ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

ברכה לליטווקים: עלייתו של רבי יהודה פתיה

בין נשות בגדד התפשט מנהג מוזר שמקורו מן הגויים; כשהיה אחד מבני הבית חולה, היתה האשה לוקחת מים ומלח, לוחשת עליהם, ושופכת את המים בחצר הבית. רבני בגדד עשו את כל אשר לאל-ידם כדי לשרש את המנהג הפסול, ואולם מאומה לא עזר כדי לעקור את הדבר. או-אז פרסם רבנו ברבים כי כל מי שיש לו חולה בביתו, יבוא אליו והוא יתפלל עליו, ונתן את הבטחתו שבכך יבריא החולה. מאותו יום והלאה צבאו רבים מיהודי העיר על ביתו של רבי יהודה שיתפלל למען החולים, ואכן תפלתו של הצדיק לא הושבה ריקם – החולים התרפאו.

מני אז פסק כליל המנהג שכל רבני בגדד אסרוהו. הכל ידעו כי יש "איש א-לקים" קדוש בישראל בבחינת "צדיק גוז והקב"ה מקים". שמעו של רבי יהודה פתיה התפרסם בחוצות בבל, רבים היו באים אליו שיאציל עליהם מברכותיו. זה בא להפקד בבנים, וזה בא לבקש שיתפלל על חולה שיש לו בביתו, או על פרנסתו המצמצמת. את כלם קבל רבנו באהבה ובחבה, מעודדם בנימה אהבית ותפלל עליהם בדמע עד שנושעו מצרתם (1).

טוב. אז זה מפגש עם ספרות הגיוגרפית (של שבח הקדושים), שהייתי אומרת שהיא מותאמת לילדים, כי יש איורים רבים בספר שהציטוט לקוח ממנו, ויש ניקוד. אלא שאני משתמשת בספר הזה כבסיס למחקר, וילדותי חלפה עברה לה. רב הספרות הביוגרפית על רבנים מסדר הגודל שאני כותבת עליהם היא הגיוגרפית. אז הכל מליצי, אבל זה מה יש. ובכל אופן, זה לא מה שרציתי להעיר. רציתי להעיר על התבונה הפשוטה במעשה של הרב יהודה פתיה (סבא רבה של חביבה פדיה, שצריך לשאול אותה פעם למה הפכה את הפתיה לפדיה, אבל זו עוד סטייה מהעניין). ההבנה שהוא לא יכול לזרוק אנשים לואקום ולצפות שזה יצליח. התפילות שלו הן תחליף ללחשים שלחשו נשות בגדד. אני רוצה להעז ולומר שיש כאן המתקה של הכישוף, שלפחות מבחינת הצבור, התפילות שלו באות במקום תמיסת המלח. וגם להעיר על זה שבברכה, הראש פעיל בעיקר במעטפת החיצונית שלו: הקרקפת. ברכה פועלת כמו ליטוף אוהב ודואג, היא לא חודרת ומשנה הסתכלות על העולם. אתה פשוט מתברך, מישהו אומר לך ועליך דברים טובים. וזה מה שהוא עשה (בנימה אבהית), וזה כבר מהווה חלק גדול מההצלחה שלו, וחלק מהתבונה.

 

_______________

(1) שר שלום ש', חכמי בבל: מסכת חייהם המופלאים של גדולי ומאורי האומה שחיו בבבל במאתיים וחמשים השנים האחרונות, רבי יהודה פתיה, עמ' 165-164, הוצאת ישיבת הוד יוסף, ירושלים, תשנ"א.