהיה בסדר, ונרדמתי כעבור זמן קצר. וזה משהו שאמהות עושות. הראש והלב שלי לטפו את הראש והלב שלי ואמרו להם שיהיה בסדר כמו שאמא שלי היתה עושה, וכמובן שהיתה שם צביטה כזו, שנמצאת שם מאז שהגעתי לגיל שבו נשיקה מאמא הפסיקה לפתור את כל בעיותי. החילוף החצוי בין התפקיד של המבוגר לתפקיד של הילד צבט לי ככה. כגמול עלי אמו, שמרגיש בטוח בשמיעת פעילות הלב שלה, כגמול עלי נפשי: הנפש שלי מתרפקת עלי, מרגישה אותי ונרגעת.

התקווה והאפשרות לייחל אל ה' קשורים לזה שלא יגבה הלב ולא ירומו העיניים. בלי התהלכות בגדולות, ועם היכולת להיות מספיק יציבים כדי לאפשר לנפש להשתוות ולידום עליך כמו ילד שמשתווה בדממה בחיק אמו.

מבולבלים? גם אנחנו.

 

_________________________________

*פרימה

אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר-עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ?
אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד?
אָדָם נִפְרָם מִיַּלְדוּתוֹ כְּמוֹ חוּט מִתּוֹךְ מַרְבָד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

אָדָם נוֹסֵעַ בְּנַפְשׁוֹ לְוִילְנָה אוֹ מַדְרִיד,
צָפוֹנָה מֵהַזְּמַן וּמַעֲרָבָה מֵעַצְמוֹ,
אָדָם בּוֹנֶה גוֹנְדוֹלוֹת וּמַפְלִיג מִוְּרִיד לִוְרִיד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

בְּפוּךְ לָבָן הוּא מִתְכַּסֶּה, וְחָשׁ כֵּיצַד הָיְתָה
אִמּוֹ עַכְשָׁו כּוֹרַעַת וְחוֹפָה אֶת הַמִּטָּה,
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר הַעֶרֶשׂ וְשׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

(דורי מנור, מתוך: בריטון)