בעקבות תרגול הקרבת קרבן פסח התשעה

השבוע אנשים הזדעזעו מתרגול הקרבת קרבן הפסח, ואני מבינה למה. זה שונה כביכול מכל דת שאנחנו מכירים, ובהמשך אני אדייק את האמירה הזאת. מעורב בזה דם, וגברים שלובשים שמלות, והצורך להקים מזבח איפשהו באזור כיפת הסלע כדי שהתרגיל הזה יהפוך למשהו אמתי, מה שמיד מדליק את נורות האזהרה על מלחמת עולם שלישית, אופציה שמשום מה נתפסת מוחשית הרבה יותר מאיראן או מדאעש.

כמה הערות על נקודות הזעזוע הנ"ל.

ראשית, דם שפוך מבחיל אותי, אבל בחייאת, אני אשה, ואני אעצור כאן. כמו כן, אני אוכלת בשרי, וברור לי שהפולקע שעל צלחתי היה שייך פעם לאיזו תרנגולת. כלומר ברמה הבסיסית, נקרא לה הטבעונית, של איך אפשר להרוג יצור חי, אני לא מתחברת לעצם הטיעון וסוברת שמוטב שנשאל את ארי האריה איך הוא יכול להרוג את צביקה הצבי (מדובר על אריות ארצישראליים שנכחדו כאן וסביר להניח שפגשו צבאים. אני לא יודעת מה פוגשים אריות אפריקאיים). אני מודה שהצפיה בשחיטה לא מסקרנת אותי ואפילו דוחה אותי. אבל שוב, בגלל הדם השפוך, בגלל ההלם שבמעבר מחיים למוות מול עיני. לא בגלל איזו אידיאולוגיה טבעונית. אפשר להרוג יצורים חיים, אנחנו לא מתחשבים בנמלים, למשל, אנחנו הורסים המון צמחים ועוד כל מני טיעונים מעצבנים של אנשים שלמדו קצת ביולוגיה.

העניין השני לא הוזכר במפורש, אבל כן קשור לחיות מתות. למדתי פעם באיזה בית מדרש והעברתי פעם שיעור על וידוי. השורה התחתונה היתה, שבמקור, כלומר בפסוקים, אין וידוי. אדם לא מדבר כשהוא מביא קרבן. הוא עושה. ולמעשה הזה קוראים הקרבת קרבן. מאוחר יותר חז"ל מוסיפים רבדים מילוליים. כלומר, כך אמרתי מכיוון שאני חושבת שחז"ל המשיכו הלאה מהפסוקים ואני לא בטוחה שהם רק חשפו כוונות נסתרות, אלא, שיכול להיות שהם הדביקו דברים לפסוקים, שלא מתחייבים מהמקור. אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלה האם ההלכה החז"לית היא מה שהיה בבית המקדש השני. אני רק רוצה לעמוד על זה שבפסוקים עושים ואצל חז"ל מדברים.

אמר לי אז אחד המשתתפים בשיעור, סבבה רוני. זה מאד נחמד מה שאת אומרת, אבל את לוקחת את זה למקום מאד וולהאוזני (וולהאוזן הוא ממייסדי ביקורת המקרא), של פעם כולם היו פרימיטיבים ושחטו פרות, והיות התקדמנו למקום יותר רוחני של אמירה. (יכול להיות שגם אתם אומרים את זה.) אז כמו שאמרתי לו בזמנו, חשוב לי להדגיש שאני לא רואה בתהליך ההרחנה שעברו המצוות התקדמות. המילה התקדמות היא מילה טעונה בהקשר הזה. אני רואה בזה שינוי. צורת עבודת ה' שלנו השתנתה והפכה להיות רוחנית יותר. וכאן המקום לשאול: האם זה רע? האם זה טוב? ובכן, בזמן האחרון אני חושבת שזה לא רע או טוב, אלא פשוט משהו שקרה. ועם יותר חיבור לאתוס של העם היהודי, זה עניין הכרחי לעם שיוצא לגלות. חייבים דת רוחנית שיהיה אפשר לקיים גם בלי להיות מסוגלים להגיע לירושלים. אבל עכשיו חזרנו. ויש כמה שיטות להתמודד עם זה. האחת, להיות עם ככל העמים, עם גנבי סוסים וזונות משלנו והכל, ופרולטריון תוסס וועדי עובדים. השניה, להתעלם ולהמשיך להיות יהודים כמו שהיינו פעם. השלישית, לחשוב האם יש לזה השלכה. ובטח יש עוד דרכים, שאני לא מצליחה לחשוב ולהמשיג אותן, אבל אנשים אחרים כן. רגע, הנה, חשבתי על עוד דרך: לנסות לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הרי אם נלך עם הקו שהתחלתי לשרטט פה, זו בסך הכל חזרה לצורה מסוימת של עבודת ה' שנראית מעט רחוקה מאיתנו.

אני שוב אגלוש קצת לפני המשך ההערות הקונקרטיות על גורמי הזעזוע, ואכתוב, שאצלי בחבר'ה יש כמה אנשים שמאד מחפשים את עבודת ה' דרך הגוף. החיפוש שלהם תמיד מצחיק אותי, כי נניח, הם רוצים לרקוד, כדי שהם יוכלו להגיע למצב תודעתי אחר. זאת אומרת, הם מבקשים לחזור למשהו גופני כדי לחזק את ההרחנה. ואני חושבת, שעבודת ה' דרך הגוף זה פשוט לרקוד לה'. אני מורכבת גם מגוף, ולא רק מנפש, וכשאני עושה דברים זה בהחלט יכול להיות מעשה דתי, והמעשה הוא העיקר ולא התודעה. אמרתי את זה למישהו, והוא אמר לי, בסדר, אבל מה את אומרת בעצם? זה פשוט יהיה ריקוד? אז אמרתי לו: כן. ועכשיו אני נזכרת בזה ופועל עלי אפקט השנינות המושהית, כי הרי ברור שהייתי צריכה להגיד לו: כן, ומה *אתה* אומר? שזו פשוט תהיה מחשבה? ושוב, וסליחה אם כבר אמרתי את זה, זה באופן אירוני החידוש של הקרבת קרבנות בימינו. אם אנחנו חוזרים להקריב, אנחנו חוזרים למצב שבו המעשים הם העיקר. וזה אכן בלתי נתפס, כפי שניסיתי להדגים עם הסיפור על המישהו הנ"ל.

אני חוזרת לרצף. הגענו לאנשים עם שמלות. ובכן, אני רוצה להזכיר, שממש כאן לידי, לא רחוק, גרים כמה אנשים מוסלמים. והם גרים גם ליד בית הורי. המוסלמים האלה, יש להם כמה חגים. לאחד החגים קוראים חג הקרבן. אחת ממצוות החג היא שחיטת כבש לסעודת החג ולעניים. שזה צעד אחד משתיית יין ואכילת בשר בחגים אצלנו, וקרוב יותר להקרבת קרבנות שנהגה פעם בחגים. ואתם יודעים מה עוד המוסלמים עושים? הם לובשים שמלות. בחיי! הייתי בעיר העתיקה וראיתי מוסלמי שלבש חליפה שכללה ז'קט וחצאית. אתם יודעים מה עוד הם עושים? הם נטהרים לפני התפילות שלהם: רוחצים ידיים ורגליים. נשמע לכם דומה למשהו? כל זה רק כדי להגיד שלא מדובר במנהגים של דת מרוחקת, ואם רק מסתכלים קצת ימינה ושמאלה מבינים שזה לא קיים.

הגענו להקמת המזבח. לפי רב הדעות המזבח ממוקם על הרמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע. אפשר, תאורטית, לבנות אותו ולהקריב קרבנות. זה הופך את העניין להרבה יותר מעשי. גם מצד הקרבנות, וגם מצד זה, שאם הערבים היו נחמדים אלינו והיו קולטים שאנחנו לא הצלבנים ואנחנו לא אפיזודה חולפת של מאה שנה (אגב, אם נפסיק לאיים בהגירה לברלין זה יקל על ההבנה של ערבים ויהודים כאחד), אולי הם היו נותנים לנו לעשות משהו עם המקום. אבל הם לא נחמדים אלינו.

אז עכשיו, אחרי כל הנאום הזה, נשאלת השאלה האם אני רוצה לחדש את עבודת הקרבנות. התשובה היא שהרעיון הזה קשה לי. לא כי הוא נראה לי פגני, אלא כי הוא קשור בדבר שחז"ל שינו ואני לא מצליחה להסתכל עליו בלי הערכה. לכל הגברים היהודים יש נגישות למה שבמרכז היהדות עכשיו. לכל הגברים היהודים יש נגישות לתורה, גם לגרים. איך אתה נהיה יותר קרוב לתורה? אתה לא נולד למשפחה הנכונה, אתה פשוט לומד-לומד-לומד-לומד. עמעמו את הכהונה במובן הזה שבִּטלו את השושלתיות, וזה נהדר. ויש משהו עקרוני נוסף שהשתנה בעולם, והוא, שנשים לאט-לאט מקבלות יותר זכויות. וגם היהדות עוברת תהליך והאשה יוצאת לה מירכתי האני לא יודעת מה ומגיעה למקומות יותר מרכזיים. ונראה לי מאד מוזר א. לחזור למצב שבו רק כהנים ישרתו בקדש, וב. נשים לא יעשו כלום.
יוצא כאן, שאני מחלקת בין עצם האפשרות להיות דתי בגוף ובמקום, בִּמקום בנפש, בשכל ועם תרמיל הנדודים על הגב – שאותה אני מחבבת, לבין האפשרות לעשות את זה לפי מה שאולי היה פה בימי בית שני – שאותה אני לא מחבבת.

וזהו.

ימים בלי קטר 32, 33, 34 ו- 35

לא התייאשתי, כמו שחשבתי, לקראת הסוף ישתבח שמו, היי, אולי כל יום זה קצת שטפוני.
אז הנה מקבץ.

היום השלושים ושניים: קמתי בבוקר והלכתי לבדוק מה שלום הנענע. מאז שירד גשם הגינה שלי קצת מוזנחת, כי ירד גשם, אז אני אומרת: נו, הם שתו. אבל השבוע חזרתי לבדוק מה שלום החבר'ה. טפחתי על ראש הטימין, ילדי המתולתל, בחנתי את הלואיזה – היא לא בחורה של חורף, ואז ניגשתי אל הנענע. הנענע נחנקה מעודף מים, הפעם זה א-להים שהשקה יותר מדי. אמרתי לעצמי, לא נורא, בשנה הבאה נשתול מחדש את הגינה. ואז ראיתי ניצני נענע חדשים.

image

היום השלושים ושלושה – יום חמישי, עיר הקודש – עמד בסימן השקיעה היפהפיה שלא צילמתי, אבל גמעתי.

היום השלושים וארבעה עמד בסימן הטלאי לספסל בתחנה המרכזית.

image

היום השלושים וחמישה יעמוד בעזרת ה' בסימן דברים שהשמש מיטיבה אתם, בתקווה שהשמש תדשן את עצמותי והן תפרחנה ואני אגיל.

image

שבת שלום לכולם, שבת אחרונה של קטר בנכר לפרק זמן זה.

ימים בלי קטר 29, 30, 31

אז מה היה לנו.

היום ה-29 להיעדרותה של קטר בלט בזה שלא מצאתי משהו להגיד עליו. לא שהוא נעדר התרחשויות, גם ראיתם שההתרחשויות כאן לא בדיוק נגרמות ממשק כנפי פרפר במקסיקו. אבל בכל זאת עבר לו היום ולא שמתי לב לשום דבר. על כן אני מקדישה את היום הזה להחמצה. הוא יום מוחמץ כי הוא עבר בסך כמו כל כך הרבה ימים לפניו ולא מצאתי איך לעטר אותו.

היום ה-30 הוקדש ליקיצה ראשונה של חורף, כשהחמימות של המיטה היא משהו שרוצים למשוך, ולא להתנער ממנו, כפי שקורה בקיץ.

ביום ה-31 זה כבר לא היה המקרה, אבל במקום זה, חלקתי היום את העוגיה שלי עם מישהו. זה היה מרגש מאד. אני חושבת שאם עבד אברהם היה יוצא לחפש אשה לעצמו, הוא היה מתנה תנאי אחר: הנערה שתרצה להצטרף אלי לצבוט פת בחומץ תהיה אשתי.

ימים בלי קטר: משהו כללי

חדי העין מבין הקוראים ודאי שמו לב לכך שנפסלתי אתמול בספירת העומר. ובכן, לא נורא. אתמול קרה דבר חשוב מאד. האחיין שלי שוב עשה אמבטיה. משתמע ממה שכתבתי שזה אירוע נדיר, ולא היא. זה קורה בתדירות די גבוהה.

האחיין שלי הוא יצור קטן שלא מפסיק לזוז. הוא גם חברותי מאד, ואת זה הוא לא ירש מהצד שלנו. מעניין להסתכל עליו, כי כל הדברים שאני רואה אצל אנשים מסביבי קיימים אצלו בצורה גולמית. נניח, זה שאנשים חברותיים רבים עם החברים שלהם. זה שיש כל הזמן חיכוך, והם לא שוברים את הכלים. הם פשוט ממשיכים להם הלאה בחייהם, לפעמים הם מתנצלים ולפעמים הם לא, ואף אחד לא מתעלף מזה. ונניח, הם לא תמיד מבינים אחד את השני במאה אחוז, אבל הם מצליחים לדלג מעל פערי ההבנה ולומר, בסדר, אני לא מבין, אבל יאללה גם כן תקשורת ודיוק. ולפעמים אני מסתכלת על זה בתור קטסטרופה, ולפעמים אני נזכרת בדיוק הממאיר ולאן הוא עשוי להוביל, הצורך הזה בהתכווננות, ואחר כך בשהיה בתוך המצב, ובא לי לבכות (אבל אני לא בוכה כי יש לי הסכם עם עצמי להפסיק להיות כזאת נקבה. אני קשוחה מאד, בעצם). ואז אני רואה את האחיין שלי עובר בין מצבים: מחייך אלי בכנות רבה, עם המון שיניים, ושניה אחר כך מחליט להרביץ לי בכנות רבה, בגבות מכווצות, והוא פונה לכולם באותה לבביות, על אף שאת אבא שלי הוא אוהב יותר. ואני רוצה קצת להיות כמוהו. ובכל אופן, אני רוצה לאפשר לעצמי את האמבטיות שלו.

האמבטיות של האחיין שלי הן מופע מרהיב של קואורדינציה. הן מתנהלות כך: מישהו אומר שצריך לעשות אמבטיה, ואז אני מתנדבת לעשות את המלאכה הזו. לפני שהאמבטיות מתחילות, צריך להפשיט את האחיין מבגדיו. ברוב המקרים מתברר, שלא לחינם קורה שהילד מתהלך בעולם הזה ומפיץ ריח של חיתול מלוכלך. אכן, החיתול שלו מלוכלך. ואני רוצה לומר כאן, במקום שמתאפשר לי, שחיתול נוטה להתלכלך בחומר שנוטה להימרח. ואת זה אנחנו לא מכניסים לאמבטיה, כי אז נקניקי הדרדס יתרחץ במים צואים, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לכן יש שלב מקדמי, שכולל מן מקלחת קצרה, ובה, ובכן, אין דרך אחרת לומר את זה, מורידים שכבות של קקי מטוסיקו של התינוק, ולסירוגין שכבות של קקי מעל הידיים של מנקה הטוסיק (להלן: אני). וצריך הרבה אמונה כדי שאותן ידיים שקרצפו צואה מעל עור יצלחו שוב לפעולות עדינות, כמו גירוד בעיניים, או קליעת צמה בשיער. רק אחרי השלב הזה אני מניחה את דרדסי הנקניק (או נקניקי הדרדס) בגיגית מלאה במים ומגישה לו כלים, והוא מכניס מים מהגיגית לכלים ומעביר את המים מכלי לכלי. לפעמים הוא עוצר להקשיב לרעש שמים משמיעים כשהם נכנסים לבקבוק עם פיה צרה, ולפעמים הוא מתרכז בשפיכת מים מבקבוק לצלחת ומצלחת לבקבוק. אני רוחצת אותו ומסבנת אותו ורוחצת אותו, ואחר כך מתכווננת על הרצפה של חדר האמבטיה כך שאוכל לצפות בו ומחבבת במיוחד את הרגעים שבהם הפרצוף שלו עוטה הבעה מלאת ריכוז. ולפעמים האחיין שלי כל כך מרוצה אחרי העברת מים מהכא להתם, שהוא מחליט שמגיעה לי נשיקה, וזה נחמד מאד. אבל רוב הזמן אני מסתכלת עליו, ולפעמים מראה לו שכלי מסויים עושה כך ולא אחרת, ומשפריץ כך, ואפשר להעביר אליו מים ככה. בכל אופן, בשלב כלשהו מגיע הזמן לצאת ולהתלבש. ולפעמים, כשאין מגבת מוכנה מבעוד מועד, יוצא, שבדרך לחדר, אני מחזיקה בידיים שלי ועל הגוף שלי יצור קטן למדי ונקי מאד ורטוב מאד, שלפני כמה דקות היה מכוסה ב, הממ… קקי, והשתדלתי מאד להחזיק אותו רחוק ממני, שמא ידבק בי משהו. ולא רק אני עושה כך. גם אנשים אחרים, כך מתברר, לא ממהרים להדביק אליהם תינוקות מכוסים בקקי, אבל לא נרתעים מלהחזיק ולחבק תינוקות אחרי האמבטיה. והיכולת הזאת להתנקות מהטינופת ולחבק, זה היה שיעור שהאחיין שלי לימד אותי בסוכות, למעשה, כשהיה לנו שבוע של אמבטיות וריצות ושיגועים, ואני חושבת שבגלל הבנאליות של השיעור הזה חיכיתי עד עכשיו כדי לכתוב אותו. כי תראו, התלבטתי מאד, אבל נזכרתי, שיש סיבה לכך שדברים הופכים לבנאליים.

ליום ההולדת: כמה מִלים על הסתר פנים

אני אכתוב בקיצור, לפני שהמחשבות שלי ינדדו.

ממש לפני כמה דקות התפללתי את התפילה הראשונה של שנתי העשרים ותשע. חסרת ייחוד, בין לבין, בלי שהיה לפני המקום, בלי שהיה לאחר התפילה, אבל בחדר עם חלונות, על הסדר, בלי להתבלבל, לכיוון ירושלים (העתיקה). תכננתי שזו תהיה תפילה במרפסת, אחרי מדיטציה קצרצרה, ובשילוב קטעי הגות ומחשבות פרטיות.

יש כמה בעיות עם תפילה – מלבד מיסוד תנועת נפש ספונטנית, שההתמודדות המוצלחת ביותר שלי עם הקושי שברעיון הזה היא ליבוביצ'יאנית לחלוטין – קשה נורא להתרכז לכל אורך התפילה (תמיד איפשהו אחרי שאני אומרת "השיבנו" אני עוברת לתהות למה אני לא אוכלת מספיק פירות, או איפה אני יכולה לקנות חצאית. ולפעמים על דברים עמוקים יותר), וחלק מהדברים שאני מבקשת, הייתי רוצה להגיד אחרת, וחלק לא הייתי רוצה להגיד עד שאברר עם עצמי איפה אני עומדת מולם. ואלה הבעיות היותר טובות, כי הבעיה הרצינית ביותר היא הסתר הפנים, שנחווה משני כיוונים: מחבת הברזל שהוצבה בין שמים לארץ איפשהו בימי יחזקאל (עיין ברכות לב: וכן ביחזקאל ממש), ומשחקי המחבואים שאני משחקת עם א-להים, שאפשר לכנות בשם הכללי והקליט "היום לא בא לי". באמת, באמת אני רוצה עכשיו לעמוד ולפתוח את הנפש שלי, לגרד את הפצעים והמוגלות, לבנות מגדלים של תקוות? שלוש פעמים ביום? שבעה ימים בשבוע? אני לא רוצה. אז אני משחקת מחבואים ומסתירה את פני מא-להים.

את החיים אפשר לחיות כשהרכיב האנכי שלהם – זו האנטנה לא-להים – כמעט לא נוכח. אפשר להפוך את א-להים לא-להי היוונים, שנגע נגיעה אחת בעולם וגרם לו להסתובב, ומאז הכל נשאר, מכֹח הסיבה הראשונה הזו. ואפשר לשים לב לדברים, לייחס את מגע הזהב של השמש לפני השקיעה לא-להים, ואת העונג שֶקָפה טוב מזמן, וכן על זו הדרך. אבל אז, מה נעשה עם הזיקיות הדרוסות, החתולים העִוְרים, לא דיברתי על השואה. אלה הדברים שגורמים לרכיב האנכי להתערער, כשברקע, כמובן, לשם היושר, שאלתו האלמותית של איוב: גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל? אבל למה שארצה לפתוח פצעים ישנים ולבנות תקוות חדשות עם הא-לוה הזה, מרעיב הכלבלבים?

לא לאורך כל עשרים ושמונה השנים האחרונות של חיי תרגלתי מדיטציה נוסח זלדה, מדיטציית ריכוז בקרני השמש. אבל בחלקן עשיתי את זה. והשנה, אני כל כך כועסת, על הכל, שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. רק לדבר בפאתוס, רק בלי הומור, רק בלי האור. הכל בכֹח. וזה מה שקורה עכשיו, בתחילת שנתי העשרים ותשע, כלומר, כשאני בת עשרים ושמונה, כ"ח: הכל בכֹח.

(כן. אני מרשה לעצמי להשתמש בפרפראות האלה.)

כמה מילים להורות על הכֹח וכיצד יפעל. כמה אלמנטים. אתה מפעיל כֹח ולא יודע איך הוא יחזור אליך, אם כמו בומרנג או כמו פטיש על הציפורן, אם בכלל. אתה מפעיל כֹח ולא שולט עליו, לא יודע לאילו כיוונים הוא ילך. ומה עוד? אתה מפעיל כֹח ואתה לא מבין שזה רק הכֹח. זה לא הפועל.

את התפילה האחרונה לשנתי העשרים ושמונה – הקפדתי היום, על שעות הדמדומים של התחלפות התאריך, שאצור בהן – עשיתי מול קיר, והצטערתי על כך. התחושה הזו תמיד קשה לי. מי מתפלל אל הקיר? גם כשא-להים מצטמצם לדמותו היוונית, החסרה, אני מתפללת אליו, ולא אל קיר שחוסם ביני לבינו.

מי מתפלל אל הקיר? המוני בית ישראל מתפללים אל הקיר, אל הכותל. הבנתי כבר למה לא ברור לי שמתפללים אל הקיר, כששמתי לב איך המתפללות בעזרת נשים נשענות על הכותל, מחבקות אותו, בוכות עליו, ולעומת זאת אני לא מנסה להתקרב אליו, רוצה שמים וברושים; גם כשאני קרובה, מכווננת את עצמי לעמוד בזווית, לכיוון קדש הקדשים. כך למדו אותנו, באיזה ביקור בירושלים, בתיכון.

והפסל הזה,

PhotoGrid_1406155300259

והפסל הזה של יגאל תומרקין: כיסא, מזבח, קיר ברזל – עורר אצלי את כל המחשבות האלה. הייתי במוזיאון ומי שהיה אתי העיר, שהצד של הקיר הרבה יותר יהודי בעיניו. מבטיחה לכם שכאב לי הלב. כאב מוחשי, פיזי. משהו בי נצבט. למה זה יהודי להתפלל אל קיר הברזל? אז מה אם א-להים נתן ליחזקאל מחבת ברזל! מתפללים בחדר עם חלונות, לכיוון ירושלים! למה לא יהודי המשהו מהפראיות דווקא, האיל שבצד השני, שנאחז בסבך; אולי נעקוד את עצמנו במחויבות ומסירות אין קץ לאהובינו ואולי לא נהיה כמו איל, אולי נחלוב את הבהמה, החייתית, הלא צפויה, היצר (?), נביית אותה, נשתמש בספסל הזה כספסל חליבה, אולי נרתום אותה למושכות והספסל יהיה מושב העגלון, ונגיע למחוז חפצנו. ומה עושה מי שיושב על ספסל מול קיר ברזל? מישיר מבט אל הקיר? מפנה את גבו אל הקיר? כך או כך הסתר פנים, א-להים מסתיר עצמו ממנו מאחרי המסך, הוא מסתכל על מסך-ברזל או מסובב את גבו מכיוון הא-להים. לא מקבלת את זה! לא מקבלת את זה כמצב תמידי. וזה מה שאני רוצה לשנה הבאה ולהמשך חיי. אל"ף, לא לקבל את זה. בי"ת, למעט במחבואים. גימ"ל, להרגיש. דל"ת, לא לוותר על הפרא. ה"א, לא להישאר עם הפרא. ו"ו, לדעת לחלוב אותו. זי"ן, להוציא מן הכֹח אל הפועל. וחי"ת, יותר ריכוז. זו בקשה כללית; בהחלט הייתי רוצה יותר ריכוז. נגמר לי הסוס של הריכוז, ועכשיו אשלח את זה ואשן את הלילה הראשון בתור בת עשרים ושמונה.

חלומות פז.

הגלות, כפי שהסברתי לילדים שלי

מכירים את הסיפור על המלך ששאל את הבנות שלו כמה הן אוהבות אותו, ואז הראשונה אמרה כמו השמש והירח, והשניה אמרה כמו הזהב והיהלומים, והשלישית אמרה כמו מלח, ואז המלך התעצבן והגלה אותה מהממלכה, ובדרך לגלות היא אמרה לטבח המלכותי שיפסיק להוסיף מלח לתבשילים והמלך לא הבין איך מאז שהבת שלו הלכה כל האוכל תפל וחסר טעם ואז הוא הבין את הלקח ובינתיים היא התחתנה עם נסיך ואז היא חזרה לממלכה ואבא שלה הפסיק לכעוס עליה?

כדי להסביר את הגלות, הסיפור נראה כך:

היה היה מלך ולו שלוש בנות. המלך אהב את בנותיו והן אהבו אותו.
יום אחד שאל המלך את בנותיו: אתן אוהבות אותי?
ענתה בתו הבכורה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו השמש והירח.
המלך התמוגג.
ענתה בתו השניה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו הזהב והיהלומים.
המלך שמח.
ענתה בתו הצעירה: כן אבא. אני אוהבת אותך כמו מלח.
המלך זעם. כמו מלח?
הוא גירש את בתו הצעירה מהממלכה.
לפני יציאתה מהארמון, הנסיכה הצעירה הכניסה מעט מלח לביצת בדולח קסומה. זה העלים את כל המלח מהממלכה.
היא יצאה מהממלכה רכובה על סוס ובכתה כל הדרך. בסופו של דבר הגיעה לממלכה הסמוכה. לאט לאט חזרה לאכול ולשתות ומדי פעם אפילו צחקה.
והמלך? בתחילה הוא לא הבין מדוע האוכל שלו כל כך תפל. אבל לבסוף התרגל לאכול בלי מלח. וכך כל אנשי הממלכה. והבת לא חזרה לשולחן אביה עד עצם היום הזה.

כרחוק מזרח ממערב

בפדיון הבן של בת דודה שלי עמדתי ליד שניים מבני הדודים שלי. אחד מהם אחרי פוסט-דוקטורט במדעי המח ומקדם בקרבי ובקרב אחי את הרעיון לפיו חלקים במח שאחראיים על היכולת שלנו להזות אחראיים גם על היכולת שלנו להאמין בא-להים והשני מתכנת (1) ולא נחשד במסורתיות יתרה, בעוד בבני דודים אחרים שלי אפשר לחשוד. היינו שמחים ועליזים, ואז מדעי המח שאל אותי אם הורדתי את הכיפה. עניתי שכן, והראיתי לו שאני לא חובשת כיפה, וחשבתי שזה סוג הומור חדש שאני עוד לא מכירה. מסתבר שהבדיחה אפילו לא התחילה, כי אז מדעי המחשב שאל אותי: באמת? אמרתי: לא. וחשבתי, שצריך מידה די גבוהה של חוסר הבנה ביהודים דתיים במדינת ישראל כדי לחשוב שהעובדה שאשה לא חובשת כיפה מורה על משהו. עכשיו אני חושבת שזה הסתבך מהר ממה שציפיתי.

אז רגע. שאל מדעי המח. את באמת מאמינה שיש מישהו ששולט על כל מחשבה שלך?

חשבתי קצת, ועניתי לא, כי אני לא מאמינה שזה מה שא-להים עושה.

ואז הם הסתכלו אחד על השני וצחקו, ומדעי המחשב אמר למדעי המח: ניתן לה כמה שנים (לאמר: ניתן לה כמה שנים והיא תעבור צד).

הצטערתי, כי הרגשתי כמו רבי אמנון ממגנצא.

הסיפור על רבי אמנון ממגנצא מופיע במחזור ליום הכיפורים לפני ונתנה תוקף, הפיוט שאף אחד אצלנו לא אומר, כי אנחנו לא בעדה הנכונה (רמז: בכל מקום בו כתוב במחזור "במקצת קהילות נהגו לומר", אפשר לדלג הלאה). את הסיפור הקריאה לנו המורה א' לפני כיתה ט', בימים בהם אמרנו סליחות והמתח הרוחני של המורות גאה. המתח הרוחני של התלמידות היה נמוך. המורה א' הקריאה לנו כיצד המלך תפס את רבי אמנון ממגנצא ואמר לו להתנצר או למות, ואיך רבי אמנון ענה לו שהוא יחשוב על זה, ואחר כך, בבית, הוא הצטער, כי הוא הבין שהמלך יאמין לו שהוא חושב ברצינות להיות נוצרי. הוא הלך למלך ואמר לו שהוא לא יתנצר. כעונש המלך ציווה שיכרתו את ידיו ואת רגליו. כשרבי אמנון שכב גוסס במיטתו(2) הוא חיבר את 'ונתנה תוקף'. אחר כך המורה השמיעה לנו את ונתנה תוקף בלחן של יאיר רוזנבלום ובביצוע חנוך אלבלק, מה שכנראה מוכיח סופית שזה לא היה בית-ספר אשכנזי בכלל, כי כל האשכנזים שדיברתי איתם על הנושא טוענים בתוקף שהמנגינה הזו סתם הורסת את הפיוט, אבל זה גם מראה איך האתוס האשכנזי שלא מפריד בין ימי אבל לימים הנוראים חלחל לאתוס הספרדי. הבנות מהכיתה שלי, אגב, חשבו שזו מנגינה מגוחכת. אצלנו בבית אוהבים.

בכל אופן, ברור שההשוואה לרבי אמנון ממגנצא מלאה בפאתוס, אבל קצת הצטערתי על זה שלא ביררתי שהם מבינים שאני צוחקת עליהם. כמובן, לא עשיתי את זה כי השאלה שלהם נשמעה לי מגוחכת. אולי זו בעיה בפני עצמה. ולא רציתי שהם יחשבו שאני לא מאמינה בא-להים בכלל, כי לא זה מה שניסיתי להגיד.

חשבתי על כל הסיפור הזה עכשיו כי התחשק לי לשמוע את "מעוזי", ואז חשבתי, שאולי גם שאר הפיוטים של רבי רפאל ענתבי זכו למנגינות יפות. וכך הגעתי ל"למה הקץ", שהלחן שלו זכה לעיבוד יפה מאד של מארש דונדורמה. מכיוון שאת הביצוע שלהם שמעתי תוך כדי נהיגה, לא יכולתי לבדוק איך קוראים למנגינה. כשמנגנים את המנגינה הזו בעוד ובתוף קשה להאמין שהמנגינה הזו יכולה להישמע מזרח-אירופית- אולי-צוענית, אבל הביצוע של מארש דונדורמה באמת מזכיר נסיונות לְמַזְרֵחִ כל מני ניגונים מהקרפטים ברוח הפיוז'ן הנושבת היום (3). כל כך שמחתי לגלות את המנגינה הזו, שחשבתי לעצמי: הנה, לכי תגידי שאין השגחה פרטית. ואז נזכרתי בכל הסיפור הזה, וניסיתי לחשוב קצת מה זה השגחה פרטית, והגעתי לשאלות רבות שנוגעות לטוב בעולם ולרע בעולם ולבינוני בעולם, ואז חזרתי לשמוע "למה הקץ" ולהמשיך עם רבי רפאל ענתבי.

בשולי הדברים: כל מני זנבות שמי יודע מתי אוכל לכתוב את ההרהורים שלי לגביהם

אלמוג בהר כתב על הקשר בין פיוטים ללחנים ערביים ובעיקר מעניינים ברשומה שלו דבריו על משה חבושה. מנקודת מבטו של בהר בין היהודים לערבים בארצות ערב שררה אחווה וקרבה. היא אכן שררה, אבל גם שנאה שררה, והיא לא קשורה רק להקמת מדינת ישראל. האווירה של מה שהוא כותב לא מדוייקת לתפיסתי, אבל הדברים יפים מאד, ובעיקר צבט את הלב שלי "לעומת זאת, אומר חבושה, יש בחורי ישיבה מזרחים 'ששרים עכשיו רק חסידי'", שתיאר מה שהתרחש בכמה סעודות שבת עם חברים שלי וגם את התחושות של אבא שלי, שנהנה מאד משלמה ז"ל, שלמה מועלם שנאמר עליו שהמואזינים היו לומדים אצלו מקאם וסלסולים, ומקשר את המוזיקה הזו לא למורשת מפוארת שענפיה הם הזמרים המזרחיים של היום, אלא גוזר אותה מהשירים המזרחיים אותם הוא מתעב.

וזה בתי צאי, עוד לחן ערבי, מאד. זה לא הביצוע הכי איכותי שקיים לשיר, אבל תראו איך משה חבושה שמח ונהנה מהעוּד (רואים חיוכון קטן בזוויות השפתיים).

 

 

________________________________________

(1)   פירוט המקצועות חשוב, כי הוא מדגים את הרציונליות שלהם.

(2)   זה נראה כמו טורסו מדמם, אבל תמיד דמיינתי מצעים לבנים, בוהקים, מעומלנים, אולי אפילו מצנפת לבנה.

(3)   כאן רק חליל, שמצליח להסביר איך אפשר להתבלבל. יכול להיות ששווה לעקוב אחרי יוסי ארנהיים שמחלל בסרטון הנ"ל. וכך נשמע ביצוע בערבית של השיר הזה.

הרהורים לא מגובשים על עצמי בעקבות הראי"ה

מי כתב:

מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים.

(…)

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא הא-להות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור.

זה הרב קוק, הרב זצ"ל, והדברים האלה שקראתי בשבת עוררו בי התרגשות רבה כל כך, עד שניסיתי לפצוח במחול, אבל בגלל הגבלות המרחב הדומסטי הייתי צריכה לרדת בריצה שלוש קומות למטה ולחזור מתנשפת, כדי לתעל את האדרנלין לאפיקים אחרים.

אחר כך הגיע יום ראשון, והכל היה שחור. ניסיתי להבין למה והיו לי כמה תשובות, אבל נזכרתי בלחשי ההויה של אותו רב ממש:

תלחש לי סוד ההויה כולה,
חיים לי יש קח נא קח,
אם יש לך לב ובלב דם
שרעל יאוש לא זהמהו.

ואם ליבתך ערלה – תלחש לי ההויה –
ויופיי לא יקסימך,
סורה מני סורה, הריני לך אסורה.

 

(…)

ולכן התעצבתי מאד.

הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

הרקע: אני מנסה למצוא בפירושו של הרב שהרבני להגדה של פסח (שיטתי ודי חכם, אגב. נראה לי שאני ממליצה, קוראים לזה "ספר הגדה של פסח עם פירוש אגדה מקובצת", וזה יצא בהוצאת מכון ניר דוד ברמת-גן עיר העירקים המעטירה בשנת התשמ"ה) דברים שהוא כתב בעצמו ולא קיבץ ועלו בי מחשבות על פסח.

אז ככה. אחד הפסחים המעניינים שהיה לי היה ליל ב' של פסח שחגגתי באוסטרליה, אצל חברה שלי, ר', שחן יי עליה, היא מצחיקה בטירוף, חכמה ומצליחה להנגיש את זה לרב העולם. את המגיד העברנו בסלון, שהיתה בו תפאורה מתאימה לקריעת ים סוף. בעשר המכות אמא שלה זרקה עלינו ג'וקים מגומי בכינים וכדורי קלקר בברד וחגבים מגומי בארבה, ואולי היו דובי צעצוע בערוב – אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, המגיד היה בסלון. זה היה פסח של מבוגרים. אני הייתי הכי צעירה שם, והייתי בת עשרים וארבע כמעט. שוחחנו על ההגדה ובעיקר קראנו אותה באנגלית, כך שכולם יבינו. למרות שלא נזהרתי מאיסור מלאכת עבודה בחג שני (כי זה מנהגי ובהתאם למה שאני מכירה. זה לא היה פרץ דתלשיות), הרגשתי את פסח חזק-חזק. אני זוכרת שהחברה שלי שאלה שאלות חכמות (למרות שאני לא זוכרת מה היא שאלה) ושהמשתתפים ספרו חוויות משל עצמם. ובעיקר את זה שכולם הבינו מה שהם קוראים, כי התרגום לאנגלית כנראה ממש מוצלח.

מצאתי לי רעים להתרועע איתם, ובמסגרת ההתרועעות אני נחשפת עוד ועוד להגות הפוסטמודרנית, שכבר רמזתי וכתבתי פה בכמה מקומות (אבל בהקשר למקומות חשיפה אחרים) שהיא מקפיצה את הרגליים שלי מעל העולם והופכת הכל ללא-ממשי ולכל הפחות לחסר משמעות. המהלכים האינטלקטואליים מרגשים אותי, אני יוצאת מהשיעור עם חיוך, אבל גם עם סימן שאלה גדול על כל הקיום פה, בעולם: בשביל מה זה טוב? (בינתיים הפתרון שלי הוא להיאחז בחיוך ולהגיד שדווקא לשיעור עצמו אין ממשות, אבל לעולם שמסביב לשיעור דווקא יש.)

בשיעור שהיה לפני פסח הפחתנו בחשיבות החוויה. החוויה לא חשובה ליהודי. היהודי אינו יהודי משום שהוא חווה (ואני לא בטוחה, אבל אולי אפשר לכתוב כאן: ריה"ל, מאחריך!) אלא משום שהוא נקרא בשם ונלקח מן המציאות. זה לא משנה, אם אתה יושב בסלון המרווח שמקושט כמו ים סוף הנבקע לשניים, אם אתה יכול להסב על ספה (שזה כנראה הכי קרוב לכריות, מחצלות ושולחנות קטנים שיש לנו היום), אם הילדים הקטנים שמסתובבים מחופשים עם מטפחות וגלביות. אתה פשוט צריך לקרוא את ההגדה. זה קצת כמו התפילה כדקלום דפי זהב של לייבוביץ', אבל בלי המחוייבות לא-להים. במקום המחוייבות לא-להים יש את א-להים שקרא בשמנו. אולי טוויסט חסידי על לייבוביץ'.

למה חשבתי על כל זה. אסוציאטיבית, זה הזכיר לי את הרב וילק, שדיבר איתנו פעם והזכיר את מנהגם של האורחים בבית הכנסת להתרעם על החוויה שלהם. שולה מזרחי, שמגיעה ראשונה בכל שבת לבית הכנסת ועוקבת אחרי התפילה בדריכות, וחיה כהן, שלפעמים שוכחת ומחזיקה את הסידור הפוך אבל גם היא מקשיבה לשליח הציבור ברב קשב, ודוד לוי שפותח את בית הכנסת, לא הסבירו להם פנים. הם בקשו מהם שיחדלו מלהרעיש, שלא יאפשרו לילדים הקטנים שלהם לעמוד על הכסאות המרופדים בנעליים מרובבות בבוץ, שיקנו רק דברים סגורים. לפעמים, בימים הנוראים, לא שומרים להם מקום. זה יפה למלא את בית הכנסת, אמר הרב וילק. אבל אתם ממלאים אותו יום-יומיים בשנה. ובזכות דוד ועוד תשעה קבועים, ובזכות חיה ושולה, אתם מגיעים למקום חי, למקום שיש לו קיום משל עצמו. לבית כנסת, ולא למקום שיש בו ארון קודש וכסאות וסידורים וחומשים. ולכן אתם תידחו הצידה, במחילה.

כמו כל מה שהרב וילק אומר, זה עורר סערה גדולה. אני אישית, בגלל נטיותי להגיד ההפך ממה שכולם עושים ובגלל החיבה שאני רוחשת לרב וילק ובגלל הישרות שהיתה לדברים בעיני, קיבלתי אותם ואימצתי אותם אל לבי. וחשבתי עליהם השבת, כשהלכתי לבית הכנסת, והם עלו לפני באסוציאציה ממש עכשיו.