בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

ד"ר משאלי, אורי אורבך, אחמד טיבי ועפו אגאבריה נכנסים לכנסת

ד"ר דוד משאלי, לשעבר תושב אפרת וכיום תושב שהם, מנתח לב בתל השומר, מנתח זאטוטים, תינוקות ממש, שלוקים במומי לב חמורים. חלק מהמנותחים שלו מגיעים מתל-אביב ומירושלים, חלקם מכפר סבא. אחרים מקלקיליה וחלקם מחברון, משכם, מג'נין ומרמאללה. בנו של דוד משאלי … להמשיך לקרוא

התערבות

מעשה שהיה כך היה. בן זוגה של חברה שלי הכיר לי מישהו. יצאתי איתו לשניים שלושה דייטים לפני שנתיים או שלוש, ונפרדנו. לפני כמה זמן שוחחתי עם אותו בן זוג של חברתי ושמו של המדוייט עלה. שאלתי אותו מה עלה בדבר חלומו הגדול של המדוייט להיות מפורסם בתחום פלוני, והוא אמר לי (אני חשתי בנימה של כעס כבוש) שבמקום להיות מפורסם המדוייט יושב והוגה בכוכבים. אמרתי לו: אוי, לא חבל? הוא רצה להיות מפורסם! והוא ענה לי שזה חבל, אבל הוא לא מתערב לאנשים בחיים.

החברה ובן זוגה הלינו אותי אצלם, וחשבתי על המשפט הזה כל הלילה, ובבוקר כתבתי להם, לו, בעצם, משהו בתגובה. כל זה היה לפני חודש, ותכננתי להעתיק אותם הנה. אז הנה הדברים שהעתקתי הנה, אחרי עריכה קלה.

שנית, בקשר למה שאמרת אתמול, שאתה לא מתערב לאנשים בחיים.

אני חושבת שאני היחידה שאן מתערבת לאנשים בחיים, ואם להיות כנה, הם לא נהנו מזה. הם אפילו התרגזו והחברות שלי איתם התערערה. אבל יש רק כמה דברים שאני זוכרת מהרב אה"כ, ואחד מהם – האמירה שלו, שאנחנו לא מתערבים לאנשים בחיים ובסוף זה מגיע ללא תעמוד על דם רעך. לקח לי שנים להתחיל ליישם את זה, אבל אני חושבת שזה חשוב מאד, מכיוון שאנשים חיים את הפרדיגמות שלהם – גם אני חיה את הפרדיגמות שלי – וזה מקשה עליהם מאד לראות אפשרות לטעות: כל מעשה שהם עושים מתפרש מתוך הפרדיגמה ולכן הם בסדר. דבר נוסף הוא, שבאופן פרדוכסלי, ככל שאנשים חכמים ורגישים יותר כך הם מסוגלים לפחות הרהורי תשובה על דרך התנהלותם בעולם, מכיוון שהם לא מאמינים כל כך באפשרות שהם טועים (שהרי הם חכמים ורגישים). ודבר אחרון – פעמים רבות, פסיכולוגים, שאנשים נעזרים בהם, לא משמשים את האנשים לעבודת המידות כי אם לחקירה של המניעים שלהם, שהיא יפה ונחמדה כשלעצמה ואולי אפילו מביאה למסקנות קיומיות, אבל לא כוללת עבודה על כוחות הנפש. ובגלל שלושת מעגלי הבטון המזויין הזה סביב הנפש האנושית, שמונעים ממנה הרהורי תשובה, כדאי להתערב לאנשים בחיים. סדק בחומת בטון עשוי להישאר בה שנים ולא להשפיע בהרבה על חוזקה, אבל יש אפקטים מצטברים שעשויים להיטיב. שה' יברך אותנו במאור פנים ונזכה לשבירת מחיצות ולמפגשים אמתיים עם העולם ועם האדם.

איכשהו אני מרגישה שאני נפגשת עם הנושא הזה הרבה בתקופה האחרונה. הזכירו לי כל מני דברים שעשיתי ששינו מאד את המציאות עבור חברות שלי, ותהיתי על דברים שלא עשיתי וגם הם שינו את המציאות עבור חברות אחרות שלי. הפגישות שלנו מגיעות בעיקר ממקומות שאמורים להיות חיוביים, כביכול, כאלה של הקשבה לעצמך ולא לקולות זרים. אני מרגישה שלצערי אני פוגשת את הקליפות של המצב הזה, כשההקשבה לעצמך אוטמת את הלב מהיכולת לשנות משהו. יוצא שאני מיסיונרית, ובאמת עדיף כנראה שאשתוק, אז אולי זה מה שאעשה, ואולי לא. אני יודעת, זה באמת נושא מורכב. אבל הלוואי שהבחור הזה יהיה מפורסם בתחומו. יש לו ראש על הכתפיים, וממילא הכיוון שלו לא היה אסטרונומיה והכוכבים מיותרים לחלוטין, במקרה שלו.

 

_______________________________

וחזרתי שוב, כהרגלי, אחרי חצי שנייה, לבדוק אם יש שגיאות כתיב, ומצאתי כאלה ותיקנתי. ואז חזרתי שוב, כי אמרתי: את אומרת להתערב ולא תוחמת את ההתערבות שאת מתכוונת אליה, ובכלל, חצי מהחיים שלך כועסת על אנשים שמתערבים לך בחיים, ולא שמחה בהם. ואז החלטתי להשאיר את זה ככה מלא סתירות, כדי שתהיה אחדות מסויימת בעוד כולנו מבינים שזה נושא מורכב.

שיהיה חינוכי

ובינתיים הצדיקים האמתיים כבר יצאו בקריאה להוסיף על הטוב במקום לזעוק נגד הרע, והנה עוד מעט הם ישתלטו על הוצאת ספרים ויפרסמו עשרות, מאות, אלפי ספרים שיעבירו את המסר הנכון, ובמקום כל המודלים הלא נכונים האלה שיעמדו מול הילדים, סוף סוף יהיה משהו נכון וטוב.

באיזה גיל התחלנו להגיד בשי"ן קו"ף רי"ש ומתי הפסקנו עם זה ועברנו ל'סת-אם', ומתי הפסקתי עם זה ועברתי להגיד הכל בפנים רציניים, ופשוט דרשתי מהעולם שיבין מה אני רוצה ממנו לפי ההקשר?

כשהייתי קטנה ידעתי שיש דברים אמתיים ויש דברים דמיוניים. יכולתי לדמיין את התנור של המכשפה מעמי ותמי, שעמד, אם לא איכפת לכם לדעת, בחצר המשחקים של גן עורב. ולרגע לא חשבתי שחצר הגן היא מקום מסוכן. לא סבלתי בגן, אף אחד לא הציק לי: לא הגננת, לא הילדים וגם לא הפחדים שלי. גם היום, כשאני עומדת מול עלילת סיפור, או סדרה, או סרט, וקוראת אותה קריאה קיומית, אני יודעת את הפער העצום בין המתרחש אצל הדמויות למתרחש אצלי. כיף לי לשקוע בפנטזיה, אבל אין מה לעשות: הנפש שלי בריאה ואני יודעת להבדיל בין הפנטזיה לחיים שלי, ולמצוא גם את נקודות השוני, לא רק את נקודות הדמיון בין חיי לחיי הדמויות, דומים ככל שיהיו. הפער הזה מאפשר לי להבדיל בין המותר ביצירה לאסור בחיי.

אני לא יכולה כבר לצאת בקריאה, הכל תפוס כבר, כמה אני יכולה לצאת בקריאות? אבל כמה שטויות אנשים עושים! עד שיצאנו מחשכת הרנסנס והפסקנו לדרוש מספרות שתהיה דידקטית, באים הגאונים האלה ובשם הנאורות מבקשים להגביר מגמה מיושנת.

אני יכולה רק לציין כמה מהדברים שנפספס בדרך אם היוזמה הטפשית הזאת תצא לדרך – לא את העונג שבהצטמררות לנוכח דברים קשים שקרו לדמות מומצאת ולא לנו, לא את העונג שבפתרון קושי שלא אנחנו חווינו, לא את הקסם שבאגדות האחים גרים, את היכולת להיות רשע יחד עם רואלד דאל; דמויות קונקרטיות:

פו הדב, כי הוא מעודד עצלות וגרגרנות

הנסיך הקטן, כי מי רוצה שהילד שלו יפנה למבוגרים זרים, ועוד גברים

פצפונת, כי למה שילדים קטנים לא ילכו לישון בשמונה בערב

המפוזר מכפר אז"ר, כי הוא מחנך לפיזור

דירה להשכיר, כי כתוב שם כושית

ג'ינג'י – לא איזו אבדה גדולה, אבל גם את החנון הזה נפסיד, כי הוא משקר מדי פעם

– – –

שפשוט יעלמו מחיינו, כי במקום לתת למשהו חדש לפרוץ מתוכנו, נכתוב לפי רשימת מכולת, ובזה יש את אותה מידת השראה שיש בכרובית חלוטה במים, או בעוף מכובס.

(ואחר כך נצא נגד ספרות ילדים חרדית, כמובן, כי זה ממש גועל נפש.)

כמה הערות על קליפ (אזהרת צניעות לדוסים)

הו, מה שהצעירים עושים בימינו: שומעים מוזיקה צעירה, כמו למשל השיר Blurred Lines. אני כבר מזמן לא צעירה, וכמובן שלא הכרתי את הקליפ המקורי, גם לא את השיר המקורי. הפרודיה על המקור עלתה בדף הפייסבוק שלי. הלכתי לצפות בפרודיה על שיר שלא הכרתי, היה הגיוני שאצפה קודם במקור. התחלתי לראות את הקליפ ומיד עלו מולי שדיים, ולא רק זוג אחד, כפי שניתן היה לצפות, אלא שלושה. שלוש נשים התהלכו בקליפ הזה עירומות כמעט לחלוטין, וגנבו לגברים את ההצגה (קיימת גם גירסה צנועה, בה הנשים לובשות פלסטיק שקוף ולבן). חבל, הגברים לבושים יפה בקליפ הזה. הקליפ הוא אילוסטרציה לשיר המתאר את מחשבותיו של גבר שהחברה שלו עזבה אותו. הוא קורא לה לשוב אליו. את בעצם ילדה רעה, הוא אומר לה. רק אני אוכל לתת לך מה שאת רוצה. מספיק עם המסרים הדו-משמעיים שלך. כמיטב המסורת, בשיר מופיעים כמה וכמה דימויים למין אנאלי, אוראלי וואגינלי, ובהתאם, כנראה מכיוון שנשים לא לבושות לא מבהירות את המסר, יש בקליפ סמלים פאליים רבים.
נעבור לפרודיה. את הפרודיה צלמו סטודנטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אוקלנד, ובה נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הפעם הדימויים שעל-סף-חדירה מכוונים לגברים, והמילים מבהירות שאין דבר כזה מסרים דו-משמעיים. כשאשה אומרת משהו, היא מתכוונת לדבר אחד בלבד. כל העניין העלה בי תחושת אי נוחות, ולכן ניסיתי לכתוב רשומה מונומנטלית ולהעלות אותה הנה. לצערי, אני לא מסוגלת עדיין לכתוב רשימות מונומנטליות, מה גם שאני לא בטוחה שיש בכך צורך. לכן אעיר כאן כמה הערות.
1. גברים לבושים, נשים עירומות: הסיבה שחזרתי לכתוב על הקליפ כחודשיים אחרי שגיליתי אותו (וכחצי שנה אחרי שהופץ) נעוצה במוסף גלריה של הארץ מ- 11.10.2013. המוסף הוקדש בחלקו הגדול לעלילותיה של מיילי סיירוס, מי שהיתה כוכבת ילדים וכיום עסוקה בשינוי התדמית התמימה שעשויה לדבוק בכוכבת ילדים. היא הסתפרה, בתספורת משוגעת, היא צבעה את השיער שלה בצבעים משוגעים, היא מצטלמת עם הלשון בחוץ, היא מצטלמת עם הבגדים מחוץ לחדר – כן, היא משאירה את הבגדים מחוץ לחדר בבואה להצטלם. הרושם שעלה מהכתבות בהארץ היה, שרב העולם לא קונה את ההצגה הזו וחושב: הו, הנה מיילי, שוב מנסה להראות לנו שהיא חיה על הקצה, ורק מיעוטו, מיעוט שמורכב מחלקים של בנות העשרה מרחבי העולם נדהם באמת מהמהפך. האם האפשרות להצטלם עירומה הוא התקדמות במאבק הפמיניסטי או שמא שיתוף פעולה עם הממסד הגברי? התשובה לא היתה חד משמעית. מה שכן היה חד משמעי הוא, שמקובל מאד לראות גברים לבושים ולצדם נשים עירומות. יתכן גם, שרובין ת'יק, אחד משלושת המבצעים של "Blurred Lines", רגיל למצב הזה לגמרי. אולי בגלל זה הוא הצטלם ליד מיילי סיירוס הכמעט עירומה לבוש בחליפה (כמו בקליפ), והזכיר לי שאני רוצה לדבר עליו. ובכן, הנה: לצד אי הנוחות שהקליפ העלה בי, שמחתי מאד לגלות משהו שאין דרך לכתוב אותו בלי שהוא ישמע נורא. אז הנה. באיחור אופנתי של עשרות שנים גיליתי, שנשים יכולות ללכת לעבודתן, שמתבצעת בעירום, להרוויח בה לא מעט כסף, ואחר כך לחזור לדירה הנורמלית לחלוטין שלהן ולנהל חיים נורמליים לחלוטין, בלי שרמת המוסריות שלהן תהיה חשודה בעיני שאר החברה ואפילו יכתבו עליהן ב"הארץ". איכשהו, זה שאני יכולה לגגל שם של דוגמנית פלונית ולמצוא עשרות תמונות עירום שלה, ואותה דוגמנית היא אישה מכובדת והעבודה שלה רצינית וחייבת במס, משמח אותי מאד. הייתי כמובן מעדיפה שהגוף שלה לא יהיה דרוש לכל פרסומת – ממעדני חלב דרך מכוניות וכלה במערכות ישיבה – אבל אם הוא כבר שם, שלא תיחשב מופקרת.
2. אם הופכים גבר, מקבלים רבג, ולא אשה: הסטודנטים למשפטים ניסו ליצור תמונת מראה של הקליפ המקורי, עם נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הם לא הצליחו. כמובן, קיימים תירוצי התקציב והיופי: הם סטודנטים ולא דוגמנים. הסיבה האמיתית לכשלונם היא, שהמיניות הנשית היא לא הפך המיניות הגברית. קיימים שני הבטים בולטים בדימוי המיניות הנשית, והם הפסיביות והפתיינות. כאשר גברים מאמצים את הדברים האלה הם לא הופכים לנשים, הם משדרים הומו-ארוטיות. גבר לא מסתובב עירום מסביב לעמוד. לעירום גברי יש מובנים אחרים מאשר לעירום נשי, וגם מופעים אחרים. גבר כמעט לעולם לא יהיה אובייקט מיני. אשה כמעט תמיד תהיה אובייקט מיני. זה נכון כמובן לקליפים, לסרטים, לפרסומות, לשירים, אבל גם למצבים יומיומיים כמו שהייה ברחוב ונסיעה באוטובוס, ולכמות הבשר שלגיטימי לחשוף כשלבושים.
3. כסף תחת עין: עם הכישלון של הסטודנטים, הבנתי עוד משהו, שקשור להלכות נזיקין דווקא. כשלמדנו בבא קמא, כל האנשים שלמדתי איתם טענו בגנות הפסוקים. איך יכול להיות, הם שאלו, שהתורה אמרה עין תחת עין? ובכן, זה פשוט שמה שאמור לקרות זה עין תחת עין, ניסיתי להסביר להם. אם ראובן הוציא לשמעון את העין, מגיע לראובן ששמעון יוציא לו את העין. שיסבול גם. זה מה ששמעון חושב, אם הוא כועס מאד. הרגשתי מתוסכלת מכיוון שההסברים שלי לא נשאו פרי, וזכרתי בעיקר את חוסר היכולת של האנשים לתפוס את היתכנות הכעס. זכרתי פחות את המשך התפתחות המחשבות: שמעון יושב בבית, עינו חבושה, וגם ראובן כך. שמעון שואל את עצמו איך הוא ישתקם, ופתאום הוא מבין, שלמרות שראובן קיבל מה שמגיע לו, זה לא עוזר לו בכלל. "לו רק הייתי יכול", חושב שמעון בעצב, "לתעל את כל מה שאני מרגיש וחושב על הפציעה הזו לאפיקים שיעזרו לי עם ההתמודדות. כסף, למשל". ואז א-להים שמע את סבלו של שמעון ואת נאקתו של ראובן ונתן לנו את חז"ל שנתנו לנו דיני נזיקין. הנמשל הוא, שלא נראה לי ששנים של השפלה ודיכוי של נשים, שבכלל לא ברור לי שאינם קשורים למוסריות העולם ולמשהו שהיה חסר בהתפתחות שלו, יבואו על תיקונן בהשפלה ודיכוי של גברים. די לי – לדעתי די לכל העולם – בהפיכת נשים לאובייקט. בואו לא נהפוך גם את הגברים לאובייקט רק כדי לתקן את המצב. נפסיק לחפצן נשים, מבלי לחפצן גברים בדרך.
4. כשאת אומרת לא: חלק מהקצף שיצא על רובין ת'יק וחבריו היה סביב המסר הבעייתי של השיר, לפיו נשים אינן מובנות. הן מדברות במילים דו משמעיות, בשורות מטושטשות (Blurred Lines). כשלעצמי, מתוך קריאת המילים של Blurred Lines, אני יכולה להמליץ לבחור לעבור הלאה. נראה שחברה שלו עזבה אותו לתמיד, כנראה משום שחפצן אותה יותר מדי. אבל זו לא הפעם הראשונה שקמה שערורייה סביב מסר כזה. בזמנו קמה שערורייה דומה סביב השיר "כשאת אומרת לא" של דן אלמגור:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
אם ה"לא" הוא "לא", ובאמת אולי הוא רק "אולי",
אך "לא כעת", או שהלא הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או" אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן,
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
אני אגלה לכם סוד, לפעמים נשים אומרות לא ומתכוונות לכן. אבל חכו רגע, לפעמים גם גברים. וגם חתולים. ולפעמים אנשים ונשים אומרים כן, אבל מתכוונים לא. אתם יודעים למה? כי לפעמים החיים מאלצים לענות תשובות שלא רוצים לענות. רוצים משהו מאד, אבל אם נבקש אותו כל מה שבנינו לעצמנו יתערער. או שלא רוצים את המשהו, אבל חייבים לעשות אותו בכל מקרה. ואני אגלה לכם עוד סוד: פמיניסטים יודעים על הסוד שסיפרתי לכם קודם. למה בכל זאת הם מתעצבנים? כי השיר לא הוביל לזה שלא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא!" או "עד כאן", אלא להפך. לא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא! די! תפסיק! אני לא רוצה!", ובאווירה הזו צמח השיר. אבל אי אפשר לכעוס על אווירה, נכון? על זמרים אפשר. אני לא מרחמת על רובין ת'יק או על כל גבר אחר שבחר להצטלם לבוש-כי-זה-מה-שמכבד-גבר, ליד אשה כמעט-עירומה-כי-ככה-מקובל-שאשה-תצטלם, אפילו שהם חוטפים בגלל אווירה כללית והלך מחשבה שלא הם יצרו. שיחשבו קצת! אבל כן הייתי רוצה שהאווירה תשתנה, וכן הייתי רוצה שיהיה אפשר לקדם דברים בעולם הבידור בלי נשים עירומות בכל מקום. למשל, שוב: הייתי רוצה שתי'ק יחשוב פעמיים לפני שהוא מצלם קליפ כזה. אבל הנה הוא, עומד מאחורי הכתף שלי וקורא וצוחק, וכשהוא מסיים הוא אומר לי: הצחקת אותי, וממשיך לצחקק.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.

לעניין המטרידים

(ניסיתי לכתוב בצורה שוויונית ומתוך מודעות לכך שגם גברים מוטרדים מינית, אבל אני לא מכירה מקרים כאלה ולעומת זאת כואבת מקרים של הטרדה מינית של נשים שאני מכירה, אז זה לא הצליח לי. הרשומה מנוסחת בלשון נקבה אך פונה לבני-אדם משני המינים.)

פעם טעיתי(1). החבר'ה נפגשו ואורגן משחק, שהשתתפתי בו למרות שנעדרתי מהמפגש. כל אחד נידב כמה פרטים מסתוריים על עצמו, שנכתבו על פתק. החבר'ה ניסו לגלות במי מדובר. כהכנה למשחק נשאלתי מה אני יכולה לגלות על עצמי שאף חבר בחבורה לא יודע, ואני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל אמרתי שהוטרדתי מינית. הייתי יכולה להגיד  שאני  אוהבת לשתות תה בלי סוכר (מפתיע כל פעם מחדש, לא ברור לי למה), או שפתחתי את הראש (הצלקת שם, ולדעתי היא בולטת למדי), או שהיה לי קיפוד, אבל אמרתי שהוטרדתי מינית. המארגנים (אנחנו עדיין בשלב טרום-משחק) די נדהמו לשמוע את זה, ושאלו אותי אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה להגיד, ואמרתי שזה לא משנה, המטריד צריך להתבייש, לא אני, ואז אמרתי שאולי זה לא מתאים, והיתה אי הבנה וזה מה שנכתב על הפתק שלי. בסופו של דבר הסיטואציה היתה כזו: חברים שלי ישבו בחדר, שאני לא נכחתי בו, ונאמר להם שהוטרדתי מינית.

כששמעתי את הדברים התכווצתי. נבוכותי. כעסתי קצת, הרי ביקשתי שלא, והיתה אי הבנה וכולי. אבל זו היתה אחת הפעמים היחידות בה הצלחתי למנוע מעצמי להיכנס למעגל מחשבות שליליות בעקבות אירוע שלא ניתן לשנות אותו (למרות שניתן היה למנוע אותו). הזכרתי לעצמי שהמטריד צריך להתבייש ולא אני, והנחתי שבקהל יש עוד בנות שעברו חוויה דומה ואולי זה יעזור להן איכשהו. וכך חייתי עם תחושת צדק קדוש, ולמדתי עוד על ההבדל בין משהו שמתאים לפעילויות חברתיות למה שמשרה אווירה כבדה.

היו לנו עוד שיחות בינינו. ישבנו, קבוצת חברים, נושא ההטרדות המיניות עלה ודיברנו עליו כמו שרק אנחנו יודעים (יש כאלה שקוראים לזה טרחנות, ויש כאלה שקוראים לזה עומק. הכל תלוי בזווית ההתבוננות). מישהו סיפר איזו בדיחה על כך שזה בעצם מחמיא לנו, הנשים, שמטרידים אותנו מינית. התגובה היתה קטילה של האמירה הזו, חוסר רצון לשמוע דברים כאלה ואזהרה לבל יאמר דברים לא ראויים כאלה בעתיד. נכון, פלירטוטים זה מגניב, וכיף לשמוע דברים כמו "את יפה" ,  אבל לדברים האלה יש מקום וסדר(2), וכשהם לא מגיעים במקומם וכסדרם זה מטריד ואין בכך ולו קורטוב מחמאה.

לעיתים מושמעת טענה לפיה נשים מגזימות(3) בתלונות שלהן והופכות את היחסים בין המינים לבלתי אפשריים. זו אחת הטענות השנואות עלי. לרוב היא מגיעה מאנשים ונשים שלא מבינים את מקומם וסדרם של דברים. כפי שכבר כתבתי, מחמאות ופלירטוטים נעימים בסיטואציות מסויימות, לא תמיד. שנית, נניח לרגע שהחוקים המבקשים למנוע הטרדה מינית אכן הופכים את היחסים בין נשים לגברים לבלתי אפשריים. האם יתכן שהיחסים בין המינים היו בלתי אפשריים גם לפני טביעת המושג הטרדה מינית, פשוט משום שחייהן של נשים היו בלתי אפשריים כשנחוו כמן "כל אחד עובר חוטף קוטף קולע לו זר", אבל מן הצד הנחטף והנקטף? ישנו טיעון נוסף: איך זה שכל השנים לא היו תלונות ופתאום עכשיו כל אישיות ציבורית נאשמת בהטרדה מינית? ובכן, לא תמיד הכירו בכך שהטרדה מינית אכן מטרידה. ברוך ה' זכינו לתקן את העולם  במשהו ולהסדיר במעט את הנושא הזה. שנית, אנשים הרשו לעצמם ואף אחד לא העמיד אותם על מקומם, כי פחדו, כי לא היה נעים, כי האווירה היתה שזו הנורמה(4) הגיע מישהו שהבין שזה לא בסדר והתלונן. זה הכל.

יש לי עוד דברים להוסיף בנושא, אבל הם עניין לרשומה אחרת. אני רוצה לחזק כמה תובנות שהבלעתי כאן ובהערות. כמו כן יתכן שלא ממש הבלעתי, אלא כתבתי במפורש, אבל אני רוצה לחזור ולחזק אותן ואף להוסיף עליהן.

תובנה א': אנשים מסביבנו עברו הטרדה מינית. זה לא רחוק, זה לא משהו שמתרחש רק בסרטים.

תובנה ב': אם נעביר את המעשה לסיטואציה אחרת, ננתק אותו מהקשרו, נגלה שמה שהיה הטרדה נעים, בעצם. זו דוגמא לכך שמשמעות של מעשים תלויה בסיטואציה. כמו כן זו תזכורת לכך שהתנאים היו כפי שהיו ולכן ההטרדה אכן הטרדה ולא מעשה נעים ונחמד.

תובנה ג': נשים לא מוחמאות מהטרדה מינית.

תובנה ד' (נובעת מתובנה ג'): אמירות בסגנון: "אותה אף אחד לא היה מטריד, איף יו נואו וואט איי מין ;)" או "אתן הנשים, בטח ההטרדות המיניות האלה נחמדות לכן" פשוט לא מתקבלות על הדעת(5).

תובנה ה': תלונה על הטרדה מינית לא מסכלת את היחסים התקינים בין נשים לגברים, אלא מסדירה אותם.

סיפור נחמד לסיום: יש אנשים נחמדים בעולם ואני מכירה כמה כאלה.

_____________________________

(1) משתמע מכך שטעיתי פעם אחת במשך כל חיי, וזה יפה, אבל רחוק מהמציאות.

(2) למשל, כשאיש בן שבעים אומר לאישה בת עשרים שהיא יפה, משהו קצת צורם אבל אין מה לעשות נגד זה. כשהאיש הזה הוא המרצה שלה ואומר לה את זה בשעת קבלה במשרד שלו, זה לא במקום; ללטף מישהו זה נהדר, אבל זה מגיע אחרי שמכירים אותו, לא כשהוא עדיין זר. יש סדר להתרחשויות באינטראקציה בין אנשים.

(3)  הטענה ההפוכה היא שזו אשמת הנשים, שלא מתלוננות מספיק. מכך אפשר ללמוד שלעולם אי אפשר לרצות את כולם.

(4) לעניין אווירה. כשמרצה אומר דברים בסגנון "כמו שאת נראית, את לא צריכה להיות לחוצה מהמבחן", ואנשים לא מזהים שהכיתה היא לא מקום בו אמירה כזו מתאימה (איפה יכולה אמירה כזו להיות מתאימה?) , או מזהים ושותקים, נוצרת אווירה בה למרצה מותר להעיר הערות מיניות ומינניות. האווירה הזו היא הנורמה. אני מניחה שהמרצה הזה לא הטריד או אנס אף אחת, רק סיפר בדיחות סרות טעם כאלה, ומרשה לעצמי להתנבא, שיום אחד יקום סטודנט שיבין ששיעור לא אמור להתנהל כך, יתלונן על המרצה וכולנו נשמע על מרצה תמים, שסטודנטים הפלילו אותו על לא עוול בכפו. מרצה, ראה הוזהרת. עוול בכפך.

(5) המסקנה האופרטיבית מכך היא, שאסור להעיר הערות כאלה.

הבו לי פרוזק, ואם אין

כשהתחילה התוכנית של חנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' לא הבנתי על מה כל המהומה. פורסמו כתבות בעיתון על תוכנית רדיו. דאום, כמדומני, פרסם אז את הספר שלו "אלוהים לא מרשה" (כך במקור), בו חשף את מערכת היחסים המורכבת שלו עם אלהים (כך אני מאייתת), אביו והעולם הדתי. בראיונות לקידום הספר סיפר דאום על התרופות הפסיכיאטריות שהוא לוקח. רבינוביץ', מצדו, היה ועודנו פסיכיאטר. אני לא בטוחה לגמרי איך זה קרה, אבל שני אלה, דאום ורבינוביץ', התאחדו לשידור "שעת נפש", שמשודרת כבר כך וכך שנים בגלי צה"ל.

ההיכרות שלי עם "שעת נפש" היא קצרה מאד, והתחילה ביום חמישי אחד, כשנסעתי הביתה מוקדם מהרגיל, לפני תחילת התוכנית של אודיה קורן ונתן דטנר. כך, במקום לשמוע דרך הרדיו שבמכונית את שני אלה מקטרים על החיים, האזנתי לדאום ורבינוביץ'. מהלך התוכנית היה כזה: אדם התקשר אליהם לאולפן, סיפר להם על חייו והם דחקו בו לגשת לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריו ולבקש ממנו מרשם לציפרלקס. המאזין הבא כבר אובחן כסובל מסכיזופרניה והם דחקו בו לגשת לחדר המיון הקרוב למקום מגוריו ולבקש שפסיכיאטר יאבחן אותו. בשעה השניה של התוכנית רואיינה אישיות ידועה בישראל והצמד תהה האם כל מעשיה הם תולדת הרצון לְרצות. "את זה אתם אמרתם", אמרה האישיות, ואני הסכמתי איתה ותהיתי על להיטותם של השניים לאבחן כל אחד כסובל מבעיה נפשית המצריכה טיפול תרופתי.

מאז עברו מעט מים בירדן (מכיוון שאנחנו חיים באזור מוכה בצורת), ואני שינתי מעט את דעותי. אני עדיין חושבת שחנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' דוחפים לאנשים מילים לפה, אבל זהו טיבו של המשחק התקשורתי בישראל, ויתכן שגם בעולם: בוא, אנחנו רוצים לשמוע אותך, אומרים המפיקים למרואיין, ואז מושיבים אותו באולפן ולא נותנים לו להוציא הגה מפיו. במקום זה הם מספרים מהן דעותיו ומדוע דעותיהם צודקות יותר. לגבי התרופות הפסיכיאטריות, התחלתי לתהות האם זה באמת כל כך גרוע. לא שצריך לדחוף לאנשים תרופות פסיכיאטריות בכל הזדמנות, אבל אולי, בתור אנשים בוגרים ומורכבים המצויים בנבכי השיח אודות הנפש, יש לנו (מי זה לנו? מי זה האנחנו הזה?) משימה לטשטש את הדעות הקדומות על מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות, או במילים אחרות, להפוך את המשוואה לפיה מי שבטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי, לאי שוויון.

היו שני דברים שחברה שלי נהגה לומר כשהיינו במדרשה: הראשון, כל הגאונים לא ישנו בלילה. את זה היא אמרה במסגרת המלחמה שלנו בעייפות שהיתה מנת חלקנו כל השנה הזו. היה קשה מאד לקום לשיעורים בבוקר, משום שתורה מתשת כוחו של אדם וגם משום שקשה לקום בבוקר אחרי שהולכים לישון בשתיים לפנות בוקר. והדבר השני שהיא אמרה בקשר לגאונים היה, שכולם מתו בגיל מאד צעיר. שלושים ושש, שלושים ושמונה, זה הממוצע. אני רוצה להוסיף פה דבר שלישי: מקריאה דרך עיניים פסיכולוגיות בכתביהם של הגאונים האלה, מסתבר שהם סברו מהפרעה נפשית כזו או אחרת. ושוב, בואו נזכור כאן את אי השוויון ונדגיש שלא כל מי שהיה צריך להיות בטיפול פסיכיאטרי הוא פסיכי. העניין הוא שבין התפרצות של הפרעה נפשית אחת לאחרת, היו תקופות של יצירתיות גדולה מאד כך שעד גיל שלושים ושש האדם כבר יצר את יצירת חייו והיה מוכן למות בשקט כאחרון הפולניות.

יכול להיות שבמקרה של הגאונים האלה, פרוזק היה מונע מאיתנו כמה יצירות חשובות. אבל אני תוהה, הרי האנשים האלה פרצו בגיל כל כך צעיר: האם אני לא מסוגלת לאבחן את עצמי (למשל) ולומר, שאם עד עכשיו התאוריה הגאונית שלי לא פרצה לחלל העולם, כנראה שגם לא תפרוץ ושאני לא גאון, וכנראה גם לא סובלת מהפרעה נפשית חמורה במיוחד. אבל אני תוהה, אולי אם כבר אומרים שמי שהולך לפסיכיאטר הוא לא פסיכי, אולי אפשר גם להתחיל להסתכל על תרופות נוגדות דיכאון כעל משהו פחות מאיים, אולי כדאי להכניס אותן לקונצנזוס. שאם רבים על נחיצות השימוש בהן שלפחות יריבו כפי שרבים על נחיצות השימוש באקמול, ולא כפי שרבים על נחיצותה של הסיטרא אחרא. אם אנחנו יודעים להגיד שהמוח שלנו מוצף בחומרים מסויימים ולכן אנו חשים בדיכאון, ובהינתן ההבנה שלנו שהגוף הוא מערכת מורכבת שאנחנו מתקשים מאד לפצח את הקשרים המסועפים בין חלקיה, ובהינתן הבעייתיות שבביטול מושג הנפש בחלק מענפי הפסיכולוגיה המודרנית – למה לא לקחת משהו שיסתור את החומרים האלה ויתן קצת שלווה נפשית? למה להתענות בייסורים האלה?לא שנטען שאנחנו מסוגלים לפתור את כל הבעיות הנפשיות במחי כדור, רק להקל עליהן במעט.

לסיום, כמאמינה גדולה בטיפול פסיכולוגי וחסרת ידע של ממש בתחום הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה, אני רוצה להמליץ לכל חמשת האנשים שקוראים כאן, שאם אי פעם ירגישו רע מאד, שיפנו לפסיכיאטר בלי להתבייש. מה שירשום- ירשום, ושיקחו. שלא יסבלו מכל מיני הרגשות נוראיות שתוקפות לעיתים. ובמקביל שיתחילו טיפול פסיכולוגי. וגם שיפיצו את הבשורה, שיגידו לכולם שרוני מרשה ללכת לפסיכיאטר ולקחת פרוזק. זה בסדר, באמת.

קוראים לי איציק אני חושב שהעולם יפה

אחד האיחולים שמעצבנים אותי הוא "בקרוב אצלך". יש אנשים טובים ממני, בעלי עין טובה ונפש רחבה, שאומרים שלא צריך להיות איכפת מכל האנשים שאומרים "בקרוב אצלך". שהרי אם כבר איכפת למישהו, איכפת לנשמות הטובות שבאות לאחל את האיחול: הן רוצות בטובתך ומקוות שגם אתה תזכה באושר, ובקרוב. אני תמיד ידעתי שאני קטנונית וילדותית ולא מצליחה לראות את התמונה הכללית, ולכן קשה לי לעמוד מול גברות משופמות ומזוקנות, שמאחלות לי "בקרוב אצלך" ומגדילות לעשות ומציעות לי לצאת עם אחד, מוישה זוכמיר, שאמנם פיסח וחיגר הוא, אך בעל לב טוב. אני מודה שגם מול גברות מטופחות ומפורכסות שלא מציעות לי הצעות מגונות כאלה לא קל לי לעמוד. ובכל אופן-

חשבתי על כל האיחולים האלה, שהם כדריכה על יבלת (לפחות לכדי זריית מלח על פצע אינם מצליחים להגיע). מדוע הם כדריכה על יבלת? למשל, משום שלפעמים, מדי פעם, אני מסתובבת בעולם הזה שבורת לב (אל דאגה, זה בכלל לא טרי, אני פשוט סוחבת באובססיביות דברים שהיו ואינם עוד), וכל אמירה כזו מזכירה לי את שהיה ואיננו. או למשל, משום שבנוסף לקטנוניות ולילדותיות שלי אני רגישה יתר על המידה ובמקום לשמוע את האיחול אני שומעת את הגערה ואת הציפייה. ובניסוח פחות מנוסח- נראה לכם שאתם חברים שלי? אתם יודעים עם מי אני נפגשת? עד כמה אני משתדלת? מה אני רוצה? מה אני עושה? אולי תרדו לי מהגב, נודניקים?

מן הון להון התאסצצו לי אסוציאציות והתחלתי לחשוב אודות המדרש על חנה ופנינה. התקציר הוא כזה: התנ"ך מספר (בספר שמואל) על אלקנה, שהיה נשוי לשתי נשים: חנה העקרה ופנינה האם לילדים. פנינה היתה מכעיסה את חנה על כך שאין לה ילדים, ובלשון הכתוב – "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א', פרק א, פסוק ו'). המדרש מטפל בפסוק הזה באופן מופלא, לטעמי: "מה הוות אמרה לה: זבנת לברך רבה סודר ולתניינא חלוק?" (מדרש שמואל פ"א ח). ובתרגום חופשי: פנינה היתה באה אל חנה ושואלת אותה: קנית לבן הגדול שלך צעיף ולבן השני חלוק? ואם יורשה לי להוסיף, היא היתה ממשיכה ואומרת:: "אוי, שכחתי! אין לך ילדים… סליחה, לא התכוונתי, לא התכוונתי". המדרש מתאר את פנינה בתור דורכת-על-יבלות (שלא לומר זורת-מלח-על-פצעים) סדרתית.

עכשיו אתם בטח שואלים למה הבאתי את זה ואיך אני משווה אישה עקרה והתאכזרות איומה לאיחולי "בקרוב אצלך" תמימים (למרות שכבר אמרתי שקשה לי לראות את התמימות שבהם). ועוד, אתם תוהים בינכם לבינכם האם אני מנסה לומר שהרווקות ריקה כמו שהעקרות עקרה.  ובכן, צר לי לאכזב. אני לא חושבת שהרווקות ריקה כל כך. למעשה, אני מרגישה שהחיים שלי מלאי תוכן. ובאותה נשימה תנו לי לאחל לעצמי למצוא את אהוב ליבי במהרה, כי עוד אחד זה הרבה יותר נחמד. התשובה היא שהבאתי את המדרש לא כדי להשוות חס וחלילה, אלא כדי להזכיר לעצמי ולכל מי שירצה לשמוע, שחוסר טקט תמיד היה קיים. הוא שם, ואנשים מתערבים לאנשים אחרים בחיים כשלא היו צריכים להתערב, ועומדים שקטים מנגד דווקא במקרים בהם התערבותם רצויה, ופשוט אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה.

ועכשיו, תסלחו לי. השמש זורחת, הציפורים מצייצות והעולם יפה, בסך הכל, גם אם דרכו לי על היבלת. אז אני הולכת לחיות (תוך ידיעה רצופה: העולם הזה טרגי. בלי להגזים).

__________________________________

הערת שוליים:
אגב, לאחרונה שמעתי הרבה "בקרוב אצלך". עמד לידי בן-דוד שלי והעיר, שהוא לא מבין למה כולם מאחלים לי להיכנס לביצה הזו. לידי וליד בן-דוד שלי עבר מכר, חבר של ההורים שלי. בן-דוד שלי סיפר גם לו את ההתחכמות הצינית הזו ובתגובה שאל המכר: אתה נשוי? בן-דוד שלי ענה שכן, ונראה קצת נבוך. המכר המשיך לשאול: ומה, זוגיות זה כל-כך רע? ענה בן הדוד: תראה, זה תלוי. המשיך המכר: מה שתלוי מתייבש.

נוער הגבעות

גלריה זו מכילה תמונה אחת

בזמן האחרון מתנהל דיון על נוער הגבעות וענייני תג מחיר. אני רוצה להצטרף לדיון. אתחיל בהצגת הדברים כפי שקלטתי אותם מאמצעי התקשורת בתקופה האחרונה. יש קבוצה במדינה. לקבוצה הזו קוראים נוער הגבעות, אבל המנהיגים של הקבוצה כבר אינם נערים. הקבוצה … להמשיך לקרוא

הם מפחדים (או אולי אני?)

בשבת צעדתי לשכונת הבוכרים. קצת הדאיגו אותי לפני שבת. אמרו לי שההגעה למקום מסובכת, צריך ללכת בין סמטאות. זו היתה הקדמה להסבר מפורט להגעה. אבל אני, יש לי קשיי ריכוז. כשמסבירים לי משהו עם הרבה שלבים ופירוטים, אני מיד מתחילה … להמשיך לקרוא