כל הדברים היפים

יוונית עתיקה.
אין ספק, זה האתגר של הסמסטר, אולי יותר מהררי המאמרים המשמימים, אולי יותר מהמרצה שמדבר רבע שעה על תופעה שצריך להסביר בשתי דקות (ואיפה קו המחשבה שלי בינתיים? נכון. במערב התיכון).
יש בשפה הזו כמה דברים נחמדים. אחד מהם הוא הגוף הנייטרלי, שעושה קסמים.
נגיד, הו קאלוס, שזה היפה. בזכר. וכשהוא נושא המשפט. הנה כך:
ὁ καλός
אם אני מדברת על משהו יפה, אני אשתמש בו.
אבל אם אני רוצה לדבר על הדבר היפה, המופשט? אני אשתמש בגוף הנייטרלי. טו קאלון.
τὸ καλόν
מה שבאמת נחמד זה, שברבים, היפה הנייטרלי הופך לקאלה, ותווית הידוע שלו היא טה:
τὰ καλά
נוריד מזה התעלמות מעיצורים נחציים, ומה קיבלנו?
תקלה.
מטה שמות תואר וחושבת על זה בשלוש שעות האחרונות.

דבר תורה היתולי לפרשת מצורע, או: שיער – לא המחזמר

החלטתי לכתוב כמה מלים על השיער שלי.

בניגוד לדעה הרווחת, השיער שלי לא מתארך עכשיו לראשונה אחרי גלח, כי אם לשנייה. כבר היתה לי תקופה עם שיער קצוץ. שאלו אותי אז: למה עשית גלח? ועניתי להם: כי רציתי להרגיש את הרעש הזה שעושים הקוצים של הגלח כשמעבירים עליהם יד. ובאמת ישבתי שעות ארוכות והעברתי יד על הקוצים של הגלח שלי והיה לי כיף, בסך הכל. אחי גילח אותי והוא לא הסכים לעשות את זה שוב, כי הוא התחרט על זה שהוא נתן יד לקיצור שיער באורך חצי מטר (נראה לי). בכלל, כולם היו ממש דרמטיים ורק אני ידעתי כל הזמן הזה שהשיער יתארך מחדש ויגדל. כולם גם חשבו שזה צעד מרדני, אז הסכמתי איתם ואמרתי לעצמי שכנראה בתת מודע שלי רציתי תמיד למרוד והנה זה פרץ. אחר כך מרדתי באמת והפסקתי להסכים עם האמירה הזו. מה שבאמת היה מוזר זה אנשים שאמרו לי שחבל שעשיתי גלח, כי הם מתגעגעים לצמה הארוכה שלי, כשרב הזמן הלכתי עם קוקו.

כן מרד, לא מרד, כן היתממות, לא היתממות, הגלח הזה נתפס כקוריוז בעיני כולם כמעט, ולכן היה ברור שאני אאריך את השיער שלי בחזרה. הארכתי הארכתי ,הארכתי והארכתי. עברתי תקופות קשות. כשהשיער קצר יותר מסוכן ללכת לישון איתו כשהוא רטוב, כי אז קמים כמו – רציתי להגיד קיפוד אבל זה פשוט לא נכון, כי אין בשיער רטוב שהתייבש תוך כדי שינה את הסימטריה הבי-ליטרלית שיש לקיפודים – קמים עם שיער מאד לא מסודר שמזדקר לכל עבר. בסוף השיער שלי עבר את הכתפיים וחזרתי לקלוע אותו בצמה מדי פעם. הלכתי עם קוקו רב הזמן. עכשיו, מה הקטע? כשיש שיער קצר, מתקלחים וזהו, השיער מוכן. כשהוא מתארך, אם את לא עשר הבנות ברדיוס הקרוב אליך שהשיער שלהן מתייבש לו יפה מאליו, צריך לייבש את השיער במייבש שיער, או באוויר אבל אז לישון עליו כדי להוריד את הנפח שלו, וצריך לסרק אותו, וצריך למרוח עליו דברים ולטפח אותו עד אין קץ. ולי, לי יש גבולות טיפוח והם הגיעו, בזמנו, עד לשלב שבו אני צריכה לעשות פן כדי שהשיער שלי יתאים במשהו למודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו. אז אמרתי: היי, אני כבר יודעת איך אני נראית עם שיער קצר, אולי אני אסתפר? ואז אמרתי: לא, אני לא יכולה להסתפר עכשיו, די, עברתי את הגיל, אני כבר לא לובשת שרוול לבן מתחת לחצאית שלי וזה לא הגיוני. ואז אמרתי: אוי, אולי בכל זאת? וככה התלבטתי עם עצמי.

אדהכי והכי, השתמשתי הרבה בתסרוקת הרווקות המיואשות. המינוח הזה מתפשט אט-אט בזכות חברתי הטובה מ' שמשתמשת בו לתיאור כל מני בנות, אבל ברוך ה', כל הרווקות המיואשות שמסרקות את שיערן בתסרוקת הרווקות המיואשות מתחתנות ולכן התפשטות המונח נעצרת, באין מושאים שיתאימו לתיאור שהוא מתאר. בכל אופן, תסרוקת הרווקות המיואשות. מה מקורה, אתם שואלים. ובכן, בערך מסוף כיתה י"ב הבת הדתייה יודעת שהיא הולכת להתחתן. בחתונה צריך שיער ארוך (למה? האם זה עוד סעיף במודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו?). בגלל שהבת הדתייה נמצאת בהמתנה מסוף כיתה י"ב עד לחתונה שלה בעיתה ובזמנה, היא לא יכולה להסתפר כל הזמן הזה. היא מאריכה עוד ועוד את השיער שלה. בד בבד עם ההארכה, היא מבינה שהיא לא יכולה יותר ללכת עם קוקו, כי היא עברה את הגיל, והיא לא יודעת לעשות צמה לעצמה או שצמות לא באופנה או משהו. אז מה היא עושה? תסרוקת פאנקית (בפ"א רפויה) ומגניבה. היא לוקחת קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת גם אותה לקרקפת בסיכה (בסוף התהליך היא לוקחת קבוצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה, כי היא כבר מיואשת מכמות קווצות השיער שהיא צריכה להדק לקרקפת בסיכה. אחת הסברות גורסת שהיאוש מזמן הרכבת התסרוקת הוא שהעניק לתסרוקת את שמה. כמובן, זו טעות. הרווקה מיואשת כי החתן שלה לא הגיע, ואל תתנו לאף יאוש רגעי וחולף או להתכווצות שרירים בידיים להטעות אתכם). בסוף היא מעמידה על הראש שלה קונסטרוקט מפואר של קווצות שיער שאמורות להבדיל אותה מהבת הדתייה הדוסית הרגילה, שפשוט הולכת עם קוקו. וכמו כל הדברים המייחדים, התסרוקת הזו הפכה ממיוחדג'ת לתת מגזר בפני עצמה.

בשבועות לפני כשנתיים הייתי חולה והקאתי. ובגלל אורך השיער שלי הייתי צריכה לאסוף אותו לפני ההקאות, כדי להבטיח שלא אקיא עליו, אלא רק לידו. ואז החלטתי: אני לא אקיא על השיער שלי. אני אגזור אותו. קצת יותר משבוע אחר כך הלכתי להסתפר. אחר כך הלכתי לאירוסין של חברים שלי והארנק שלי נגנב. חשבתי שאולי שכחתי אותו בעבודה – עבדתי אז בחנות במרכז העיר, וגרתי קרוב לשם – והלכתי הלוך ושוב מן החנות לדירה שלי בחושך. בכל פעם שראיתי את הצל שלי קלטתי מה עשיתי ואיך אין לי שיער. רציתי לבכות, אבל אני לא בטוחה אם בגלל הארנק שנגנב או בגלל שהייתי שבורת לב או בגלל השיער.

ואז נשארתי עם שיער קצר במשך שנה. כשהייתי עם שיער קצר, ילדים קטנים נעצו בי מבטים. אבל שוב, אני לא בטוחה אם זה בגלל שבלבלתי את מעט המושגים שיש לילדים קטנים על מגדר או בגלל שילדים קטנים תמיד בוהים. אני מניחה את זה כאן, פשוט כי חשוב לי להגיד את זה, אבל זה לא באמת קשור במובהק למשהו שהיה קודם. הייתי עם גלח, ניסיתי לספר את עצמי במספריים, הלכתי לספר שהשאיר לי ציצה אופנתית. אחרי כל פעם שהסתפרתי, הסתכלתי במראה והזדעזעתי. נראיתי כמו בחור צעיר ונאה. אמנם נאה, אבל בחור. למרות זאת חזרתי להסתפר שוב ושוב. ואז הפסקתי ועכשיו אני נראית פחות או יותר כמו ריצ'אד לואיס מרובין הוד גברים בגטקעס. רק יפה יותר. וכמובן נשית יותר בסנטימטר אחד כל חודש. זה פתר את כל הבעיות שהיו לי בתפיסה העצמית שלי.

זהו, זה מה שיש לי להגיד על השיער שלי, באופן כללי. אה, והוא מלבין. אז זה מטריד אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שזו לא מחלה. וגם לשאר העולם: שיער לבן זו לא מחלה. בדרך כלל. אלא אם אתה מצורע. אבל מקובל לומר שאין צרעת מקראית. אז כנראה שמי שיש לו שיער לבן הוא לא מצורע. בקיצור, הצטרפו אלי לטרנד המטורף של אי צביעת השיער. אפשרו לעצמכם לקבל את עצמכם כפי שאתם בנקודה שולית אחת. וזהו. כל השאר, עבודה בלתי פוסקת ורגשות אשמה. כל הזמן כל הזמן.

 

כמה הערות על קליפ (אזהרת צניעות לדוסים)

הו, מה שהצעירים עושים בימינו: שומעים מוזיקה צעירה, כמו למשל השיר Blurred Lines. אני כבר מזמן לא צעירה, וכמובן שלא הכרתי את הקליפ המקורי, גם לא את השיר המקורי. הפרודיה על המקור עלתה בדף הפייסבוק שלי. הלכתי לצפות בפרודיה על שיר שלא הכרתי, היה הגיוני שאצפה קודם במקור. התחלתי לראות את הקליפ ומיד עלו מולי שדיים, ולא רק זוג אחד, כפי שניתן היה לצפות, אלא שלושה. שלוש נשים התהלכו בקליפ הזה עירומות כמעט לחלוטין, וגנבו לגברים את ההצגה (קיימת גם גירסה צנועה, בה הנשים לובשות פלסטיק שקוף ולבן). חבל, הגברים לבושים יפה בקליפ הזה. הקליפ הוא אילוסטרציה לשיר המתאר את מחשבותיו של גבר שהחברה שלו עזבה אותו. הוא קורא לה לשוב אליו. את בעצם ילדה רעה, הוא אומר לה. רק אני אוכל לתת לך מה שאת רוצה. מספיק עם המסרים הדו-משמעיים שלך. כמיטב המסורת, בשיר מופיעים כמה וכמה דימויים למין אנאלי, אוראלי וואגינלי, ובהתאם, כנראה מכיוון שנשים לא לבושות לא מבהירות את המסר, יש בקליפ סמלים פאליים רבים.
נעבור לפרודיה. את הפרודיה צלמו סטודנטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אוקלנד, ובה נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הפעם הדימויים שעל-סף-חדירה מכוונים לגברים, והמילים מבהירות שאין דבר כזה מסרים דו-משמעיים. כשאשה אומרת משהו, היא מתכוונת לדבר אחד בלבד. כל העניין העלה בי תחושת אי נוחות, ולכן ניסיתי לכתוב רשומה מונומנטלית ולהעלות אותה הנה. לצערי, אני לא מסוגלת עדיין לכתוב רשימות מונומנטליות, מה גם שאני לא בטוחה שיש בכך צורך. לכן אעיר כאן כמה הערות.
1. גברים לבושים, נשים עירומות: הסיבה שחזרתי לכתוב על הקליפ כחודשיים אחרי שגיליתי אותו (וכחצי שנה אחרי שהופץ) נעוצה במוסף גלריה של הארץ מ- 11.10.2013. המוסף הוקדש בחלקו הגדול לעלילותיה של מיילי סיירוס, מי שהיתה כוכבת ילדים וכיום עסוקה בשינוי התדמית התמימה שעשויה לדבוק בכוכבת ילדים. היא הסתפרה, בתספורת משוגעת, היא צבעה את השיער שלה בצבעים משוגעים, היא מצטלמת עם הלשון בחוץ, היא מצטלמת עם הבגדים מחוץ לחדר – כן, היא משאירה את הבגדים מחוץ לחדר בבואה להצטלם. הרושם שעלה מהכתבות בהארץ היה, שרב העולם לא קונה את ההצגה הזו וחושב: הו, הנה מיילי, שוב מנסה להראות לנו שהיא חיה על הקצה, ורק מיעוטו, מיעוט שמורכב מחלקים של בנות העשרה מרחבי העולם נדהם באמת מהמהפך. האם האפשרות להצטלם עירומה הוא התקדמות במאבק הפמיניסטי או שמא שיתוף פעולה עם הממסד הגברי? התשובה לא היתה חד משמעית. מה שכן היה חד משמעי הוא, שמקובל מאד לראות גברים לבושים ולצדם נשים עירומות. יתכן גם, שרובין ת'יק, אחד משלושת המבצעים של "Blurred Lines", רגיל למצב הזה לגמרי. אולי בגלל זה הוא הצטלם ליד מיילי סיירוס הכמעט עירומה לבוש בחליפה (כמו בקליפ), והזכיר לי שאני רוצה לדבר עליו. ובכן, הנה: לצד אי הנוחות שהקליפ העלה בי, שמחתי מאד לגלות משהו שאין דרך לכתוב אותו בלי שהוא ישמע נורא. אז הנה. באיחור אופנתי של עשרות שנים גיליתי, שנשים יכולות ללכת לעבודתן, שמתבצעת בעירום, להרוויח בה לא מעט כסף, ואחר כך לחזור לדירה הנורמלית לחלוטין שלהן ולנהל חיים נורמליים לחלוטין, בלי שרמת המוסריות שלהן תהיה חשודה בעיני שאר החברה ואפילו יכתבו עליהן ב"הארץ". איכשהו, זה שאני יכולה לגגל שם של דוגמנית פלונית ולמצוא עשרות תמונות עירום שלה, ואותה דוגמנית היא אישה מכובדת והעבודה שלה רצינית וחייבת במס, משמח אותי מאד. הייתי כמובן מעדיפה שהגוף שלה לא יהיה דרוש לכל פרסומת – ממעדני חלב דרך מכוניות וכלה במערכות ישיבה – אבל אם הוא כבר שם, שלא תיחשב מופקרת.
2. אם הופכים גבר, מקבלים רבג, ולא אשה: הסטודנטים למשפטים ניסו ליצור תמונת מראה של הקליפ המקורי, עם נשים לבושות וגברים כמעט עירומים. הם לא הצליחו. כמובן, קיימים תירוצי התקציב והיופי: הם סטודנטים ולא דוגמנים. הסיבה האמיתית לכשלונם היא, שהמיניות הנשית היא לא הפך המיניות הגברית. קיימים שני הבטים בולטים בדימוי המיניות הנשית, והם הפסיביות והפתיינות. כאשר גברים מאמצים את הדברים האלה הם לא הופכים לנשים, הם משדרים הומו-ארוטיות. גבר לא מסתובב עירום מסביב לעמוד. לעירום גברי יש מובנים אחרים מאשר לעירום נשי, וגם מופעים אחרים. גבר כמעט לעולם לא יהיה אובייקט מיני. אשה כמעט תמיד תהיה אובייקט מיני. זה נכון כמובן לקליפים, לסרטים, לפרסומות, לשירים, אבל גם למצבים יומיומיים כמו שהייה ברחוב ונסיעה באוטובוס, ולכמות הבשר שלגיטימי לחשוף כשלבושים.
3. כסף תחת עין: עם הכישלון של הסטודנטים, הבנתי עוד משהו, שקשור להלכות נזיקין דווקא. כשלמדנו בבא קמא, כל האנשים שלמדתי איתם טענו בגנות הפסוקים. איך יכול להיות, הם שאלו, שהתורה אמרה עין תחת עין? ובכן, זה פשוט שמה שאמור לקרות זה עין תחת עין, ניסיתי להסביר להם. אם ראובן הוציא לשמעון את העין, מגיע לראובן ששמעון יוציא לו את העין. שיסבול גם. זה מה ששמעון חושב, אם הוא כועס מאד. הרגשתי מתוסכלת מכיוון שההסברים שלי לא נשאו פרי, וזכרתי בעיקר את חוסר היכולת של האנשים לתפוס את היתכנות הכעס. זכרתי פחות את המשך התפתחות המחשבות: שמעון יושב בבית, עינו חבושה, וגם ראובן כך. שמעון שואל את עצמו איך הוא ישתקם, ופתאום הוא מבין, שלמרות שראובן קיבל מה שמגיע לו, זה לא עוזר לו בכלל. "לו רק הייתי יכול", חושב שמעון בעצב, "לתעל את כל מה שאני מרגיש וחושב על הפציעה הזו לאפיקים שיעזרו לי עם ההתמודדות. כסף, למשל". ואז א-להים שמע את סבלו של שמעון ואת נאקתו של ראובן ונתן לנו את חז"ל שנתנו לנו דיני נזיקין. הנמשל הוא, שלא נראה לי ששנים של השפלה ודיכוי של נשים, שבכלל לא ברור לי שאינם קשורים למוסריות העולם ולמשהו שהיה חסר בהתפתחות שלו, יבואו על תיקונן בהשפלה ודיכוי של גברים. די לי – לדעתי די לכל העולם – בהפיכת נשים לאובייקט. בואו לא נהפוך גם את הגברים לאובייקט רק כדי לתקן את המצב. נפסיק לחפצן נשים, מבלי לחפצן גברים בדרך.
4. כשאת אומרת לא: חלק מהקצף שיצא על רובין ת'יק וחבריו היה סביב המסר הבעייתי של השיר, לפיו נשים אינן מובנות. הן מדברות במילים דו משמעיות, בשורות מטושטשות (Blurred Lines). כשלעצמי, מתוך קריאת המילים של Blurred Lines, אני יכולה להמליץ לבחור לעבור הלאה. נראה שחברה שלו עזבה אותו לתמיד, כנראה משום שחפצן אותה יותר מדי. אבל זו לא הפעם הראשונה שקמה שערורייה סביב מסר כזה. בזמנו קמה שערורייה דומה סביב השיר "כשאת אומרת לא" של דן אלמגור:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
אם ה"לא" הוא "לא", ובאמת אולי הוא רק "אולי",
אך "לא כעת", או שהלא הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או" אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן,
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
אני אגלה לכם סוד, לפעמים נשים אומרות לא ומתכוונות לכן. אבל חכו רגע, לפעמים גם גברים. וגם חתולים. ולפעמים אנשים ונשים אומרים כן, אבל מתכוונים לא. אתם יודעים למה? כי לפעמים החיים מאלצים לענות תשובות שלא רוצים לענות. רוצים משהו מאד, אבל אם נבקש אותו כל מה שבנינו לעצמנו יתערער. או שלא רוצים את המשהו, אבל חייבים לעשות אותו בכל מקרה. ואני אגלה לכם עוד סוד: פמיניסטים יודעים על הסוד שסיפרתי לכם קודם. למה בכל זאת הם מתעצבנים? כי השיר לא הוביל לזה שלא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא!" או "עד כאן", אלא להפך. לא לקחו נשים ברצינות כשהן אמרו "לא! די! תפסיק! אני לא רוצה!", ובאווירה הזו צמח השיר. אבל אי אפשר לכעוס על אווירה, נכון? על זמרים אפשר. אני לא מרחמת על רובין ת'יק או על כל גבר אחר שבחר להצטלם לבוש-כי-זה-מה-שמכבד-גבר, ליד אשה כמעט-עירומה-כי-ככה-מקובל-שאשה-תצטלם, אפילו שהם חוטפים בגלל אווירה כללית והלך מחשבה שלא הם יצרו. שיחשבו קצת! אבל כן הייתי רוצה שהאווירה תשתנה, וכן הייתי רוצה שיהיה אפשר לקדם דברים בעולם הבידור בלי נשים עירומות בכל מקום. למשל, שוב: הייתי רוצה שתי'ק יחשוב פעמיים לפני שהוא מצלם קליפ כזה. אבל הנה הוא, עומד מאחורי הכתף שלי וקורא וצוחק, וכשהוא מסיים הוא אומר לי: הצחקת אותי, וממשיך לצחקק.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.

בגדים בקיץ

  1. בקיץ יותר קשה להתלבש. יש קושי טכני: חם ולא רוצים שכבות ביגוד על הגוף. אנחנו עדיין לא שם, ברוך ה'. עכשיו תחילת הקיץ, הזמן בו נראה שהכל אפשרי, הזמן בו אנשים אומרים "אני אוהב את הקיץ", לא מודעים ליולי ולאוגוסט ולזוועות שהם מביאים איתם. הלילות עדיין מבושמים מפריחה, וקרירים, לחים, נושבת בהם רוח. צריך סוודר. אם כן, הקושי הטכני לא קיים עכשיו. אבל בנוסף לקושי הטכני יש גם קושי מהותי, ואולי גם הוא בעצם טכני? הקושי הוא, שאין מה ללבוש. אני מחוייבת לקוד לבוש מסויים, שמצמצם במחשופים, נדיב בשרוולים ומאריך שולי חצאיות. כדי להתלבש ככה, אני צריכה ללבוש שתי שכבות במקום אחת, ללבוש בגדים צמודים ולא אווריריים מספיק לקיץ, וללבוש דברים שלא בא לי ללבוש. כל שנה מחדש אני הולכת לחנויות ורואה שם חולצות יפות במחירים סבירים. לחולצות האלה אין שרוולים ארוכים מספיק. כל שנה אני מחפשת את שני הדגמים ארוכי השרוול, ובדרך לתא המדידה אני מתפללת שימצאו חן בעיני, ובמקביל תוהה למה לא מייצרים את אותו דגם גם בשרוול ארוך ולא רק בשרוול קצר. "עם המחשופים כבר נתמודד", אני טוענת טיעונים מול מנכ"לי חברה מדומיינים שהמצאתי, כשאני נמצאת בתפקיד שהמצאתי: נציגת הבנות המחוייבות בלבושן. "רק השרוולים, זה כל כך מסרבל אותנו כשאנחנו צריכות להוסיף את השרוולים האלה. אותו דגם, רק שרוולי שלושת-רבעי. זה הכל" (במשפטים האחרונים נמנעתי מלכתוב דתיה/ דתיות. לא יודעת למה). ובדמיוני אני מגיעה לחנות ועל המדפים חולצות דקיקות וקיציות, משלושתרבעות שרוולים, ואני לא לובשת הרבה שכבות בקיץ, ויותר נעים לי להסתובב ברחוב.
  2. להתלבש כשאת דתיה זה כמו לחפש מתכון לעוגה בפסח. את לא רוצה חיקויים למקור. את רוצה משהו שעומד בפני עצמו. כך לפחות אני רואה את הדברים. אבל, מי שעיין בסעיף 1 יודע, שלא תמיד מוצאים משהו שעומד בפני עצמו. ואז אפשר ללכת ערומים, רק שאי אפשר, ואז צריך להתפשר. והפשרה היא ללבוש חולצת בסיס מתחת לחולצה הקלילה והיפה שקנית, ובכך לחרב לגמרי את המראה הקליל של החולצה הזו. או ללבוש חולצת בסיס מתחת לשמלה האלגנטית שקנית ובכך לחרב את המראה האלגנטי של השמלה. וכך הלאה, חירובים על חירובים. לכן תמיד התקשיתי להבין את החברות שמעצבות אופנה לדתיות. למה במקום לחקות את החולצות הקלילות ולהוסיף להן שרוולים (הרי כל האופנות האלה, זה הכל חיקוי של המעצבים הגדולים, או של המעצבים הקטנים, ולפעמים חיקוי של החיקוי של החיקוי), מעצבים חולצה שנראית כמו חולצה קצרה שמתחתיה חולצה ארוכה?
  3. בקיץ יש יתרון לחצאית, מבחינת אווריריות. כל שאר העניינים – שלא לומר, החסרונות –  למשל זה שאי-אפשר לטפס בנוחות מעל גדרות, או זה שהחצאית עלולה להתעופף לה פתאום מעשה מרילין מונרו, תקפים גם בקיץ.
  4. אנשים באים עם מכנסיים קצרים וגופייה לאוניברסיטה. לפעמים גם עם כפכפי-אצבע כאלה, פליפ-פלופים מה שנקרא. לדעתי זה לא מכובד, וזו סיבה מספקת לא להתלבש ככה בקמפוס. אבל זו סתם שמרנות שמדברת מגרוני. מה שבאמת מעניין אותי זה, איך יכול להיות שאני יושבת בכיתות עם סוודר וקופאת מקור בגלל המזגן הזה (היי משה, בוא נכוון את המזגן למינוס חמש מעלות, שנה שעברה כיוונו רק למינוס ארבע!), בעוד הם לובשים מכנסיים קצרים וגופייה? ואולי בעצם זו הקנאה שמדברת מגרוני, קנאה על העמידות המופלאה שלהם לקור וגם על כך שבהפסקות שבין-לבין הם ישבו על הדשא ויהנו מהחום, ואני אקלל את חולצת הבסיס שלי, את השכבות המיותרות ואת הקיץ.
  5. צריך כובע.

שני שירים מפורטוגזית

(לי', שסכה ברוח הקודש, שהכל סכין ביופיה והיא בת עשרים לחטא, כל יום והיום במיוחד)

אני מביאה כאן את התרגום לשני שירים מפורטוגזית. מקור השירים הוא ברזיל. אולי גודל הארץ אפשר את השוני ביניהם, אולי הזמנים שהשתנו מאז כתיבת הראשון אפשרו את השני, אולי אנשים הם שונים ואולי לא צריך לחפש סיבה לכל דבר. אני מתנצלת על התרגום המילולי למדי, אבל נראה לי שהוא כמו מחווה לפינה ההיתולית ב"הארץ", שהיה מופיע בה שיר בעברית שתורגם מהתרגום שלו לאנגלית.

הנערה מאיפנמה –  מילים: ויניציוס דה מוראס. לחן: אנטוניו קארלוס ז'ובים

הסתכלו במראה היפה הזה
מלא בחן
זו היא, הנערה שבאה ועוברת
בנענוע מתוק בדרך לים

גופה זהוב מהשמש של איפנמה
הנענוע הוא יותר משיר
הוא מראה יפה יותר
מכל מה שראיתי עובר כאן

אה, מדוע אני לבד כל-כך?
אה, מדוע קיימת כזו עצבות?
היופי הזה שקיים,
היופי שאינו רק שלי,
שעובר כאן לבדו.

אה, אם רק היתה יודעת,
שכאשר היא עוברת
העולם מחייך, נמלא בחן
ונעשה יפה יותר בגלל האהבה

השיר הזה נכתב בהשראת נערה יפה שהיתה עוברת כל יום באותו מסלול בדרך מביתה לקיוסק או לפאב כדי לקנות לאמא שלה סיגריות. הגברים שישבו שם היו מקדמים את פניה ביללות, כמו זאבים. דה מוראס השכיל להוציא מהסיטואציה הזו שיר נוגה מעט, וז'ובים הלחין כך שהתוגה מודגשת. אין מקום לטעות: הכותב מעריץ את היופי של הבחורה היפה שעוברת לידו. אבל ההערצה הזו הופכת להערצה של כל היפה בעולם ויחד איתה מגיעה הרפיה: זה לא רק שלי (ולא יהיה שלי?). אני מתמלא באהבה ליופי, והעולם נעשה יפה יותר.

איי, אם אתפוס אותך – שרון אציולי ואנטוניו דיגס

אוי, אוי
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מותק, מותק
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

במסיבה במוצאי-שבת
כולם התחילו לרקוד
הילדה הכי יפה במקום עברה לידי
אזרתי אומץ, הלכתי ואמרתי לה

אוי, אוי
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מותק, מותק
את עוד תהרגי אותי
איי, כשאתפוס אותך
איי איי, כשאתפוס אותך

מקורות ההשראה לשיר "איי סאו טי פגו" או "נוסה-נוסה" לא ידועים לי, אבל הימים האלה הם שלהי-ימי-תהילתו. כבר כמה חודשים שהוא בתודעה, מקפיץ את ההמונים. מה אגיד עליו? המנגינה נחמדה ומקפיצה. כיף לשיר אותו, גם בגלל הפורטוגזית שזורמת על הלשון. אבל התוכן? אני לא מצליחה להפוך אותו לחיובי במיוחד. ניסיתי לתרגם בצורה הגיונית, אבל ה"מותק" הזה צריך להיות בעצם "טעימה". אין הרבה מקום לטעות באשר למה ש"הוא" יעשה "לה" כשיתפוס אותה.   ההחפצה קיימת בשני השירים, אבל איכשהו בראשון היא נעלה יותר.

הידד, החפצה נעלה. בואו נישאר עם החפצות נעלות ולא עם החפצות נחותות.

עד כאן שני שירים מפורטוגזית והקדמה לדברים שאני רוצה לכתוב על יופי פעם, אם יצא לי.