הגלות, כפי שהסברתי לילדים שלי

מכירים את הסיפור על המלך ששאל את הבנות שלו כמה הן אוהבות אותו, ואז הראשונה אמרה כמו השמש והירח, והשניה אמרה כמו הזהב והיהלומים, והשלישית אמרה כמו מלח, ואז המלך התעצבן והגלה אותה מהממלכה, ובדרך לגלות היא אמרה לטבח המלכותי שיפסיק להוסיף מלח לתבשילים והמלך לא הבין איך מאז שהבת שלו הלכה כל האוכל תפל וחסר טעם ואז הוא הבין את הלקח ובינתיים היא התחתנה עם נסיך ואז היא חזרה לממלכה ואבא שלה הפסיק לכעוס עליה?

כדי להסביר את הגלות, הסיפור נראה כך:

היה היה מלך ולו שלוש בנות. המלך אהב את בנותיו והן אהבו אותו.
יום אחד שאל המלך את בנותיו: אתן אוהבות אותי?
ענתה בתו הבכורה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו השמש והירח.
המלך התמוגג.
ענתה בתו השניה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו הזהב והיהלומים.
המלך שמח.
ענתה בתו הצעירה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו מלח.
המלך זעם. כמו מלח?
הוא גירש את בתו הצעירה מהממלכה.
לפני יציאתה מהארמון, הנסיכה הצעירה הכניסה מעט מלח לביצת בדולח קסומה. זה העלים את כל המלח מהממלכה.
היא יצאה מהממלכה רכובה על סוס ובכתה כל הדרך. בסופו של דבר הגיעה לממלכה הסמוכה. לאט לאט חזרה לאכול ולשתות ומדי פעם אפילו צחקה.
והמלך? בתחילה הוא לא הבין מדוע האוכל שלו כל כך תפל. אבל לבסוף התרגל לאכול בלי מלח. וכך כל אנשי הממלכה. והבת לא חזרה לשולחן אביה עד עצם היום הזה.

אברם אברם האיש שעובד בשביל ש"א

ש"א גרה בנחלאות באחד הרחובות הראשיים והחד סטריים, שאין בהם מדרכה אבל הם מרובי מפתנים ומדרגות תלולות, שלא היו נוחות לדיירי הבתים גם כשהיו צעירים. עכשיו הם מבוגרים ונאנחים על כל מדרגה, אבל בקרוב הילדים שלהם יעבירו אותם דירה ליחידה שבנו בבית החדש שלהם במעלה אדומים, יחידה שאין בה מדרגות בכלל. הם יעברו לשם בהשלמה מלאה עם עזיבתם את ירושלים וישמחו להיות עם הנכדים שלהם, ילדים חצופים ומפונקים למדי, ולדעת פרופסור פרנקל גם מנושקים יתר על המידה. הדירה שלה מורכבת משני חדרים ריקים כמעט לחלוטין מלבד שקיות ניילון צבעוניות של שוק (חום, צהוב, ורוד, תכלת, מעט שחור ומעט לבן. מדי פעם סגול) ותמונה של הרבי מלובביץ' מחייך חיוך מסתורי עד תחילת החזה שלו, כשהרקע לא בפוקוס, ואין לדעת מה היה הגובה של הרבי, אבל זה לא חשוב. בדירה הזו, בבית שלה, יש המון מקום לארגזים שמביאים לה מהשוק, ובהם יש צנוניות רקובות, עגביות רקובות, לחם יבש, אפרסמונים עם כתמים חומים וכל מה שסוחרים לא מצליחים למכור. בכל יום שישי מגיע אליה אברהם אברהם, שקוראים לו אברם אברם, ולוקח את הסחורה הזו ארגז אחרי ארגז לחצר בית כנסת סמוך. בבית הכנסת הזה הניח יוסי את התנור הקודם שלו, שאברם אברם לא חושב עליו בתור תנור ישן כי הוא לא ישן ולא התקלקל. במקומו יוסי הביא בהתקף אקסטרווגנזה תנור חדש לגמרי, אבל אברם אברם לא אומר אקסטרווגנזה למרות שהוא מתכוון לזה, וגם לא נוטר ליוסי טינה על הבזבזנות. הוא חושב שזה לא היה נחוץ, אבל בהחלט נהנה מהפירות, והפירות הם, היכולת שלו לבשל על התנור הזה כמויות של אוכל בסירי אלומיניום גדודיים ובתבניות סיטונאיות. אחר כך הוא מעביר את האוכל לאוטו של יוסי, והם נוסעים מרחק שני רחובות משם, לבית תמחוי, שם תאכל מהאוכל שלהם האשה שאולי פגשתם במיון של שערי צדק ואולי פגשתם במעלה בגין לפני קריית משה מקבצת נדבות. לפעמים אוכלת שם גם הקבצנית שמאז החוק החדש לא נראתה בכותל, ולפעמים הקבצן עם הכלב. מלבדם מגיעים לשם אלמוניים, חלקם לא קבצנים ולחלקם לא חסר כסף למרות שאינם מקבצים נדבות. הנה האשה הזו, שאולי הלכתם מאחריה באזור רחוב ילין. לבעלה יש זקן ארוך והילד שלה בוהה מסביבו כשהם הולכים מהר והיא מנסה לשכנע את בעלה שאחיו גונב להם את כל הכסף. היא אסרטיבית האשה הזו, וקצת מצטערת על כך שבעלה צריך לדבר עם אנשים במקומה. הוא תמיד מתקפל. לכן היא מציפה אותו בהוראות-תעשה-ככה-תגיד-ככה. אבל היא יודעת מראש שזה קרב אבוד. לפעמים אין לה כח לבשל לשבת, אז היא הולכת לבית התמחוי שאברם אברם הוא הטבח שלו ומביאה משם אוכל חצי רקוב לשלושה אנשים.

אברם אברם לא בודק בציציות של כל האנשים האלה. הוא לא בודק בציציות של אף אחד. הוא פשוט הולך לש"א ומחליף איתה כמה מילים הכרחיות, לוקח את הארגזים אחד אחד, לפעמים נעצר כדי למחות זעה, במיוחד בקיץ. לפעמים איזה סטודנט עוזר לו, לפעמים כמה סטודנטים. הוא לא באמת צריך עזרה, זה רק לוקח יותר זמן. יוסי מגיע מאוחר יותר, כשהכל כמעט מוכן. הם שותים יחד כוס מים ומחליפים רעיונות על נסראללה למרות שאיראן קריטית יותר להבנת המצב. אחר כך הם מדברים על הפלפלים האדומים ועל תפוחי האדמה, ומצטערים מאד על כך שהכל צמחוני, אבל אי אפשר לבקש מאנשים שיתנו בשר בחינם, בטח שלא בשר מרקיב. מעניין מה אברם אברם ויוסי חושבים על הריקבון של הירקות האלה. אולי גזר מידלדל קשה לקילוף לא נחשב בעייתי כי אברם אברם שוטף ולא מקלף. הוא עומד שם ומזיז את הידיים שלו במה שנראה כמו זהירות רבה, אבל למעשה זה נסיון להתגבר על עצמו. קשה לו. הוא עגול כמעט לחלוטין. הסנטר שלו יושב ישירות על החזה והידיים שלו נחות על צדי הגוף ואין להן אוויר. הוא מזיז את הרגליים שלו לאט-לאט, כי אין לו לאן, ולוקח לו נצח להוציא דברים מהכיס. גם הבישול לא בא לו בקלות, אבל זה עדיין לא אומר שהוא צריך עזרה. הוא צריך יותר זמן, והוא קם מוקדם כדי שיהיה לו יותר זמן. גם בבית הכנסת, כשהוא אוסף את הסידורים ומניח אותם בערימה גדולה שנתמכת חלקית בבטן שלו, הוא לא צריך עזרה. הוא הולך בצעדים קטנים, מתנדנדים אבל בטוחים, ומניח את הסידורים על השולחן. רק אחר כך הוא מסדר אותם אחד-אחד על המדף. הבנתם את הטיפוס, נכון? יהודי פשוט מנחלאות, עוד אחד מהצבא העמלני של ש"א, שהדבר שהכי חשוב לה בחיים זה שתתחתן, ואולי סדר העדיפויות שלה נכון, מי יודע. הוא סומך על כל מי שמגיע לבית התמחוי שהוא באמת צריך אוכל, ואומר ליוסי בהתנצלות: תשמע, בכל זאת, אם הם מגיעים אלינו, הם כנראה באמת צריכים. יכול להיות שהאמירה הזו מגלה לנו שהוא מבין שהירקות שלו רקובים למדי, ויכול להיות שאלה הרחמים הפשוטים שלו. אבל יש לו צד מפתיע, לאברם אברם. הוא שם מכשול בפני עוור. מה הכוונה? כפשוטו. שניה אחרי שהוא עוזר למרים בגדדי להכניס את הקניות הביתה בלי להתלונן לשניה למרות שלזקנה הזו יש פה מלוכלך ודרישות עד להודעה חדשה, הוא יכול לראות מרחוק עוור ברחוב ולרוץ ככל שמתאפשר לו כדי לזרוק לידו משהו מחליק, או להציב לידו קרטונים ריקים, כדי שאולי יפול. ואז הוא עומד שם וצוחק צחוק אלם. כל הגוף שלו רועד ולפעמים הוא מתחיל להזיע. הוא מתקפל ואוחז בברכיים שלו בגמישות שהוא לא מרגיש כשהוא צריך לעלות במדרגות. אחר כך הוא נרגע והולך לדבר עם יוסי על נסראללה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה.

השיעורים

השיעורים

לפני חנוכה ח' הזמינה אותי לבוא איתה לשיעור של רב פלוני. איכשהו הבנתי שהשיעור יתקיים באיזו דירה בנחלאות, וכבר חשבתי שמדובר בעשרה אנשים על שטיח. בסופו של דבר נכנסנו שתינו לבית כנסת אהוב עלי מאד, עם כל השטיחים והכריות והספסלים … להמשיך לקרוא

שונסי שונסי

זה שונסי שונסי.

הוא בחור צעיר, בשנות העשרים לחייו, וניכר כי הוא אדם תרבותי מאד. איך יודעים? יודעים, הוא לא נראה פראי במיוחד ולכן אתה נוטה לצד השני של הספקטרום וקובע את הקביעה הקיצונית השנייה: הוא אדם תרבותי מאד. חוץ מזה,  תראו איך הוא מתלבש, המטפחת הגנדרנית לצווארו, הנקודות שעליה מתכתבות עם האריג המנוקד של המכנסיים. והבחירה הנועזת הזו בחולצת פסים. מעניין אם חוסר הפחד הזה מתבטא בעוד תחומים.

קצת פרנקופיל, שונסי שונסי. איך יודעים? יודעים, קודם כל, תראו את הכומתה הזו, והבגט, שמשום מה משמש אותו כמקל הליכה. אני לא יודעת אם יאכל ממנו. אולי כן ואולי לא. הוא אוהב את החורף, שונסי שונסי. זה מזכיר לו את התקופה הקצרה שעשה בפרי, שהיתה בקיץ דווקא. אבל ירד הרבה גשם. כשחזר לארץ קנה את מעיל הטרנץ' שלו ואת משקפי השמש האלה. בשני הפריטים האלה הוא משתמש רק בחורף, רק ביום ורק כשזורחת שמש חורפית, מבלבלת.

יודעים ששונסי שונסי פרנקופיל גם בגלל השם שלו, הכינוי שלו בעצם. זה קיצור למילה chanson, שנשמעת כמו משהו בין שנסון לשונסון, ופירושה "שיר" בצרפתית.

מכל זה יוצא שלשונסי שונסי יש תדמית קצת מעופפת, ובאמת אולי היא לא היתה נוצרת אם לא היה מתעקש ללבוש בגדים קצת נשיים ולהריח את הפירות בעיניים עצומות ובחיוך מאושר לפני שהוא קונה אותם. אבל למעשה, שתי רגליו על קרקע מוצקה. הוא עובד כבר שנים כפקיד באחד מסניפי הדואר בעיר. הוא יודע שעם פילוסופיה לא קונים לחם במכולת ובינינו, התדמית של הפקיד האפרורי שהוגה בהגל בלילות מוצאת חן בעיניו.
זה גם מאפשר לו לרכוב על אופניים בדרך לעבודה ובחזרה. הוא מאמין בעשייה למען איכות הסביבה. הוא עדיין לא כל כך טוב בזה (רגל ימין שלו מפספסת את הדוושה די הרבה), אבל הוא ישתפר.

שנה טובה לכולם.