האחיין שלי מגלה מעילים

יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשים שמתפשטים ואנשים שלא. אני מאלה שמתפשטים, וזה אומר, שכשאני מגיעה לחדר אני מורידה את הצעיף שלי ושמה אותו בפינה אחת, ואת המעיל בפינה שניה, וקרוב לודאי שאני חולצת מגפיים ומניחה אותם בפינה שלישית, ואז אני מתיישבת על הספה ומכרבלת את הרגליים שלי אלי. בקיץ זו הופעה הרבה יותר קצרה: אני חולצת סנדלים וממשיכה לעמוד, כדי שאף אחד לא ישים לב לזה שכפות הרגליים שלי ממש שחורות.
אנשים שלא מתפשטים לא עושים את כל זה, מה שאומר שהם לא מקלפים מעליהם שכבות בגדים וגם לא מפזרים בגדים ברחבי חדרים (אני צריכה הרבה שליטה עצמית כדי לרכז את הטקסטיל שלי לערימה אחת).
~*~
אתמול היינו אצל האחיין שלי. גיסתי היא אשה לא מתפשטת. היא לא חולצת נעליים במקומות זרים, ותמיד קר לה, אז היא לא מורידה מעיל וצעיף. היא גם נשמעת להלכות צניעות יותר ממני, אולי זה קשור. בכל אופן, מאז שהתחיל לתקשר ברמה זו או אחרת, האחיין שלי מביע התרשמות מכל מני נעליים שלי שנזרקות מסביבו בהזדמנויות שונות ומבקש לנעול אותן. אתמול היתה עליית מדרגה, כשהוא שם עין על המעיל האדום שלי (בהחלט לא נעליים) ולבש אותו וגם ידע לבקש שאקפל לו את השרוול, כדי שיוכל להמשיך להחזיק בטלפון של אמא שלי ולא להחזיר לה את המכשיר לעולם. עד עכשיו לא החלטתי מה מצא חן בעיני יותר: ההתעקשות שלו לעטות מלבושים שגדולים עליו בכל כך הרבה מידות, התמרונים העדינים שלו עם אמרת המעיל שמא ימעד, או ההבנה הפשוטה שהגיע הזמן להחזיר לדודה שלו את המעיל והצעיף ולהתחיל לבכות כי סבא נוסע.
בקיצור, רציתי לשים פה את התמונה הזו

image

וזה המלל שמתלווה אליה.