בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

הגלות, כפי שהסברתי לילדים שלי

מכירים את הסיפור על המלך ששאל את הבנות שלו כמה הן אוהבות אותו, ואז הראשונה אמרה כמו השמש והירח, והשניה אמרה כמו הזהב והיהלומים, והשלישית אמרה כמו מלח, ואז המלך התעצבן והגלה אותה מהממלכה, ובדרך לגלות היא אמרה לטבח המלכותי שיפסיק להוסיף מלח לתבשילים והמלך לא הבין איך מאז שהבת שלו הלכה כל האוכל תפל וחסר טעם ואז הוא הבין את הלקח ובינתיים היא התחתנה עם נסיך ואז היא חזרה לממלכה ואבא שלה הפסיק לכעוס עליה?

כדי להסביר את הגלות, הסיפור נראה כך:

היה היה מלך ולו שלוש בנות. המלך אהב את בנותיו והן אהבו אותו.
יום אחד שאל המלך את בנותיו: אתן אוהבות אותי?
ענתה בתו הבכורה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו השמש והירח.
המלך התמוגג.
ענתה בתו השניה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו הזהב והיהלומים.
המלך שמח.
ענתה בתו הצעירה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו מלח.
המלך זעם. כמו מלח?
הוא גירש את בתו הצעירה מהממלכה.
לפני יציאתה מהארמון, הנסיכה הצעירה הכניסה מעט מלח לביצת בדולח קסומה. זה העלים את כל המלח מהממלכה.
היא יצאה מהממלכה רכובה על סוס ובכתה כל הדרך. בסופו של דבר הגיעה לממלכה הסמוכה. לאט לאט חזרה לאכול ולשתות ומדי פעם אפילו צחקה.
והמלך? בתחילה הוא לא הבין מדוע האוכל שלו כל כך תפל. אבל לבסוף התרגל לאכול בלי מלח. וכך כל אנשי הממלכה. והבת לא חזרה לשולחן אביה עד עצם היום הזה.

כרחוק מזרח ממערב

בפדיון הבן של בת דודה שלי עמדתי ליד שניים מבני הדודים שלי. אחד מהם אחרי פוסט-דוקטורט במדעי המח ומקדם בקרבי ובקרב אחי את הרעיון לפיו חלקים במח שאחראיים על היכולת שלנו להזות אחראיים גם על היכולת שלנו להאמין בא-להים והשני מתכנת (1) ולא נחשד במסורתיות יתרה, בעוד בבני דודים אחרים שלי אפשר לחשוד. היינו שמחים ועליזים, ואז מדעי המח שאל אותי אם הורדתי את הכיפה. עניתי שכן, והראיתי לו שאני לא חובשת כיפה, וחשבתי שזה סוג הומור חדש שאני עוד לא מכירה. מסתבר שהבדיחה אפילו לא התחילה, כי אז מדעי המחשב שאל אותי: באמת? אמרתי: לא. וחשבתי, שצריך מידה די גבוהה של חוסר הבנה ביהודים דתיים במדינת ישראל כדי לחשוב שהעובדה שאשה לא חובשת כיפה מורה על משהו. עכשיו אני חושבת שזה הסתבך מהר ממה שציפיתי.

אז רגע. שאל מדעי המח. את באמת מאמינה שיש מישהו ששולט על כל מחשבה שלך?

חשבתי קצת, ועניתי לא, כי אני לא מאמינה שזה מה שא-להים עושה.

ואז הם הסתכלו אחד על השני וצחקו, ומדעי המחשב אמר למדעי המח: ניתן לה כמה שנים (לאמר: ניתן לה כמה שנים והיא תעבור צד).

הצטערתי, כי הרגשתי כמו רבי אמנון ממגנצא.

הסיפור על רבי אמנון ממגנצא מופיע במחזור ליום הכיפורים לפני ונתנה תוקף, הפיוט שאף אחד אצלנו לא אומר, כי אנחנו לא בעדה הנכונה (רמז: בכל מקום בו כתוב במחזור "במקצת קהילות נהגו לומר", אפשר לדלג הלאה). את הסיפור הקריאה לנו המורה א' לפני כיתה ט', בימים בהם אמרנו סליחות והמתח הרוחני של המורות גאה. המתח הרוחני של התלמידות היה נמוך. המורה א' הקריאה לנו כיצד המלך תפס את רבי אמנון ממגנצא ואמר לו להתנצר או למות, ואיך רבי אמנון ענה לו שהוא יחשוב על זה, ואחר כך, בבית, הוא הצטער, כי הוא הבין שהמלך יאמין לו שהוא חושב ברצינות להיות נוצרי. הוא הלך למלך ואמר לו שהוא לא יתנצר. כעונש המלך ציווה שיכרתו את ידיו ואת רגליו. כשרבי אמנון שכב גוסס במיטתו(2) הוא חיבר את 'ונתנה תוקף'. אחר כך המורה השמיעה לנו את ונתנה תוקף בלחן של יאיר רוזנבלום ובביצוע חנוך אלבלק, מה שכנראה מוכיח סופית שזה לא היה בית-ספר אשכנזי בכלל, כי כל האשכנזים שדיברתי איתם על הנושא טוענים בתוקף שהמנגינה הזו סתם הורסת את הפיוט, אבל זה גם מראה איך האתוס האשכנזי שלא מפריד בין ימי אבל לימים הנוראים חלחל לאתוס הספרדי. הבנות מהכיתה שלי, אגב, חשבו שזו מנגינה מגוחכת. אצלנו בבית אוהבים.

בכל אופן, ברור שההשוואה לרבי אמנון ממגנצא מלאה בפאתוס, אבל קצת הצטערתי על זה שלא ביררתי שהם מבינים שאני צוחקת עליהם. כמובן, לא עשיתי את זה כי השאלה שלהם נשמעה לי מגוחכת. אולי זו בעיה בפני עצמה. ולא רציתי שהם יחשבו שאני לא מאמינה בא-להים בכלל, כי לא זה מה שניסיתי להגיד.

חשבתי על כל הסיפור הזה עכשיו כי התחשק לי לשמוע את "מעוזי", ואז חשבתי, שאולי גם שאר הפיוטים של רבי רפאל ענתבי זכו למנגינות יפות. וכך הגעתי ל"למה הקץ", שהלחן שלו זכה לעיבוד יפה מאד של מארש דונדורמה. מכיוון שאת הביצוע שלהם שמעתי תוך כדי נהיגה, לא יכולתי לבדוק איך קוראים למנגינה. כשמנגנים את המנגינה הזו בעוד ובתוף קשה להאמין שהמנגינה הזו יכולה להישמע מזרח-אירופית- אולי-צוענית, אבל הביצוע של מארש דונדורמה באמת מזכיר נסיונות לְמַזְרֵחִ כל מני ניגונים מהקרפטים ברוח הפיוז'ן הנושבת היום (3). כל כך שמחתי לגלות את המנגינה הזו, שחשבתי לעצמי: הנה, לכי תגידי שאין השגחה פרטית. ואז נזכרתי בכל הסיפור הזה, וניסיתי לחשוב קצת מה זה השגחה פרטית, והגעתי לשאלות רבות שנוגעות לטוב בעולם ולרע בעולם ולבינוני בעולם, ואז חזרתי לשמוע "למה הקץ" ולהמשיך עם רבי רפאל ענתבי.

בשולי הדברים: כל מני זנבות שמי יודע מתי אוכל לכתוב את ההרהורים שלי לגביהם

אלמוג בהר כתב על הקשר בין פיוטים ללחנים ערביים ובעיקר מעניינים ברשומה שלו דבריו על משה חבושה. מנקודת מבטו של בהר בין היהודים לערבים בארצות ערב שררה אחווה וקרבה. היא אכן שררה, אבל גם שנאה שררה, והיא לא קשורה רק להקמת מדינת ישראל. האווירה של מה שהוא כותב לא מדוייקת לתפיסתי, אבל הדברים יפים מאד, ובעיקר צבט את הלב שלי "לעומת זאת, אומר חבושה, יש בחורי ישיבה מזרחים 'ששרים עכשיו רק חסידי'", שתיאר מה שהתרחש בכמה סעודות שבת עם חברים שלי וגם את התחושות של אבא שלי, שנהנה מאד משלמה ז"ל, שלמה מועלם שנאמר עליו שהמואזינים היו לומדים אצלו מקאם וסלסולים, ומקשר את המוזיקה הזו לא למורשת מפוארת שענפיה הם הזמרים המזרחיים של היום, אלא גוזר אותה מהשירים המזרחיים אותם הוא מתעב.

וזה בתי צאי, עוד לחן ערבי, מאד. זה לא הביצוע הכי איכותי שקיים לשיר, אבל תראו איך משה חבושה שמח ונהנה מהעוּד (רואים חיוכון קטן בזוויות השפתיים).

 

 

________________________________________

(1)   פירוט המקצועות חשוב, כי הוא מדגים את הרציונליות שלהם.

(2)   זה נראה כמו טורסו מדמם, אבל תמיד דמיינתי מצעים לבנים, בוהקים, מעומלנים, אולי אפילו מצנפת לבנה.

(3)   כאן רק חליל, שמצליח להסביר איך אפשר להתבלבל. יכול להיות ששווה לעקוב אחרי יוסי ארנהיים שמחלל בסרטון הנ"ל. וכך נשמע ביצוע בערבית של השיר הזה.

תהיל לכל גיל: מזמור קל"א

 

שיר המעלות לדוד
ה' לא גבה לבי
ולא רמו עיני
ולא הלכתי בגדלת ובנפלאות ממני
אם לא שויתי ודוממתי נפשי
כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי
יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם

קשרים תרבותיים: מדובר בלהיט סעודה שלישית במוסדות חינוך של הציבור הדתי, נכון ללפני עשור ואולי גם היום.

מה יש בפנינו: בפסוק א' הרצאת זכויות – לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. בפסוק ג', מסקנה ובקשה – יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם. אך מהו פסוק ב'?

באיזו סעודה שלישית אחת, לפני כחצי יובל, התלונן בפני מישהו על חוסר הבהירות של הפסוק, וכמו בשיר על גיורא, הבן של השכן, אני אמרתי שכן. ואז הוא שאל אותי את שאלת השאלות: נו באמת, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי? מה זה אומר? לא עניתי לו, כי תשובות שנונות או חכמות מגיעות אלי בדרך כלל רק אחרי כמה ימים.

ובכן, בפסח דהשתא השכבתי את עצמי לישון*, ולא הייתי רגועה. אז אמרתי לעצמי די, יהיה בסדר, ונרדמתי כעבור זמן קצר. וזה משהו שאמהות עושות. הראש והלב שלי לטפו את הראש והלב שלי ואמרו להם שיהיה בסדר כמו שאמא שלי היתה עושה, וכמובן שהיתה שם צביטה כזו, שנמצאת שם מאז שהגעתי לגיל שבו נשיקה מאמא הפסיקה לפתור את כל בעיותי. החילוף החצוי בין התפקיד של המבוגר לתפקיד של הילד צבט לי ככה. כגמול עלי אמו, שמרגיש בטוח בשמיעת פעילות הלב שלה, כגמול עלי נפשי: הנפש שלי מתרפקת עלי, מרגישה אותי ונרגעת.

התקווה והאפשרות לייחל אל ה' קשורים לזה שלא יגבה הלב ולא ירומו העיניים. בלי התהלכות בגדולות, ועם היכולת להיות מספיק יציבים כדי לאפשר לנפש להשתוות ולידום עליך כמו ילד שמשתווה בדממה בחיק אמו.

מבולבלים? גם אנחנו.

 

_________________________________

*פרימה

אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר-עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ?
אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד?
אָדָם נִפְרָם מִיַּלְדוּתוֹ כְּמוֹ חוּט מִתּוֹךְ מַרְבָד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

אָדָם נוֹסֵעַ בְּנַפְשׁוֹ לְוִילְנָה אוֹ מַדְרִיד,
צָפוֹנָה מֵהַזְּמַן וּמַעֲרָבָה מֵעַצְמוֹ,
אָדָם בּוֹנֶה גוֹנְדוֹלוֹת וּמַפְלִיג מִוְּרִיד לִוְרִיד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

בְּפוּךְ לָבָן הוּא מִתְכַּסֶּה, וְחָשׁ כֵּיצַד הָיְתָה
אִמּוֹ עַכְשָׁו כּוֹרַעַת וְחוֹפָה אֶת הַמִּטָּה,
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר הַעֶרֶשׂ וְשׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.

(דורי מנור, מתוך: בריטון)

ובינתיים העולם מתפורר ואין לי כלים לכתוב כיצד הוא לא

ככל שהקורס מתקדם ומעמיק הקרקע שמתחת לרגליים שלי מתפוררת, כשמתברר שכל העולם הזה מבוסס על מנגנוני כח ממסדיים. קשה לשהות בכיתה, לשמוע את הדברים האלה ולסכם מתוך תחושת הקבס, מתוך הצער. הנה למשל, בהכנת טכסט לשעור אני כותבת הערות על פתק, חצי מסכמת את הכותב, חצי שואלת את עצמי אותן שאלות שהוא מעלה בשפה אחרת. אני כותבת:

מי נותן לנו אמת ודעת?

מחייכת בפנים בצער: זה א-להים.

אבל התשובה של המחבר היא שהממסד, דרך דרכי הפצת המידע.

יש לי מזור אינטואיטיבי, ואין לי כלים לפרוש אותו. אני צריכה לחשוב עליו עוד. מה שמעניין הוא שאני חושבת על המזור בשפה של גאולה, שהיא לא שפה שאני מרבה להשתמש בה.

רבי אברהם מיוחס על רבי חנניה בן עקשיא

וגם יובן ברייתא 'רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'.

שיש לדקדק, שהרי אמר שבשביל שרצה הקב"ה לְזָכּוֹתם לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שאדרבה, הסברה נותנת להפך, שאם היו מצוות מעטות, היה כל אחד יכול לזכות בכולן, אבל עתה, שהם תרי"ג מצוות, וכמה דקדוקים, וכמה עונשים, מי הוא זה שיכול לזכות בכולן או ברובן?

אלא שנראה לעניות דעתי שיובן על מה שאמרו חז"ל על פי 'אכתב לו רבו תורתי כמו זר נחשבו', שלכך נתן הקב"ה את התורה בכתב, ובעל-פה משנה ואגדה ותלמוד, מפני אומות העולם, שמא ינטלו את התורה מישראל ויאמרו לנו ניתנה התורה.

וזה שאמר רבי חנינא שבשביל שרצה הקב"ה לזכות את ישראל דווקא, ולא יהיה כח לאומות העולם ללמוד התורה ולזכות בה, מה עשה הקב"ה? לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, דהיינו תורה בכתב, ומצוות ומשנה ותלמוד וכיוצא בכל-פה, ואם כן אינם יכולים אומות העולם לזכות בתורה.

וזה שאמר הכתוב 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', דהיינו תורה שבכתב, ומשנה ואגדה ותלמוד בעל-פה, שהם דקדקי סופרים, ואם כן אין להם שום זכיה לאומות העולם בתורה, כי אם דווקא לישראל הקדושים. וזה שאמר 'כי לקח טוב נתתי' היא תורה שבעל-פה, כדי ש'תורתי אל תעזובו' כנזכר לעיל.

שדה הארץ, חלק ב', פרשת וזאת הברכה,  דף קל"ח עמ' א' – עמ' ב', דפוס מרדכי נחמן וליאון קלעי, סלוניקי, תקמ"ד, (1784)

[עכשיו אני מרגישה פחות רע בגלל מה שדרידה אומר על מנגנוני הכח שמסתתרים מאחרי טקסטים; אם מתחילים מהניגוד הבסיסי שבין דיבור לכתב ודיבור הוא ההיררכיה וכתב הוא ביזורה, וחושבים על חז"ל סוציולוגית, על משטור וכולי, ובמיוחד ביחס לחשיבות הרבה שיש לתורה שבעל-פה, האגרות מתרפסות. אבל כאן רבי אברהם מיוחס עושה מזה בדיחה, זה תעלול של א-להים. וזה הפתרון. עבורי, בכל אופן.]

{רבי אברהם מיוחס היה בן למשפחת מיוחס המיוחסת (ככל הנראה), שהגיעה לירושלים מספרד ומאיזמיר. פעל במאה הי"ח. עסק בקבלה. יש לנו פירושים שלו ל'עץ חיים', שו"ת ודרשות על התורה}

תהיל לכל גיל: מזמור קמג

מילות פתיחה מרגשות: בעת היוולדו היה הבלוג הזה כלי עזר ללימוד משנה בבקיאות. קראו לו ששת, על שם ששה סדרי משנה. לדעתי זה חמוד פלוס. אבל זה החזיק מעמד יומיים וחצי, ואז נשברתי. בגלל זה אני נרתעת מאד מלהכריז על פתיחת המדור החדש תהיל לכל גיל, אבל אין ברירה. מדור חדש נפתח, קוראים לו תהיל לכל גיל ובו אני אנסה לכתוב משהו על מזמורי תהלים. מה שאכתוב יהיה לא-שלם כי אי אפשר להקיף את הכל ממילא, אבל זה הרי לא תירוץ לעבודה חלקית, אז אני חושבת שכך וכך ימים להתבשל לפני הכתיבה מספיקים בפורום הזה, ומבטיחה שאם היומרות שלי יקפצו מעל לפופיק אקדיש עוד זמן לפילולוגיה, לנוסח וכולי. יש לי פינה חמה בלב לכל אלה, אבל העניין הוא שרציתי לכתוב כי משהו דגדג לי והתחלתי לשיר פסוק מולחן מתהלים, ואז משהו דגדג לי והלכתי לבדוק את כל המזמור. ומה שלפניכם זה מה שיצא. אני חושבת שיהיה ברור מה מעניין אותי ממה שיכתב כאן. הלוואי שהמדור יתפוס.

מזמור לדוד
ה' שמע תפלתי האזינה אל-תחנוני
באמנתך ענני בצדקתך.
ואל-תבוא במשפט את-עבדך
כי לא-יצדק לפניך כל-חי.
כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי
הושבני במחשכים כמתי עולם.
ותתעטף עלי רוחי
בתוכי ישתומם לבי.
זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל-פעלך
במעשה ידיך אשוחח.
פרשתי ידי אליך
נפשי כארץ-עיפה לך סלה.
מהר ענני ה' כלתה רוחי
אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם-ירדי בור.
השמיעני בבקר חסדך כי-בך בטחתי
הודיעני דרך-זו אלך כי-אליך נשאתי נפשי.
הצילני מאיבי ה'
אליך כסתי.
למדני לעשות רצונך כי-אתה -לוהי
רוחך טובה תנחני בארץ מישור.
למען-שמך ה' תחיני
בצדקתך תוציא מצרה נפשי.
ובחסדך תצמית איבי
והאבדת כל-צררי נפשי כי אני עבדך.

כדי לכתוב עימדתי את המזמור, ואז קראתי אותו וזה היה כמו לקרוא שירה. מצחיק להגיד את זה, נכון? כל תהיל הוא שיר. אבל יש כאלה שהשיריות שלהם מעט יותר זרה לנו. והמזמור הזה אישי מאד.

מה יש פה: בקשה שה' ישמע תפילה, ולא יתחשבן עם המדבר איתו (א-ב). התפילה מגיעה בעקבות הרדיפות של האויבים, שמחלישות אותו (ג-ד). בזמן הרדיפות הוא (אני לא רוצה לכתוב הדובר, זה מבחיל בעיני, עמכם הסליחה) עוצר לרגע לשוחח, להזכר, לא בעצמו אלא במעשה ידי א-להים (ה). למה? לא יודעת. המחשבה היא הכנה לתפילה. התפילה (ו-יב) מורכבת מבקשה שה' יענה(ז-ח), וזו חזרה על הבקשה מה', שישמע את התפילה, שקראנו בתחילת המזמור. אחר כך בקשה להצלה מהאויבים (ט), בקשה מה' שילמד אותו לעשות רצונו (י), בקשה שיוציא אותו מצרה (יא) ושוב בקשה להצלה מהאויבים (יב).

על החזרות לשמיעת התפילה: יש לנו כאן מיז-א-נבים (Mise en abyme = הצבה לתוך האינסוף) אינטראקטיבי. כשאני קוראת תהלים קמג בתור תפילה, אני אומרת לא-להים, אני מבקשת ממך שתקשיב לי כשאני מתפללת, כמו שהוא בקש ממך כשהוא התפלל שתקשיב לו כשהוא מתפלל. אני משתתפת בתעלול הזה של הצבת תפילה בתוך התפילה.

על הקריצות לתרבות: ודאי זיהיתם את 'כי לא יצדק לפניך כל חי' ששרים מדי פעם בשבתות, כי הוא שובץ בפיוט של אבן עזרא 'צמאה לך נפשי'. 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה. מהר ענני כלתה רוחי' הוא כמעט פסוק וחצי, סיני תור הלחין אותו והחשק שהתחשק בי לשיר את השיר הזה בשבוע שעבר היה הטריגר לכתוב קצת על המזמור.

על הקריצות לתנ"ך: המחצית השניה של פסוק ג' מופיעה כמעט מילה במילה בספר איכה (ג, ו; פרק ג' בנוי מכפולות של שלושה פסוקים על סדר הא"ב. אצטט את כל שלושת הבי"תים, כלומר גם את פסוקים ד ו-ה):

בלה בשרי ועורי שבר עצמותי
בנה עלי ויקף ראש ותלאה
במחשכים הושיבני כמתי עולם

מי הרודף בפרק הזה? אני חושבת שאפשר להבין שלא רק בשר ודם. א-להים משתתף שם, ולו רק בגלל דחיית התפילות. הפרקים האלה מדברים בדימויים שלהם, אבל שונים בתכלית השוני: איכה מלאה בזעווה, והתהיל פה הוא שיר תחנונים, אבל כזה שיש בו תקווה. חוץ מזה, באיכה מופיע גם הפסוק

'לאמתם יאמרו איה דגן ויין
בהתעטפם כחלל ברחבת עיר
בהשתפך נפשם אל חיק אמתם' (ב, יב)

שמצטרף לתקבולת שבפסוק ד' ועוזר לנו להבין שלהתעטף זה להיחלש.

על התקווה: תקווה קיימת כשיש דיאלוג. לכן כל כך חשוב לו שה' ישמע אותו, וגם יענה לו. כי ככה דיאלוג מתנהל.

על הציורים: במזמור הזה אין ציורים מובהקים. זה לא 'מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר' עם כרי דשא ואחו פורח וגיא צלמוות וכבשים רועות. זה מזמור על תפילה, והתפילה נמצאת בתוך תפילה, כבר אמרתי. הציור שלו מופשט למדי.

ובכל זאת, על הציורים – על הארץ: [א] האויב דכא לארץ חיתו. דך הוא נמוך, שפל. האויב הנמיך אותו לארץ, ואפשר לראות את הסצנה הזו, כי ראינו המון מרדפים בסרטי פעולה והשוטר משכיב את הפושע לכביש ומצמיד את הראש שלו לאספלט. [ב] נפשו כארץ עיפה, ואנחנו רואים אולי מדבר עם פצלי יובש באדמה. אעיר כאן, שלמרבה האירוניה, הפצלים האלה מתאפשרים רק אחרי גשם. אבל גשם במדבר לא מחלחל. האדמה נאטמת והוא זורם לו בנחלי אכזב במורדות אגני ניקוז אל הים. [ג] יש כאן גם ארץ מישור, החביבה מאד על שלל כותבים תנ"כיים, במיוחד על ישעיה. ארץ מישור היא המצב המתוקן. היא מישורית ונוחה אז היה לנו מישהו שאכל אדמה והוא מסתכל עליה ורואה כמה היא מאובקת ובמחשבותיו הוא אומר לעצמו שהוא שם, מאובק כמוה ועייף, ואחר כך חולם על ארץ סלולה.

ובכל זאת, על הציורים (2) – על הכיסוי: [א] לשורש עט"פ שתי משמעויות, האחת משמעה כיסוי, הסתרה, והשניה משמעה חולשה. כשאומרים 'ותתעטף עלי רוחי/ בתוכי ישתומם לבי', זה די גאוני, כי ה'ותתעטף' מקביל ל'ישתומם' מבחינת החולשה, ול'בתוכי' מבחינת הכיסוי. כל תיאור הפנים הזה מתאים כמובן להלך הרוח המדיטטיבי שלו. [ב] אם ה' יכסה את עצמו, יסתר פניו ממנו, הוא ימשל ליורדי בור, אלה הקבורים בקבר, הנסתרים מעין כל. [ג] ומה זה ה'אליך כסתי'? אני לא בטוחה. אולי אפשר להגיד שזה משהו על הצורך להיטמע בתוך א-להים, אבל זה לא כל כך מתאים, כי המזמור נוקט בשיטה די שוויונית. אין פה אפילו בקשה להסתופף בצלו או לבקר בהיכלו. אז אולי מרוכך. לא להיטמע, אלא להתחבא, ברוח הכיסוי הנושבת במזמור.

איחולים לסיכום (אני אומרת על עצמי, תרצו, תצטרפו): האיחולים הקטנים העולים לי מהמזמור הזה הם שה' ישמיד את האויבים שלי, בין אם בדם אש ותמרות עשן ובין אם בדרך שלמה יותר, בה אני מבינה שאף אחד לא אויב אותי ומגיעה להרמוניה מופלאה עם העולם; שה' יקשיב לתפילות שלי; שה' יגלה לי את פניו ולא יסתיר אותן ממני; שיהיו לי מדיטציות טובות. האיחול הגדול מהמזמור הזה, להיות בדיאלוג. מי יתנני אוזן קשבת ופה עונה, אמן.

א-להים שבתוך השמש

כשחזרנו הביתה היום נסענו מול השמש, שהיתה מאחרי ענן, ובזכות זה יכולנו לראות אותה ולגלות שלשמש ולירח אותו גודל.

כשהייתי קטנה נמנעתי מלהסתכל לתוך השמש בגלל הספור על רבי יהושע בן חנניה והקיסר:

אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: רוצה אני לראות את א-להיכם.
אמר לו: לא תוכל לראותו.
אמר לו: באמת אראה אותו.
הלך, העמידו בשמש בתקופת תמוז. אמר לו: הסתכל בו.
אמר לו: לא אוכל.
אמר לו: בשמש, אחד מהמשרתים העומדים לפני הקדוש ברוך הוא אמרת לא אוכל להסתכל בו; שכינה לא כל שכן.
(חולין ס.)

איכשהו הבנתי מהספור הזה שא-להים נמצא בתוך השמש, שאם מסתכלים לתוך השמש רואים את א-להים. הבנתי גם, שאסור לראות את א-להים, ומכאן שאסור להסתכל לתוך השמש. בעקבות הקריאה ערכתי ניסוי מוטה, הסתכלתי לתוך השמש כדי להוכיח לעצמי שאי אפשר להסתכל לתוך השמש, כלומר אי אפשר להסתכל על א-להים, כי אי אפשר לראות את א-להים.

שמחתי להיזכר היום בספור הזה על רבי יהושע והקיסר ועל עצמי. ובחורף, למרות שהחמה לא במלוא זיווה, היא מוליכה קרני שמש בקווים ישרים בתחתית העננים. לעננים שלום, וכל יום נראה כמו יום מתן תורה כפי שהוא מופיע בתמונות.