בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

מסביב להר הבית

בתמונה: תמונה שאני צילמתי על הר הבית. אפשר לראות את החלק המוגבה על ההר: תוואי החיל המשוער. כמו כן אפשר לראות שוטר, כי אסור להסתובב על הר הבית מבלי השגחה. :-(

בתמונה: תמונה שאני צילמתי על הר הבית. אפשר לראות את החלק המוגבה על ההר: תוואי החיל המשוער. כמו כן אפשר לראות שוטר, כי אסור להסתובב על הר הבית מבלי השגחה. 😦

עליתי על הר הבית. זה היה בתחילת אלול, והיה אמור להיות חלק מקורס הדרכה במקום. אבל התברר שהשבוע הזה היה לחוץ מכדי להכיל קורס ועוד משהו, והעוד משהו מפרנס אותי, והקורס לא. וכך נדחה הקורס מפני העבודה. אבל על העליה להר לא ויתרתי. כבר שנים שאני רוצה לעלות וסוף סוף נקרתה בפני הזדמנות טובה לעלות שמה, עם מישהו שמבין מה רואים.

יש הר הבית. מה זה אומר? היה פעם הר ועליו היה בית מקדש. בא הורדוס, שיטח את ההר, העלה פה, משך משם, סגר מרפסת, שם דק, הכין פרגולה ויצר רחבה ענקית, גדולה מהשטח המקורי. היום אנחנו קוראים לכל הרחבה הר הבית, אבל לעניינים הלכתיים אנחנו מדברים על שטח קטן יותר: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" (מידות ב, א).

העניינים ההלכתיים הרלוונטיים לעלייה על ההר הם ענייני טומאה וטהרה. על הר הבית זבים, זבות, נידות ויולדות – טמאים כולם – לא יכולים להיות. לשטח העזרות אסור לגויים ולטמאי מת להיכנס. כמובן שלישראל אסור להיכנס לעזרת כהנים רב הזמן וכולי, ואין אדם שמותר בכניסה לקדש הקדשים מלבד כהן גדול ביום הכיפורים, אבל זה לא חשוב כרגע בגלל טומאת מת, שממילא מרחיקה את כולם מהעזרות, שלא לדבר על קדש הקדשים. המקומות, על אף שחרבו ואינם מסומנים אף לא מגודרים, נשארים בקדושתם ואסורים בכניסה גם היום.

איפה מסתבכים? ובכן, ראשית כל, צריך למצוא את חמש מאות האמות הרבועות שהן הר הבית על הרחבה הגדולה בהרבה של ימינו. ברב התרשימים וההשערות מציירים מרובע טרפזי למראה, אבל יכול מאד להיות שמדובר באיזו לולאה עקמומית במיוחד וה"חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" המשנאי מדבר במשהו על משהו אבל לא מחייב שהמשהו-ים יהיו שווים באורכם או אפילו ייצגו מצולע; בעצם כמו כל יחידת שטח. בתוך השטח הזה, שלכאורה אנחנו לא יודעים איפה הוא, יש את החיל שאנחנו לא רוצים לעלות עליו בשום אופן כי אנחנו טמאי מתים. החיל כן היה מרובע.

שלוש שיטות פותרות את התסבוכת.

שיטה ראשונה: אנחנו לא יודעים איפה הר הבית, מקל וחומר שאנחנו לא יודעים איפה החיל, ולכן אנחנו לא עולים ולא מסתבכים עם הליכה במקומות שדינם לא ברור לנו. נשמע מוכר? זה הקול השולט כרגע בישראל, בעוצמתו לפחות, גם אם לא בהגיון ההלכתי שמאחריו. שולט עד כדי כך, שכאשר מראיינים פעילי הר הבית, המראיינים, ש – נו טוב אין דרך אחרת להגיד את זה – ההלכה מעניינת להם את קצה ציפורן הבוהן הקטנה של רגל שמאל, מזכירים לפעילים שבעצם רבנים לא מרשים לעלות על ההר.

שיטה שניה: זה לא מזיז לנו כי – נו טוב אין דרך אחרת להגיד את זה – ההלכה מעניינת לנו את קצה ציפורן הבוהן הקטנה של רגל שמאל ולכן אנחנו פשוט עולים על ההר ועושים סלפי. אסור בכניסה שמסור בכניסה, פחחח.

שיטה שלישית: אנחנו יכולים להסיק מתוך משנה, גמרא, מכתבי נוסעים, הערות של ראשונים ומסורות קדושה היכן היה הר הבית והיכן היה החיל, ולתכנן מסלול על ההר. ההיגיון המנחה בשיטה הזו שואב השראה מהטופוגרפיה של הרחבה המוכרת לנו כיום וממסכת מידות פרק ב', בעיקר, ולפיו ככל שהמקום יותר גבוה הוא יותר קדוש. מודדים את השטח, משווים למשנה ומגיעים למסקנות. כיום יש על ההר רמה מוגבהת שמוסכם שהיא החיל ולא עוברים אותה. הגבול משתנה מדרום, ממזרח, מצפון וממערב, ויש ללכת עם אדם שמכיר ויודע איפה אסור ואיפה מותר.

אני הולכת לפי השיטה השלישית וסוברת שבני אדם יכולים להבין מה הם רואים אחרי לימוד מעמיק. התרשמתי שהמורים שלי בקורס למדו והתכוננו לזה, שהם לא פוטרים את הבעיות והספקות במשיכת כתף ושיש אחרי מי ללכת. מכיוון שבני אדם מבינים דברים, והם יודעים איפה הם מותרים לעלות, כדאי שיעלו, וזאת בגלל הניתוק שקיים כיום בין הגוף שלנו לבין מצוות וקיומן. הדוגמאות הכי טובות הן שופר וארבעת המינים. המצווה היא לשמוע שופר, המצווה היא ליטול לולב. התגובה היא: זה פגאני. ובכן, זה לא פגאני, זה פשוט לא משהו שמקיימים בהירהור. זה לא כל כך מופרך, שהמצוות יהיו משהו שממש עושים, או לפחות אומרים. אבל את מה שאומרים אנחנו ממלמלים ולמה שעושים אנחנו קוראים פגאני. חלק מהניתוק הזה בין המצווה לגוף כולל גם ניתוק ממקומות, שמתגלה בעיקר בקוטב השני שלו, בעליה על קברי צדיקים ושאר מקומות שאין היהדות סובלת אותם מפאת טומאה. אנשים רצים לבתי קברות ומדליקים שם נרות במקום ללכת להר הבית, המקום היחידי (אולי אפשר להרחיב את זה גם לירושלים ובגוון חלש יותר לארץ ישראל) שיש מה להתעקש עליו. ועל זה אמרו אצלנו בבגדאד: נו, שוין. בכל אופן, אני מנסה איזה זמן לחזור למקומות מתוך אמונה שזה יחדש הבטים חדשים בחיים שלי. יש שלושה מקומות חשובים, שנקנו, והם הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף. מערת המכפלה היא מקום מגניב, אבל אחרי הכל קבר. קבר יוסף גם הוא קבר, כל הבאסה. מה גם שהמצב שם עבור יהודים יותר גרוע מהמצב על הר הבית. וכך מתוך שלושה מקומות נשאר הר הבית. חשוב, חשוב לדעתי לעלות אליו-עליו. להפוך את קיום המצוות למשהו שיש לו יותר אחיזה במציאות.יצא לי בסוכות לעיין בספר מבוא לקבלה ושם כמובן הטענה היא הפוכה: זה יפה מאד לנענע לולב, אבל המצווה מתבצעת בצורה הטובה ביותר כשאתה מכוון כוונות. תסלחו לי, אבל אני צודקת כאן, ולא המקובלים. צריך להיות מרוכזים בקיום המצווה, בעשייתה ממש. זה הכי חשוב.

חוץ מזה אני גם חושבת שזו חרפה של ממש שיהודים אסורים בתפילה על הר הבית, שמוסלמים חפרו שם והשחיתו ממצאים ארכיאולוגיים יקרים מפז, שהצנחנים היו על הר הבית, מקום קדש הקדשים, והמשיכו לכותל, קיר תמך להרחבה ההרודיאנית. ובאופן כללי, בושה שככה המצב. אבל ככה המצב. ולא בגלל זה צריך לעלות. צריך לעלות כי כמו שכתבתי למעלה, זה מוסיף הבט חדש לקיום המצוות, הופך אותן לבעלות נוכחות פיזית בעולם.

יש התפצלות נוספת מהפיזיות והחיבור למקום, והיא כבר ממש קשורה לגוף. הרי לפני העליה על ההר צריך לטבול. הצורך בטבילה מתנסח כך: כדי להגיע למקום קדוש, אני צריך להיות טהור. המקום הקדוש הוא מופרד ולא נגיש למי שאינו טהור. יש שתי מערכות: מערכת של קדושה ומערכת של טהרה וטומאה. מערכת הטהרה מאפשרת גישה לקדושה. כדי להתקרב לקדש הפיזי צריך להיטהר. ישנם גברים שטובלים כל יום, אבל זה לא נעשה עם הקפדה על הסרת חציצה ושאר הלכות טהרה. נשים נשואות טובלות כחלק מפרוצדורת טהרה אחרי המחזור החודשי ונטהרות. נשים רווקות לא טובלות. נשים נשואות טובלות כדי שיהיו מותרות בקיום יחסי מין עם בעליהן. לשם מה יטבלו רווקות? זו דוגמא מצוינת לניתוק ממקום. כי אם היינו חיים במציאות שבה יש משמעות להר הבית, רווקות היו טובלות. אני מנחשת שערעור הקשר ההדוק בין טבילה ליחסי מין והקישור בין טבילת נשים לעליה להר הבית, מלבד חיזוק חשיבות המקום בחיינו, מציב את הלכות נידה בפרספקטיבה מעט יותר רחבה. במציאות שבה יש משמעות גם לטבילת גברים, יש עיסוק גם (במחילה) בהפרשות גוף של גברים ולא רק בהפרשות גוף של נשים, קשה יותר לטעון שהלכות נידה הם עול מרגיז על כתפי נשים, ולעומת זאת קל יותר לראות שההלכה מתעסקת עם הגוף ויש השלכות הלכתיות לפעילותו. בקיצור, אני בעד עליה להר הבית. באופן ישיר זה משנה את קיום המצוות כי זה מזכיר לנו שאנחנו קשורים למקום ולא נודדים עם יהדותנו במזוודה מתקפלת לאן שתישאנו הרוח, באופן עקיף זה מזכיר לנו שיש לנו גוף ושלפעילות שלו יש השלכות הלכתיות עלינו, ובקיצור רב זה עושה ידיים ורגליים ליהדות.

נתראה על הר הבית בדקה וחצי שהוא פתוח ליהודים – תמיד כדאי להתעדכן בשעות לפני העליה.