שרון מת

השנה בברוריה היתה בסימן ההתנתקות ובסימן ההתפרעויות האלימות בעמונה. אריאל שרון נדם איפשהו בין לבין. אני זוכרת שזה היה יום חמישי, היום היחידי שלא היה בו סדר גמרא בבוקר חוץ מיום ראשון, והיינו מנצלות אותו לשינה עד שעה מאוחרת יותר, להשלמת פערים בסדרי בקיאות ולחבורות בשיעורי אירובי בהדרכת עידית. הבנות האמריקאיות היו צריכות להתייצב בבית המדרש כמו בכל יום, לסדר, שיכין אותן לשיעור באיזו בבא (אותנו הפגישו עם מסכת שבת). 

אני לא זוכרת למה הייתי ערה בבוקר הזה, את רב הלימוד שלי עשיתי בלילות, אבל הייתי ערה, ומסביב היו הרבה קולות שבקשו ללכת להוריד את כולן מהחדרים שיבואו מהר לבית המדרש. הבנות האמריקאיות היו כבר מכונסות בו לאמירת תהלים לרפואתו של אריאל שרון. הבנות הישראליות, אנחנו, לא הספקנו. חצי שעה מאוחר יותר ירדו בנות, מחו קרומי שינה ונכנסו לכיתה בה חכתה כבר אלישבע – איפה היה הרב אהד? הוא היה שם? – ורצתה לדעת למה. למה לא איכפת לנו מאריאל שרון ולא באנו להגיד תהלים.

הייתי מנותקת מאד מכל הספור הזה. אחרי ההתנתקות תהיתי איך יכול להיות שאנשים לא מעלים חיילים על טרמפים, אבל תהיתי גם איך החיילים הלכו לפנות יישובים, וגם איך אפשר בכלל להגיד למפקד שלך לא על פקודה שאינה לא חוקית בעליל. כשקברניטי ההתנתקות התחילו ליפול כמו דומינו, מי בכתבי אישום ומי בשפעת מצויה, לא חשבתי שזה בגלל ההתנתקות, כי לא כך אני מפרשת את העולם. אני זוכרת שהסתכלתי על הכל מבחוץ, ואמרתי, איך זה יכול להיות שאף אחד לא מתכנן מה יהיה הצעד הבא. פינינו את גוש קטיף, האם מישהו עצר לחשוב מה יהיו ההשלכות? ומתי יתגלו שמותיהם של קבלני הטרקטורים שהרוויחו הון מכל הסיפור הזה ונדע מי דחף לחורבן היישובים? חוץ מזה, אצלנו בבית לא היו סנטימנטים כלפי מנהיגי האומה ונבחריה. בגין ובן גוריון מוזכרים פה בחיבה, אבל אמא מרמתיים ושם לא חבבו את משפחת שיינרמן, ורבין אמר דברים בלתי נסלחים, ונתניהו התקפל, ואולמרט ביריון, ואוי לנו שאלה המנהיגים שלנו, לאן נלך מכאן. אז כאמור, הייתי בבית המדרש כשקראנו תהלים כי מאיזו סיבה מסתורית הייתי ערה, אבל לא הצלחתי לגייס את החמלה והרעד הראויים למעמד.

אני זוכרת איפה ישבנו כשאלישבע שאלה אותנו למה לא איכפת לנו, ובנות שכן היו בבית המדרש אמרו שנכון, הוא עשה דברים רעים, אבל לא צריך לשפוט אותו לפי המעשים שלו. זהר פתחה ספר תהלים ואמרה שהיא קוראת על רשעים שירקבו, ולא ברור לה איך פסוקים כאלה אמורים להביא לרפואתו של אריאל שרון. הוא הרשע שצריך להירקב. ואז שוב חזר איזה רצף של בנות שבקשו להפריד בין האדם למעשים. בגלל הניתוק שלי שמתי לב לחוסר ההיגיון בדברים שלהן ואמרתי, מה זאת אומרת להפריד בין האדם למעשים? כמה אנסים יש בכלא שהלב שלהם קרס? כמה גנבים? כמה רוצחים? כולם נזקקים לטיפול רפואי דחוף ולרחמי שמים, ואנחנו לא קוראות עליהם תהלים וכן מחברות אותם ואת מעשיהם. אולי אתן מתכוונות, הצעתי, שלמרות המעשים הנוראים של שרון הוא ראש הממשלה שלנו ותפקידו מקנה לו איזה מעמד מיוחד, שבגינו יש להתפלל עליו למרות פשעיו הרבים.

נדמה לי שאלישבע התחרטה על כך שנתנה לי לדבר, והיא אספה את הדברים ואמרה שנראה לה שהפכנו אדישים יותר.

עכשיו שרון מת. הוא היה מצביא דגול, ואדם דורסני מעט. יום אחד הפנה את הדורסנות שלו כלפי מקומות שמחנה הימין האמין בהם, והמחנה לא סלח לו על הבגידה הזו. כנראה היתה בו גם חמלה, והיה לו חוש הומור. הוא היה גם סקסיסט. פעם שאלו אותו מה הוא חושב על דבריה של קונדוליסה רייס, והוא אמר שלא הקשיב כי הסתכל על הרגליים היפות שלה. הוא ומאיר הר ציון היו גיבורים של ממש, ומעלליהם איפשרו מרווח נשימה אחרי ההסתננויות, אך כנראה גם פגעו אנושות באוכלוסיה אזרחית. נראה שהוא היה דמות מורכבת. בעזרת ה' אוסיף עוד כמה דברים על עניין דמויות מורכבות השבוע, לכבוד פרשת יתרו. בינתיים, שינוח בשלום על משכבו, מה אני יודעת.

על מה אני מדברת כשאני מדברת על שמירת נגיעה

תמיד ראיתי את עצמי כדתייה, אבל עברתי מפה לשם במסגרות חינוכיות בשלב מוקדם בחיי ומלהיות הילדה הדתייה בבית ספר חילוני הפכתי להיות הילדה שעברה לבית ספר דתי מבית ספר חילוני. זה סיפור לא ברור וקצת מעורפל. אבל כל זה הביא לכך שהסתכלתי על הילדים בבית הספר מבחוץ, לא מרגישה לגמרי שייכת ולא מבינה איך דברים קורים. אילו דברים? הקללות האיומות שהבנים  קיללו אחד את השני וגם את כל השאר. זה היה מוזר. למה שדתיים יקללו? ולמה הם בכלל לא מתנהגים יפה יותר מילדים בבית ספר חילוני? והיה המבחן הזה, כמה חודשים אחרי שעברתי לבית הספר החדש. מבחן במושגי יסוד ביהדות. מבין הבנות, קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. זה היה מוזר מאד. הם היו בבית ספר דתי כל חייהם (הקצרים, כי היינו רק ילדים) ולא ידעו כלום. גם לא בשאר מקצועות הקודש. היו כל החוקים האלה שלא הבנתי. אימהות שהלכו בלי כיסוי ראש, כמו אמא שלי, ואימהות שהלכו עם כיסוי ראש, והילדים שלהן ריכלו על אימהות מגולות ראש (1). נדמה היה לי, שכיסוי ראש הוא רק החמרה. כמו שרוולים ארוכים, כמו שמירת נגיעה.

מה עשה המעבר לבית ספר דתי? האם הוא הבטיח את השייכות שלי למגזר הדתי? מה היה קורה אם הייתי ממשיכה להיות הדתייה היחידה גם בחטיבת הביניים ובתיכון? האם הייתי ממשיכה להיות כזו?

אינטואיטיבית הבנתי, בשלב די מוקדם, שיש איזה משחק שצריך לשחק. שאפילו שאני חושבת שמכנסיים זה בסדר, אי אפשר ללבוש מכנסיים, כי דתיות לא לובשות מכנסיים. לפחות לא דתיות ביישוב שלי. לפחות לא הדתיות הרציניות. זה הגיע עמוק יותר, והתפתח עם השנים, וקשור לאיזו הבנה שלי את ההתנהלות בחברה שחייתי בה. מותר להסתכל על ציורים רנסנסיים, מותר לחשוב שזה יפה, אבל לא מדברים על זה עם אף אחד, כי בתמונות יש אנשים ערומים. מותר לקרוא את רומן רוסי, אבל צריך להנהן כשמישהו אומר שזה ספר בוטה ומזעזע, כי משפט הפתיחה שלו לא אמור להישמע בחברה דתית (2). מותר לחשוב שרבנים טועים, אבל זה אומר שאני אשאר לבד בעולם, כי אין אף דתי שחושב כמוני. לכן כדאי אולי לצאת מהחברה הדתית.

ומה עם שמירת נגיעה? אותי לא חינכו בבית שאסור ללחוץ יד לגברים. רב הגברים בחיי היו אנשים שעבדו עם אבא שלי ולחצו לי את היד בפיזור נפש לפני שהתחילו לדון במאיצי חלקיקים או ברכילות מחלקתית. לא חינכו, אז לחצתי. בכלל, שמירת נגיעה זה משהו שרק מחמירים עושים אותו. הראיה, רק הבנות בכיתה שלי שהלכו עם שרוולים עד המרפק – פעולה שאוטומטית משייכת אותך למחמירים – שמרו נגיעה. הן והצדיק הכיתתי. אבל אז היתה הפעולה הזו בבני עקיבא, עם משל העגבניה (3), והמורה בתיכון שהסבירה למה אסור, וכולם מקפידים על זה, אז זה הפך לעוד אחד מן הדברים האלה שאתה עושה כדי להשתייך לחברה שאתה נמצא בה. נמנע ממגע לא מיני באופן עקרוני, כי ככה.

למה רציתי להיות חלק מחברה שלפי הראייה שלי בזה לערכים שחשובים לי, ערכים כמו ביקורתיות, פתיחות ושוויון מגדרי (כבר כשהייתי בתיכון היו לי ערכים, ועוד באירופה הייתי סקפטית) ? אני לא יודעת. אבל רציתי, למרות שהדתיים שהכרתי היו ביקורתיים כלפי כל חידוש, פתוחים לספרים חדשים מספריית בית אל והיו עסוקים באפולוגטיקה בין מגדרית. אז ישבתי וחשבתי  מה צריך להיות הצעד הבא, והגעתי למסקנה שכנראה צריך להפסיק להיות דתייה, כי אני לא יכולה להמשיך ככה (4). זה העציב אותי מאד. ניסיתי לדמיין איך ארגיש אם אדליק את האור בשבת וזה לא שימח אותי בכלל, אבל אמרתי לעצמי, שלמען היושר האינטלקטואלי זה מה שאצטרך לעשות. אם אגיע למסקנה שאין פתרון אחר, כמובן.

סוף טוב הרוב טוב. הרי לא רציתי לעזוב. במקום זה הלכתי למדרשה שהתאימה לי בדיוק בשלב ההוא של חיי. למדתי והתקדמתי אבל בעיקר הכרתי דתיים מסוג אחר ממה שהכרתי עד עכשיו. דתיים שמאלנים, דתיים רדיקליים, דתיים פתוחים, דתיים פמיניסטיים. חלקם היו הרבנים שלי. חלקן חברות שלי מבית המדרש. חלקן למדו אותי במדרשה. חלקם סתם הגיעו לביקור. העולם נפתח בפני. הסתבר שאפשר להיות דתי נורמלי.

כך גיליתי שאני בסדר ושיש עוד דתיים שדומים לי במידה מסויימת, וגיליתי כל מיני תסביכים אחרים, למשל, זה שלעולם ארגיש שאני מסתכלת מבחוץ, כי כבר התרגלתי. כשאני מגיעה למקומות חדשים, אני תוהה אם אצטרך להסביר את הדברים האלה לאנשים שאפגוש שם. אני לא חושבת שאני מסבירה את עצמי היטב. אני גולשת לאסוציאציות מהר מדי. ואז אני אומרת לעצמי, שאני לא אסביר שום דבר, ואם יהיה צורך בכך אבצע חטיפה ואקח אותם לסיור בישוב בו גדלתי. נסתובב ברחובות והדברים יובנו. לפעמים זה מצליח ולפעמים מושאי החטיפה נעלמים לפני שאני מספיקה לחטוף אותם, ונשארים עם התחושה החמוצה הזו, שאדם חש כשהוא לא מובן.

אבל אני מדברת על מה שאני מדברת כשאני מדברת על שמירת נגיעה.

מה שהבנתי אז, אינטואיטיבית, שיש איזה משחק שצריך לשחק. אני משחקת אותו היטב. בינתיים רק אדם אחד ניחש שלמדתי בבית ספר חילוני פעם. אף אחד לא יודע כמה חילונים יש לי במשפחה (5). אבל מה שגיליתי זה, שלא יעזרו לי כל המשחקים והאינטואיציות. בן אדם צריך יידישקייט, ויידישקייט זה בעיקר שניים שלושה דורות שקדמו לך שעשו איזו גירסה של מה שאתה עושה (6), ולאו דווקא שירים של דודו פישר.

לחזור לשמירת נגיעה? אם ההורים שלי היו דתיים ומקפידים ללחוץ ידיים לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, הייתי סוגרת מעגל, אומרת שלום למנהג הטיפשי הזה, ממשיכה לא לחבק את כל ידידי ומאידך לא נלחצת מלחיצת יד, שהרי לא לחיצת היד מלחיצה אותי (7), אלא האפשרות שאני שוברת את אחד מהחוקים של המשחק הזה: להיות חלק מהחברה הדתית. מכיוון שאין לי מסורת אבות בעניין הזה, אני ממשיכה לעשות משהו שלא חשבתי לעשות מלכתחילה.

כשאני מדברת על שמירת נגיעה, אני מדברת על בליל המנהגים הזה, שכולל שמירת נגיעה אבל לא רק, ומתרחב גם לתפיסת עולם, אותה, ברוך ה', אף פעם לא אימצתי ותמיד השארתי ברמת מס שפתיים. בליל מנהגים שזיהיתי עם התנהגות של אדם דתי, ועכשיו החברים שלי, דוסים יותר או פחות, משירים מעליהם כמו דולב בשלכת (8), ואני מאמצת אותם אל ליבי בחום, כי מסורת אבותי אינה בידי ואני לא יודעת על איזה סימנים חיצוניים אפשר לוותר ועדיין להשתייך.

 

_____________________________________________

(1) אני לא כותבת על ריכולים, שאסורים אף הם מאיזשהו כיוון. אני מתמקדת בחיצוניות בכוונה.

(2) לפעמים נדמה לי שדתיים הם כמו גבירות מעודנות מאיזה מערבון, שאסור לקלל ואסור לירוק לידן. כשהייתי ליד אנשים שאוהבים לקלל מצאתי את עצמי עמוק בתוך דילמת הבדיחה הגסה. מצידי, שאנשים יקללו כאוות נפשם. אבל אז, מה הם יגידו? שלדתיים לא איכפת שמקללים? את זה אנחנו לא יכולים להרשות.

(3) בקצרה, לפי משל העגבניה והמרגלית, בחורה צריכה להיות שמורה כמו מרגלית. במרגלית אף אחד לא נוגע מרב שהיא יקרה. כל אחד ממשש עגבניה בשוק. המשל הזה זוקק רשומה נפרדת, שה' יזכני לכתוב בקרוב. הנה ריפרור למשל הזה. כאן בבלוג יש מתכון לעגבניות מיובשות.

(4) כן, אני יודעת. זה חברתי מאד, ואין פה אף מילה על אלהים. עזבו אותו עכשיו, הוא מסבך את העסק. וזה חברתי בכוונה, כי על זה אני מנסה לדבר.

(5) אוי ואבוי. זה נשמע כאילו אני מנסה להסתיר אותם בארון, יחד עם הטמבלוויזיה. זה לא כך.

(6) זו הבעיה של היהודים בארץ ישראל. אם לכולם היה איזה סבא שהיה פה, הם היו מרגישים הרבה יותר בנוח להישאר ולא היו רוצים להיכנס להגרלת הגרינקארד. גם תודעת "אברהם אבינו הוא הסבא שלי ואני ממשיך את דרכו" יכולה לסייע במקרה כזה, אבל אני לא מכירה אנשים שלא גרים בדרום הר חברון או בצפון השומרון וזו האמת הקיומית שלהם, ולא רק איזה טיעון דמגוגי.

(7) בדיחה מילולית!

(8) השלכת של הדולב יפה. לכו תראו. חוץ מזה, יש שם עוד בדיחה מילולית.

הבו לי פרוזק, ואם אין

כשהתחילה התוכנית של חנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' לא הבנתי על מה כל המהומה. פורסמו כתבות בעיתון על תוכנית רדיו. דאום, כמדומני, פרסם אז את הספר שלו "אלוהים לא מרשה" (כך במקור), בו חשף את מערכת היחסים המורכבת שלו עם אלהים (כך אני מאייתת), אביו והעולם הדתי. בראיונות לקידום הספר סיפר דאום על התרופות הפסיכיאטריות שהוא לוקח. רבינוביץ', מצדו, היה ועודנו פסיכיאטר. אני לא בטוחה לגמרי איך זה קרה, אבל שני אלה, דאום ורבינוביץ', התאחדו לשידור "שעת נפש", שמשודרת כבר כך וכך שנים בגלי צה"ל.

ההיכרות שלי עם "שעת נפש" היא קצרה מאד, והתחילה ביום חמישי אחד, כשנסעתי הביתה מוקדם מהרגיל, לפני תחילת התוכנית של אודיה קורן ונתן דטנר. כך, במקום לשמוע דרך הרדיו שבמכונית את שני אלה מקטרים על החיים, האזנתי לדאום ורבינוביץ'. מהלך התוכנית היה כזה: אדם התקשר אליהם לאולפן, סיפר להם על חייו והם דחקו בו לגשת לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריו ולבקש ממנו מרשם לציפרלקס. המאזין הבא כבר אובחן כסובל מסכיזופרניה והם דחקו בו לגשת לחדר המיון הקרוב למקום מגוריו ולבקש שפסיכיאטר יאבחן אותו. בשעה השניה של התוכנית רואיינה אישיות ידועה בישראל והצמד תהה האם כל מעשיה הם תולדת הרצון לְרצות. "את זה אתם אמרתם", אמרה האישיות, ואני הסכמתי איתה ותהיתי על להיטותם של השניים לאבחן כל אחד כסובל מבעיה נפשית המצריכה טיפול תרופתי.

מאז עברו מעט מים בירדן (מכיוון שאנחנו חיים באזור מוכה בצורת), ואני שינתי מעט את דעותי. אני עדיין חושבת שחנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' דוחפים לאנשים מילים לפה, אבל זהו טיבו של המשחק התקשורתי בישראל, ויתכן שגם בעולם: בוא, אנחנו רוצים לשמוע אותך, אומרים המפיקים למרואיין, ואז מושיבים אותו באולפן ולא נותנים לו להוציא הגה מפיו. במקום זה הם מספרים מהן דעותיו ומדוע דעותיהם צודקות יותר. לגבי התרופות הפסיכיאטריות, התחלתי לתהות האם זה באמת כל כך גרוע. לא שצריך לדחוף לאנשים תרופות פסיכיאטריות בכל הזדמנות, אבל אולי, בתור אנשים בוגרים ומורכבים המצויים בנבכי השיח אודות הנפש, יש לנו (מי זה לנו? מי זה האנחנו הזה?) משימה לטשטש את הדעות הקדומות על מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות, או במילים אחרות, להפוך את המשוואה לפיה מי שבטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי, לאי שוויון.

היו שני דברים שחברה שלי נהגה לומר כשהיינו במדרשה: הראשון, כל הגאונים לא ישנו בלילה. את זה היא אמרה במסגרת המלחמה שלנו בעייפות שהיתה מנת חלקנו כל השנה הזו. היה קשה מאד לקום לשיעורים בבוקר, משום שתורה מתשת כוחו של אדם וגם משום שקשה לקום בבוקר אחרי שהולכים לישון בשתיים לפנות בוקר. והדבר השני שהיא אמרה בקשר לגאונים היה, שכולם מתו בגיל מאד צעיר. שלושים ושש, שלושים ושמונה, זה הממוצע. אני רוצה להוסיף פה דבר שלישי: מקריאה דרך עיניים פסיכולוגיות בכתביהם של הגאונים האלה, מסתבר שהם סברו מהפרעה נפשית כזו או אחרת. ושוב, בואו נזכור כאן את אי השוויון ונדגיש שלא כל מי שהיה צריך להיות בטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי. העניין הוא שבין התפרצות של הפרעה נפשית אחת לאחרת, היו תקופות של יצירתיות גדולה מאד כך שעד גיל שלושים ושש האדם כבר יצר את יצירת חייו והיה מוכן למות בשקט כאחרון הפולניות.

יכול להיות שבמקרה של הגאונים האלה, פרוזק היה מונע מאיתנו כמה יצירות חשובות. אבל אני תוהה, הרי האנשים האלה פרצו בגיל כל כך צעיר: האם אני לא מסוגלת לאבחן את עצמי (למשל) ולומר, שאם עד עכשיו התאוריה הגאונית שלי לא פרצה לחלל העולם, כנראה שגם לא תפרוץ ושאני לא גאון, וכנראה גם לא סובלת מהפרעה נפשית חמורה במיוחד. אבל אני תוהה, אולי אם כבר אומרים שמי שהולך לפסיכיאטר הוא לא פסיכי, אולי אפשר גם להתחיל להסתכל על תרופות נוגדות דיכאון כעל משהו פחות מאיים, אולי כדאי להכניס אותן לקונצנזוס. שאם רבים על נחיצות השימוש בהן שלפחות יריבו כפי שרבים על נחיצות השימוש באקמול, ולא כפי שרבים על נחיצותה של הסיטרא אחרא. אם אנחנו יודעים להגיד שהמוח שלנו מוצף בחומרים מסויימים ולכן אנו חשים בדיכאון, ובהינתן ההבנה שלנו שהגוף הוא מערכת מורכבת שאנחנו מתקשים מאד לפצח את הקשרים המסועפים בין חלקיה, ובהינתן הבעייתיות שבביטול מושג הנפש בחלק מענפי הפסיכולוגיה המודרנית – למה לא לקחת משהו שיסתור את החומרים האלה ויתן קצת שלווה נפשית? למה להתענות בייסורים האלה?לא שנטען שאנחנו מסוגלים לפתור את כל הבעיות הנפשיות במחי כדור, רק להקל עליהן במעט.

לסיום, כמאמינה גדולה בטיפול פסיכולוגי וחסרת ידע של ממש בתחום הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה, אני רוצה להמליץ לכל חמשת האנשים שקוראים כאן, שאם אי פעם ירגישו רע מאד, שיפנו לפסיכיאטר בלי להתבייש. מה שירשום- ירשום, ושיקחו. שלא יסבלו מכל מיני הרגשות נוראיות שתוקפות לעיתים. ובמקביל שיתחילו טיפול פסיכולוגי. וגם שיפיצו את הבשורה, שיגידו לכולם שרוני מרשה ללכת לפסיכיאטר ולקחת פרוזק. זה בסדר, באמת.