מפרשת יתרו

ואז הם שואלים, איך רואים קולות. ובכן, אף אחד לא ראה קולות, לא שמע מראות, לא הריח צבעים ולא מישש ריחות. לא היתה סינסתזיה, שם, על הר סיני. היתה יראה פשוטה. העם ירא מפני הקולות, ולכן נע ועמד מרחוק.

ובכל זאת, נניח שהיתה סינסתזיה. למה היא חשובה לנו? לא יודעת. למה היא חשובה לי? כי חוסר היכולת להצביע על דרך אחת לקלוט דברים, במיוחד כאלה שערוץ קליטתם מוחלט ותחום מסמלת בעיני את גבולות היכולת שלי להבדיל בין דברים. ולי אישית חוסר היכולת להבדיל בין דברים חשוב לפחות כמו היכולת להבדיל בין דברים. אני לא יודעת אם סיפרתי על החוויה המכוננת שלי מהתואר הראשון. זה היה בשעור במבוא למדעי הצמח, ולמדנו על ציאנובקטריה בתור צמח, כשרק לפני רגע יצאנו משיעור מיקרוביולוגיה, שם למדנו על בקטריה חשובה, הציאנובקטריה. וזה לימד אותי, שלסווג דברים זה טוב וחשוב, אבל לציאנובקטריה עצמה ממש לא איכפת מה יש ללינאוס להגיד עליה, והאם היא אצה, מייצבת חולות או בקטריה. מה שיש לנו להגיד על עצמנו ועל אחרים זה נחמד מאד, אבל יש לזה גבולות, ואת זה צריך לזכור בכל פעם שבונים תאוריה. צריך לתת את הדעת על כך שבכל רגע מישהו יפרוץ אותה. ואולי זה בעצם מה שפופר התכוון. גם אותו לקחו בסוף בערבון מוגבל.

קדימה עולם, תפתיע אותי. מבטיחה לאכזב אותך ולהחזיר אותך למסגרות באדיקות.

_______________________

אומרים שזה קשור לסינסתזיה מהסוג הסינתטי.

תהיל לכל גיל: מזמור קמג

מילות פתיחה מרגשות: בעת היוולדו היה הבלוג הזה כלי עזר ללימוד משנה בבקיאות. קראו לו ששת, על שם ששה סדרי משנה. לדעתי זה חמוד פלוס. אבל זה החזיק מעמד יומיים וחצי, ואז נשברתי. בגלל זה אני נרתעת מאד מלהכריז על פתיחת המדור החדש תהיל לכל גיל, אבל אין ברירה. מדור חדש נפתח, קוראים לו תהיל לכל גיל ובו אני אנסה לכתוב משהו על מזמורי תהלים. מה שאכתוב יהיה לא-שלם כי אי אפשר להקיף את הכל ממילא, אבל זה הרי לא תירוץ לעבודה חלקית, אז אני חושבת שכך וכך ימים להתבשל לפני הכתיבה מספיקים בפורום הזה, ומבטיחה שאם היומרות שלי יקפצו מעל לפופיק אקדיש עוד זמן לפילולוגיה, לנוסח וכולי. יש לי פינה חמה בלב לכל אלה, אבל העניין הוא שרציתי לכתוב כי משהו דגדג לי והתחלתי לשיר פסוק מולחן מתהלים, ואז משהו דגדג לי והלכתי לבדוק את כל המזמור. ומה שלפניכם זה מה שיצא. אני חושבת שיהיה ברור מה מעניין אותי ממה שיכתב כאן. הלוואי שהמדור יתפוס.

מזמור לדוד
ה' שמע תפלתי האזינה אל-תחנוני
באמנתך ענני בצדקתך.
ואל-תבוא במשפט את-עבדך
כי לא-יצדק לפניך כל-חי.
כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי
הושבני במחשכים כמתי עולם.
ותתעטף עלי רוחי
בתוכי ישתומם לבי.
זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל-פעלך
במעשה ידיך אשוחח.
פרשתי ידי אליך
נפשי כארץ-עיפה לך סלה.
מהר ענני ה' כלתה רוחי
אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם-ירדי בור.
השמיעני בבקר חסדך כי-בך בטחתי
הודיעני דרך-זו אלך כי-אליך נשאתי נפשי.
הצילני מאיבי ה'
אליך כסתי.
למדני לעשות רצונך כי-אתה -לוהי
רוחך טובה תנחני בארץ מישור.
למען-שמך ה' תחיני
בצדקתך תוציא מצרה נפשי.
ובחסדך תצמית איבי
והאבדת כל-צררי נפשי כי אני עבדך.

כדי לכתוב עימדתי את המזמור, ואז קראתי אותו וזה היה כמו לקרוא שירה. מצחיק להגיד את זה, נכון? כל תהיל הוא שיר. אבל יש כאלה שהשיריות שלהם מעט יותר זרה לנו. והמזמור הזה אישי מאד.

מה יש פה: בקשה שה' ישמע תפילה, ולא יתחשבן עם המדבר איתו (א-ב). התפילה מגיעה בעקבות הרדיפות של האויבים, שמחלישות אותו (ג-ד). בזמן הרדיפות הוא (אני לא רוצה לכתוב הדובר, זה מבחיל בעיני, עמכם הסליחה) עוצר לרגע לשוחח, להזכר, לא בעצמו אלא במעשה ידי א-להים (ה). למה? לא יודעת. המחשבה היא הכנה לתפילה. התפילה (ו-יב) מורכבת מבקשה שה' יענה(ז-ח), וזו חזרה על הבקשה מה', שישמע את התפילה, שקראנו בתחילת המזמור. אחר כך בקשה להצלה מהאויבים (ט), בקשה מה' שילמד אותו לעשות רצונו (י), בקשה שיוציא אותו מצרה (יא) ושוב בקשה להצלה מהאויבים (יב).

על החזרות לשמיעת התפילה: יש לנו כאן מיז-א-נבים (Mise en abyme = הצבה לתוך האינסוף) אינטראקטיבי. כשאני קוראת תהלים קמג בתור תפילה, אני אומרת לא-להים, אני מבקשת ממך שתקשיב לי כשאני מתפללת, כמו שהוא בקש ממך כשהוא התפלל שתקשיב לו כשהוא מתפלל. אני משתתפת בתעלול הזה של הצבת תפילה בתוך התפילה.

על הקריצות לתרבות: ודאי זיהיתם את 'כי לא יצדק לפניך כל חי' ששרים מדי פעם בשבתות, כי הוא שובץ בפיוט של אבן עזרא 'צמאה לך נפשי'. 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה. מהר ענני כלתה רוחי' הוא כמעט פסוק וחצי, סיני תור הלחין אותו והחשק שהתחשק בי לשיר את השיר הזה בשבוע שעבר היה הטריגר לכתוב קצת על המזמור.

על הקריצות לתנ"ך: המחצית השניה של פסוק ג' מופיעה כמעט מילה במילה בספר איכה (ג, ו; פרק ג' בנוי מכפולות של שלושה פסוקים על סדר הא"ב. אצטט את כל שלושת הבי"תים, כלומר גם את פסוקים ד ו-ה):

בלה בשרי ועורי שבר עצמותי
בנה עלי ויקף ראש ותלאה
במחשכים הושיבני כמתי עולם

מי הרודף בפרק הזה? אני חושבת שאפשר להבין שלא רק בשר ודם. א-להים משתתף שם, ולו רק בגלל דחיית התפילות. הפרקים האלה מדברים בדימויים שלהם, אבל שונים בתכלית השוני: איכה מלאה בזעווה, והתהיל פה הוא שיר תחנונים, אבל כזה שיש בו תקווה. חוץ מזה, באיכה מופיע גם הפסוק

'לאמתם יאמרו איה דגן ויין
בהתעטפם כחלל ברחבת עיר
בהשתפך נפשם אל חיק אמתם' (ב, יב)

שמצטרף לתקבולת שבפסוק ד' ועוזר לנו להבין שלהתעטף זה להיחלש.

על התקווה: תקווה קיימת כשיש דיאלוג. לכן כל כך חשוב לו שה' ישמע אותו, וגם יענה לו. כי ככה דיאלוג מתנהל.

על הציורים: במזמור הזה אין ציורים מובהקים. זה לא 'מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר' עם כרי דשא ואחו פורח וגיא צלמוות וכבשים רועות. זה מזמור על תפילה, והתפילה נמצאת בתוך תפילה, כבר אמרתי. הציור שלו מופשט למדי.

ובכל זאת, על הציורים – על הארץ: [א] האויב דכא לארץ חיתו. דך הוא נמוך, שפל. האויב הנמיך אותו לארץ, ואפשר לראות את הסצנה הזו, כי ראינו המון מרדפים בסרטי פעולה והשוטר משכיב את הפושע לכביש ומצמיד את הראש שלו לאספלט. [ב] נפשו כארץ עיפה, ואנחנו רואים אולי מדבר עם פצלי יובש באדמה. אעיר כאן, שלמרבה האירוניה, הפצלים האלה מתאפשרים רק אחרי גשם. אבל גשם במדבר לא מחלחל. האדמה נאטמת והוא זורם לו בנחלי אכזב במורדות אגני ניקוז אל הים. [ג] יש כאן גם ארץ מישור, החביבה מאד על שלל כותבים תנ"כיים, במיוחד על ישעיה. ארץ מישור היא המצב המתוקן. היא מישורית ונוחה אז היה לנו מישהו שאכל אדמה והוא מסתכל עליה ורואה כמה היא מאובקת ובמחשבותיו הוא אומר לעצמו שהוא שם, מאובק כמוה ועייף, ואחר כך חולם על ארץ סלולה.

ובכל זאת, על הציורים (2) – על הכיסוי: [א] לשורש עט"פ שתי משמעויות, האחת משמעה כיסוי, הסתרה, והשניה משמעה חולשה. כשאומרים 'ותתעטף עלי רוחי/ בתוכי ישתומם לבי', זה די גאוני, כי ה'ותתעטף' מקביל ל'ישתומם' מבחינת החולשה, ול'בתוכי' מבחינת הכיסוי. כל תיאור הפנים הזה מתאים כמובן להלך הרוח המדיטטיבי שלו. [ב] אם ה' יכסה את עצמו, יסתר פניו ממנו, הוא ימשל ליורדי בור, אלה הקבורים בקבר, הנסתרים מעין כל. [ג] ומה זה ה'אליך כסתי'? אני לא בטוחה. אולי אפשר להגיד שזה משהו על הצורך להיטמע בתוך א-להים, אבל זה לא כל כך מתאים, כי המזמור נוקט בשיטה די שוויונית. אין פה אפילו בקשה להסתופף בצלו או לבקר בהיכלו. אז אולי מרוכך. לא להיטמע, אלא להתחבא, ברוח הכיסוי הנושבת במזמור.

איחולים לסיכום (אני אומרת על עצמי, תרצו, תצטרפו): האיחולים הקטנים העולים לי מהמזמור הזה הם שה' ישמיד את האויבים שלי, בין אם בדם אש ותמרות עשן ובין אם בדרך שלמה יותר, בה אני מבינה שאף אחד לא אויב אותי ומגיעה להרמוניה מופלאה עם העולם; שה' יקשיב לתפילות שלי; שה' יגלה לי את פניו ולא יסתיר אותן ממני; שיהיו לי מדיטציות טובות. האיחול הגדול מהמזמור הזה, להיות בדיאלוג. מי יתנני אוזן קשבת ופה עונה, אמן.

א-להים שבתוך השמש

כשחזרנו הביתה היום נסענו מול השמש, שהיתה מאחרי ענן, ובזכות זה יכולנו לראות אותה ולגלות שלשמש ולירח אותו גודל.

כשהייתי קטנה נמנעתי מלהסתכל לתוך השמש בגלל הספור על רבי יהושע בן חנניה והקיסר:

אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: רוצה אני לראות את א-להיכם.
אמר לו: לא תוכל לראותו.
אמר לו: באמת אראה אותו.
הלך, העמידו בשמש בתקופת תמוז. אמר לו: הסתכל בו.
אמר לו: לא אוכל.
אמר לו: בשמש, אחד מהמשרתים העומדים לפני הקדוש ברוך הוא אמרת לא אוכל להסתכל בו; שכינה לא כל שכן.
(חולין ס.)

איכשהו הבנתי מהספור הזה שא-להים נמצא בתוך השמש, שאם מסתכלים לתוך השמש רואים את א-להים. הבנתי גם, שאסור לראות את א-להים, ומכאן שאסור להסתכל לתוך השמש. בעקבות הקריאה ערכתי ניסוי מוטה, הסתכלתי לתוך השמש כדי להוכיח לעצמי שאי אפשר להסתכל לתוך השמש, כלומר אי אפשר להסתכל על א-להים, כי אי אפשר לראות את א-להים.

שמחתי להיזכר היום בספור הזה על רבי יהושע והקיסר ועל עצמי. ובחורף, למרות שהחמה לא במלוא זיווה, היא מוליכה קרני שמש בקווים ישרים בתחתית העננים. לעננים שלום, וכל יום נראה כמו יום מתן תורה כפי שהוא מופיע בתמונות.

אלול

הערב ישבתי וניגנתי את "ערב של שושנים". זה לא דבר של מה בכך, אצבע אחת שלי יצאה זמנית מכלל שימוש. בכל אופן, ניגנתי ושרתי והגיתי במילים, שמתארות בעדינות פגישה לילית בין אהוב לאהובה בבוסתן. רוחות של לילה נושבות, מבושמות בריח של שושנים. הוא לוחש לה שירי אהבה ובבוקר מנשק אותה על פיה.

הלילה הלכתי להגיד סליחות. מתחילת אלול ועד יום הכיפורים קמים הספרדים ובני עדות המזרח והמסתפחים אליהם כדי לומר י"ג מידות משובצות הפיוטים. חלק מהזמן חשבתי על "ערב של שושנים", שודאי מהדהד את שיר השירים. השוויתי אותו לפיוטי הסליחות שקראנו וגיליתי, שלמרות שכבר למדו אותנו בבית הספר שאלול – ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, אין דוד ואין רעיה בסליחות. אין תיאור של כנסת ישראל שמתקשטת והולכת במלוא הדרה אל דודה, הלא הוא הקב"ה, כדי לבקש סליחה. במקום הציור הזה משתמשים בשני ציורים: עם ישראל כבן ועם ישראל כעבד. ואז חשבתי על זה שארבעים יום יקומו אנשים לומר סליחות. ארבעים יום הם יגידו לאלהים: אתה רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה (ובמין טריק מתוחכם הם ישמיטו את ה"לא ינקה" שמגיע אחרי ה"נקה", כדי שאלהים לא יזכור שהוא יכול גם לכעוס ולא רק לסלוח). זה פשוט כמו ילד קטן, שעומד מאחורי הכתף של אבא שלו, שעסוק במשהו חשוב, והוא אומר לו "אבא", ונוגע לו בכתף, ואומר לו שוב "אבא", ושוב נוגע בכתף, ושוב "אבא" ונגיעה בכתף, וכך אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא, עד שאבא שלו שם לב ונפנה אליו. בימים האלה של אלול, אפשר שלא לבוא מקושטים.חפים מתחכום, עומדים ונוגעים לאלהים בכתף ואומרים לו: זוכר את משה ואהרן? עשה למענם. זוכר את דוד? עשה למענו. כמו ילדים קטנים שזוכרים הבטחות נשכחות, שניתנו בחוסר תשומת לב, ולא מוכנים לוותר למי שהבטיח עד שיקיים אותן.

אב הרחמן ימשוך עבדו אל רצונו ויזכה אותו להיות ידיד נפשו.

(וזו תוספת, הכי מוכר והכי חשמלי שאני מכירה)

יאללה מכות

הכותרת הזו לא קוראת לאלימות, אלא מהווה משחק מילים על המשימה בגדולה והחשובה שלי בימים אלה: כתיבת מאמר על הדטרמיניזם בפרק ב' של מסכת מכות.

האמת היא, שאני לא פילוסופית וכנראה גם לא אהיה כזו, ושאין לי מושג איך הגעתי לחבר דטרמיניזם למסכת. אני חושדת באנשים שלמדו איתי השנה, שהיו גדולים וחכמים ממני, ומה שחשוב לענייננו, היו פילוסופים. הם בטח הקפיצו את המושג הזה לתודעה שלי. ואולי אני קפצתי למעלה אחרי המושג, באיזה ניסיון נואל לעשות רושם על מישהו בחבורת הלימוד הזו. אני חוששת שלמאמר הזה לא יהיה בסיס תאורטי מוצק במיוחד. אלה הימים בהם אני מרגישה להבתית מאד ולא ברושית מאד. הלהבה והברוש, שניהם מהשיר של זלדה, על הלהבה שמתרוצצת ולועגת לברוש הנטוע במקומו על חוסר יצירתיות. אז יש כאן הרבה אסוציאציות ומעט בסיס הגותי, והקשר בין הבסיס ההגותי לאסוציאציות קלוש ביותר. חבל. זה יצטרך להתעבות כדילהפוך למאמר.

פרק ב' של מסכת מכות עוסק בדיני רוצח בשגגה. מי שרצח בשגגה, אומרת התורה ומפרטת מהי שגגה, יכול לברוח לעיר מקלט מפני גואל הדם. בתורה כמו בתורה מצטיירת תמונה לא אחידה. המדרשים הופכים אותה ליותר קוהרנטית ואחר כך באה המשנה עם הרשימות הארוכות שלה ומפרטת מתי בורחים לעיר מקלט ומתי לא. הגמרא ממשיכה את הדיון ומשתמשת במקורות תנאיים נוספים מלבד המשנה כדי להבין באילו תנאים הרוצח בורח לעיר מקלט. מה שמעניין בדיון בגמרא ואפילו קודם לכן במשנה, הוא שינוי הסטטוס של הבריחה לעיר המקלט. כשקראתי את הפסוקים התרשמתי שהבריחה לעיר מקלט היא הצלה לרוצח. והנה מגיעה המשנה ומדברת על הבריחה לעיר מקלט במונחי גלות, כלומר הופכת את הבריחה לעונש. תיקן אותי ע' ואמר לי, שגם מהפסוקים אפשר להבין שהבריחה היא גלות (עונש). אבל ע' נאמן מאד לקריאה התלמודית של הפסוקים. זה הופך את השיחה איתו למאד מעניינת, אבל קשה לי לראות כך את הדברים.

אם הייתי סטודנטית לאנימציה, הייתי מכינה סדרת סרטים על פרק ב' של מסכת מכות ומבקשת פטור ממאמר. אולי הייתי כותבת כמה מילים על כל סרט, כדי לבאר על מה ולמה. העולם שפרק ב' של המסכת מצייר הוא עולם של סכיני קצבים שנעים מעלה-מטה, של שלבי סולמות וגם סולמות שלמים שנופלים על אנשים. אבנים נזרקות לאוויר הפתוח ועלולות לגרום למוות. אני רוצה ליצור סרטון שמציג הדמייה של משחק מחשב (רואים את הג'ויסטיק. זה יהיה משחק מחשב וינטג', אני חושבת). הגיבור צריך לעבור בין כל הסכינים, הסולמות והאבנים בלי להיפגע. הקטע של עיר המקלט מתפספס, אבל הקטע של הדטרמיניזם מודגש.

והנה עוד ראיה לכך שאני לא באמת פילוסופית. איגדתי כל מיני הבטים של המילה דטרמיניזם וכרכתי אותם סביב התמונה שפרק ב' יוצר. בעיקר אני חושבת על הביטוי של הדטרמיניזם בפיזיקה הניוטונית. ניוטון כתב משוואה אחת ומנגזרותיה הצליח לנבא איפה יהיו רכבות שיוצאות מחיפה בשלוש במהירות מאה קמ"ש, להיכן יגיעו כדורי תותח שנורו בזווית שלושים וחמש מעלות מעל לאופק ולאיזה נקודה תגיע נדנדה עליה יושב סנאי במשקל חמש מאות גרם. הדברים נעים במסלולם. זה כמעט כמו מיליארדי מיליארדים של כוכבי לכת חדשים שנעים סביב – נעים סביב מה? השמש שלהם חסרה – במסלולים קבועים וידועים מראש. ומי קבע את המסלולים? תנאי הפתיחה שלהם. הנה, אם הייתי סטודנטית לאנימציה הייתי מכינה סרטון על מערכת השמש האלטרנטיבית הזו, עם כוכבי הלכת החדשים שלה: הרכבת, כדור התותח, מושב הנדנדה.

קיוויתי שבחגיגת סיום השנה בבית המדרש נשיר כולנו את אדוני השופט. אף אחד לא הכיר את השיר הזה ולא הבין על מה ההתלהבות, גם לא הייתי בוועדות שאחראיות על חגיגות סיום השנה, וכך הרעיון נגנז. אבל לא הפסקתי להתלהב מהדרך בה השיר הזה מסכם את פרק ב' של מסכת מכות. אני בסך הכל חטבתי עצים, הוא הכניס את הראש שלו מתחת לגרזן. זה לא סיכום מדוייק של מה שמתרחש בפרק, רק של קומה ב' של הפרק, קומה ב' שאני מצאתי, בה גרזנים מתנופפים עד היפרדות הקת מהלהב. הלהב מתעופף מרב עוצמת ההיפרדות ובין להבים מתעופפים ואבנים נזרקות מתהלכים להם אנשים, שרק לא יכניסו את הראש שלהם במסלול של האבן או של להב הגרזן, אחרת הזורק יצטרך לברוח לעיר מקלט.

לפרק ב' יש חלק אגדי (כלומר לא-הלכתי-פרופר) שמן ולא מבוטל. חלק זה עוסק בראליה של ערי המקלט. איך נראו הדרכים לשם ומה עשו שם. הדיון על הדרכים לעיר המקלט זולג לו באיטיות לדיון על הדרך אותה יבור לו האדם. נדמה שלחכמים המדברים בפרק היתה נוסחא ניוטונית לסופן של דרכים. התחלת ברשע? תגיע לרשע-לנד. ישנן דרכים להימלט מהגורל הזה, אבל לא מספרים עליהן בפרק ב' של מסכת מכות. אולי במקומות אחרים. כאן רק יגידו לך, שאם תמשיך ככה, תרחיק לכת, יא שמנדריק. ומשל הקדמוני מותח את הגבולות עוד יותר-

במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש: אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד; לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד .נהרג וזה שהרג בשוגג גולה

הבנת את זה ברוך? לא תוכל להימלט מהגורל שלך. ואולי זה שלב ג', מסלולים מגנטיים, שלא מאפשרים להולך עליהם לברוח. מי שעולה עליהם מגיע לסופו המר.

הערה אחרונה לסיום. כל סכיני הקצבים הזכירו לי את הסצנה מ"עשו" של מאיר שלו:

… לאה השיטה את עיניה בחלל המאפייה ופתאום הישירה מבט ראשון אל תוך עיניו של אחי, ואף שהמבט היה קצר מאוד, היה מפתיע וארוך דיו לפעור חללים בבשרו של יעקב ואיים להכריעו תחת משא רגשותיו ובצקו. ידיו היו אסורות בגוש גדול וכבד, ואבא, שכבר הניף את הסכין על העיסה, הביט בו ונבהל, כי הבין מה עומד לקרות וידע שאין אפשרות למנעו.

"תחזיק, את הבצק, טרונצ'ו!" קרא בחרדה. חמשת אלפים שנה של אפייה הפכו את תנועות האופה לאחד מסוגיו של הגורל. אבא ידע שלא יוכל להפסיק את תנופות הביתור עד תומן.

"תחזיק טוב!" התחנן אבא, "יעקב…"

אבל יעקב הביט בלאה וחש שמפלים של קמח מחרחר מייבשים את גרונו, שכפותיו העקודות מתרטבות מאהבה, שהבצק הכבד הולך ונשמט מהן.

"לא תזוז, יעקב…"

השכבה העבה של הבצק בלעה את צעקתו הנוראה של הדם, אטמה את הבשר והסתירה את מה שהתרחש – אצבעות ימינו של יעקב נעו בעיוורון בתוך העיסה, ביקשו להיטיב את אחיזתן, ומאכלת השוחטים קטעה את הקטנה שבהן.

גורל במאפייה. בכלל, הספר משופע דטרמיניזם. אבל לא עליו אני כותבת את המאמר שלי.

תורה של יום חול (עקומת פעמון)

חלק א': הקדמה סמי-מתמטית קצרה
זה הגאוסיאן, הידוע גם בשם עקומת פעמון. הוא משמש לתיאור התפלגות נורמלית. מה זה אומר? נניח שאני מנסה לתאר את משקל  הלימונים שראיתי בשוק. אני שוקלת את הלימונים בשוק, ומוצאת מהו משקלו של הלימון הממוצע. אחר כך אני בודקת את האחוזים בהם מופיעים לימונים במשקל אחר. אחר כך אני מציירת גרף, שציר איקס שלו (הציר האופקי) ישמש לציון משקל הלימונים וציר וואי שלו (האנכי) ישמש לציון ההסתברות להופעת לימון במשקל מסויים. אני אסמן נקודות-נקודות על הגרף. נקודה אומרת לי מה משקל הלימון (ככל שהיא ימנית יותר, כך המשקל גדול יותר) ומהי ההסתברות למצוא לימון במשקל כזה (ככל שהנקודה גבוהה יותר, ההתסברות גבוהה יותר). עם קצת מזל, אקבל גרף פעמוני, גאוסיאני. יכול להיות שאקבל התפלגות אחרת, אבל זה לא יעזור.

חלק ב': על בריאת העולם
הקדוש ברוך הוא הסתכל בעקומת הפעמון וברא עולם. מסתבר שאפשר לתאר הרבה התפלגויות בעזרת הגאוסיאן החביב שתואר לעיל. חדי העין ודאי שמו לב לכך, שבעקומת הפעמון יש הרבה מהאמצע, וקצת מהצדדים. אם נחזור רגע ללימונים, זה אומר בעצם, שיש הרבה לימונים במשקל ממוצע, ומעט פחות לימונים במשקל גבוה או נמוך מהממוצע. כמות הלימונים שמשקלם שונה מהממוצע יורדת ככל שמשקלם שונה מהממוצע. אחזור ואדגיש: בעקומת פעמון יש הרבה מהממוצע. יש קצת פחות ממה ששונה מהממוצע. ויש ממש מעט ממה שמתחת לממוצע וממה שמעל לממוצע. כך גם בעולמנו. שופן יש אחד, מוצרט אחד, איינשטיין אחד. יש רבי יהודה הנשיא אחד,  רמב"ם אחד, רמח"ל אחד. יש דה וינצ'י אחד. יש הרבה אמנים פחות טובים מדה וינצ'י. הרבה מלחינים פחות טובים משופן וממוצרט. פיזיקאים רבים למדו באותה אוניברסיטה עם איינשטיין, והם היו פחות מוכשרים ממנו. דורות תנאים קדמו לרבי יהודה הנשיא. עשרות ספורות של תנאים השפיעו על חיינו, והשאר היו רקע לניצוצות שהעשרות הספורות האלה העלו. וכן הלאה על אותה הדרך, עד לקצה השמאלי של עקומת הפעמון, בו אנחנו נזכרים בשכיחות הנמוכה של אנשים שהרסו והחריבו והזיקו. ירקב שמם. הרבה ממוצעים, שהיו אולי מחוקי פנים; מעט טובים; מעט רעים; כך גם אירועי חיינו, מסתדרים לפי העקומה הקדושה בה השתמש ה' כשברא את עולמו ברחמים. מעט טובים בצד ימין של העקומה, מעט ורעים הם ימי שני חיינו משמאל, והרב ממוצע. לא טוב, לא רע. פשוט חיים.

חלק ג': על הנטייה לרע
ישבתי עם חברים פעם, ודיברנו על הרע. אמרנו, שלאדם יש נטייה לנתח את הרע ולא את הטוב. כשדבר טוב קורה האדם שמח. כמו ילד הוא מקבל את הטוב וצוחק. כשדבר רע קורה מתגברות באדם הנטיות הפילוסופיות שלו והוא מתחיל לשאול למה, ומוצא סיבות. הוא מבין שהאשמה נמצאת פה, או בו, או שם. הוא דן ברע ומנסה למצוא בו תבניות. לא רבים האנשים שמנסים למצוא משמעות בטוב. הם מעטים, נמצאים בצד ימין של עקומת הפעמון, זוחלים ברווח הצר שבין העקומה לציר ומחפשים במחילה הזו משמעות.

חלק ד': על שיווי משקל
יש שני סוגים של שיווי משקל. יכול אדם לעמוד על שתי רגליו, שדורכות על אדמה יציבה. זה שיווי משקל יציב. יכול אדם לעמוד על ארגז  על ארגז על ארגז על  ברגז, וזה קצת פחות יציב.  הוא  עלול ליפול משם. גם גרפים מתארים שיווי משקל. כדי ללמוד מגרף האם מדובר בשיווי משקל יציב או בלתי יציב, לוקחים כדור דמיוני ומציבים אותו בכל מיני נקודות על הגרף ובודקים לאן הוא מתגלגל. בתחתית של פרבולה למשל (פרבולה נראית כמו חיוך) יש שיווי-משקל יציב. לשם מתגלגלים כל הכדורים ששמים בחלקים העליונים של הפרבולה. אם היו משתמשים בגאוסיאן לתאר שיווי משקל, הוא לא היה מתאר שיווי משקל יציב. שמים כדור בראש עקומת הפעמון, ורוח באה ומעיפה אותו למטה. לפעמים הוא מתגלגל ימינה, ולפעמים שמאלה.  יושב לו אדם בממוצע וקורה משהו והאדם מתגלגל שמאלה או ימינה ומתחיל להרגיש טוב, או מעדיף שיהיה מוטב.

חלק ה': על העבודה הגדולה של החיים
העבודה הגדולה של החיים היא לברר את הגאוסיאן. כפי שכבר רמזתי, חשוב למצוא תבניות בצד ימין של הגאוסיאן. לעשות שם סדר. לשאול לא למה הטוב בא. הטוב בא כי הוא בא. אבל לשאול איך הטוב בא. מה עשיתי? מה עשו לי? איך הגבתי. זה צד ראשון. בצד השני, אפשר למצוא תבניות ברע, אבל אני לא חושבת שזה מומלץ. עדיף לעבוד בתמונת המראה ולמצוא תבניות בטוב. מה שכן, כדאי לברור את הממוצע מהרע. לזכור, שרב חיינו ממוצעים הם. ממוצע הוא לא רע. ממוצע הוא ממוצע הוא ממוצע. יש לרע תכונה, שהוא יוצא מהשפופרת הדקה המיוחדת לו בקצה עקומת הפעמון ומתפשט בשטח הגדול שמיועד לממוצע וצובע אותו בצבעים שלו, בצבעי הרוע. בצד שמאל העבודה היא לתחום את הרע בחצרו, להסתכל על הממוצע ולהגיד לו: שלום ממוצע. אני רואה שאתה ממוצע. ברור לי שאתה לא רע.
*
אני חוששת שהנטייה האנושית למצוא תבניות ברע הופכת את העבודה בצד שמאל של הגאוסיאן לרב מניין.

חלק ו': ולשמחה מה זו  עושה
זה נשמע קצת מדכא. רב העבודה בצד שמאל, והאדם נוטה להתעסק ברע, ומדוע אי אפשר להיות שמחים ואופטימיים, ומה כל הדיבורים המדכאים האלה על ממוצעים? אני הרי כוכב. אני לא ממוצע. ובכן, יש חילוק. יש טוב ויש שמחה, ואלה שני דברים שונים. אפשר להיות שמחים כשטוב, ואפשר להיות שמחים כשרע, ואפשר להיות שמחים בבמוצע ואפילו אפשר להיות שמחים כשעצובים, גם אם זה עלול לבלבל. מומלץ, כששמחים, להישאר שמחים, ולהפסיק כשלא. מומלץ לשמור על הרגש אותנטי. אבל זה עניין אחר.

תודה לחבורות הקדושות ולשעות רעוא דרעוין.

משהו לפסח:4

הפעם על שיר השירים.

אני רוצה ללכת עם האלגוריה ולשאול איזה מודל של חיים מול האלוהות שה"ש מציג, ולשאול גם איך האלוהות עומדת מולנו לפי האלגוריה. ובכן, האלוהות ואנחנו נקיים ממום לפי שיר השירים (הרעיה רק מהללת את הדוד, והוא, מצדו, אומר לה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך"). זה מצב נדיר. אבל גם הפגישה שלהם נדירה: חשבתי אתמול על "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי": היא שוכבת במיטתה ועורגת לדודה. אין חיפוש אקטיבי, רק השתוקקות הנפש, וממילא, איך יתכן מפגש? כשנשמעת הדפיקה בדלת הרעיה מתמהמהת, הדוד חומק וזהו. הם נפגשו, אין ספק בכך (באתי לגני וגו'), אבל זה לא המצב הרווח.

אנחנו רואים את האלוהות שלמה, וכך גם האלוהות אותנו, אבל אין בינינו מפגש תכוף.

הפיוט הבא אינו מתאר מפגש תכוף, אבל יש בו ראיה של המומים – אולי ראיית המומים של עצמנו – והיא מאפשרת מפגש מלא פליאה (מצדנו) עם יי.

(הפיוט ארוך מעט, והאתר עושה לי שרירים ולא מרשה לי להקליד אותו איך שאני רוצה, רק איך שהוא רוצה. לכן אסכם ואומר, שעניינו להציג את ה' כנורא ונשגב, כמי שאימתו על אדירים וכבירים וגיבורים, ולמרות זאת הוא מתאווה לשבחים והילולים מאיתנו, בני האדם, שהם, איך לומר, לא משהו. ושמעתי פעם, שמי שאוהב, אוהב גם את החלקים הלא משהו, לא רק את החלקים הטובים.)

אשר אימתך באראלי אומן — מחבר לא ידוע, מתוך "הזמנה לפיוט"

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

לפגישות מורכבות ושמחות עם החיים ולפסח שמח וכשר.

משהו לפסח: 3

תקציר הפרקים הקודמים: בפרק א' עמדתי על הדמיון בין פסח שבימי-קדם לפסח בימינו אנו. בפרק ב' הבאתי אנקדוטות ששמחו אותי מתוך משנת פסחים, בתקווה שישמחו את מאוכזבי וממורמרי החג.

תקציר הפרק הנוכחי: תיאור ליל הסדר מפרק עשירי של משנת פסחים. אשתדל לא לצטט ומאידך להיצמד ככל האפשר לתיאור התנאי כפי שאני מבינה אותו.

בימי-קדם כבימינו, ההמלצה היתה לא לאכול לפני ליל הסדר. בימי-קדם כבימינו ההמלצה היתה לא לאכול בעמידה. ליל הסדר התחיל בקידוש ובשאלה הרגילה: האם לברך על היין לפני שמברכים על היום, או על היום לפני שמברכים על היין. (בעיני רוחי: רחל מבית שמאי התחתנה עם שמעון מבית הלל. שתי המשפחות מתאגדות בירושלים לאכילת קרבן פסח. מתח קל סביב הקידוש: לפי מי ינהגו? בסוף אבא של רחל מקדש (הוא הכי זקן) ומברך על היין לפני שהוא מברך על היום. אבא של שמעון חושב בליבו, ששמוטים האלה לא מבינים שום דבר.)

המתאבנים מוגשים לשולחן: ירקות חריפים ומטבלים מימיים ומלוחים. בינתיים מגיעים יוסף ויהושע עם קרבן הפסח. הם מניחים אותו על השולחן. יין נמזג לכוסות. החבורה יושבת ומתחילה לדבר בענייני דיומא. הילדים כבר גדולים ונכדים עוד לא נולדו. אבא של רחל שואל, כהקדמה לדבריו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור (כאן כולם מחייכים ומסתכלים על הצלחות של המתאבנים שעומדות מלאות למדי, בניגוד ללילות אחרים וחגיגיים בשנה, בהם הירקות נגמרים ולפעמים לא נשאר מקום למנה העיקרית)? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי (ריח הקרבן עולה באפם)? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים? משתררת דממה, ואבא של רחל מעלה על פניו הבעה שכולה אומרת: אז הנה, אני אגיד לכם מה נשתנה. אבל במקום להגיע מיד לתשובה, הוא מתחיל לספר כיצד ירדו יעקב ובניו למצרים. שמעון מצטרף לסיפורים ומתבל אותם במדרשים ששמע וגם שאר המסובים מוסיפים משלהם, אבל אבא של רחל לא נותן להם להתרחק יותר מדי משדרת הסיפור שלו, סיפור ירידתם של יעקב ובניו למצרים ושעבודם שם, מירור חייהם, שהטרים את העונשים שבאו על המצריים ואת יציאתם משם באותות ובמופתים, אבל גם בחיפזון, כשמצות צרורות להם על שכמם. עם צרורותיהם הם מסתובבים במדבר, מקבלים את התורה וממשיכים להסתובב, עד הגעתם לארץ כנען (ארץ ישראל, מתקנים אותו מסביב לשולחן). כולם מרימים את הכוסות שלהם בשמחה ומהללים את אלהים על יציאת מצרים, על התורה ועל הארץ. הם אוכלים מקרבן הפסח, מלפתים בו את הפת יחד עם הירקות המרירים שהוגשו לשולחן. חלקם שותים עוד מהיין. לאחר מכן הם מברכים את אלהים על האוכל הטוב שהוגש לשולחן ושותים עוד כוס מהיין ההוא בסיום הברכה. הם נשארים מסובים מסביב לשולחן וממשיכים את פסוקי ההלל שנקטעו בסעודה. כוס יין אחרונה נמזגת לסיום הברכה וההלל. הם הולכים לישון כשבפיהם טעמו של הקרבן.

משהו לפסח: 2

תקציר הפרקים הקודמים: במסכת פסחים קיים עיסוק בפסח קדמוני שמזכיר (אם לא דומה מאד) לפסח של ימינו: קרבן פסח אבל גם איסור חמץ.

טעימה מהפרק הנוכחי: קריאה במסכת פסחים זמנה לי כל מיני הפתעות. הרי הן לפניכם. כל הציטוטים הם ממשנת פסחים.

"חמץ שנפלה עליו מפולת –
הרי הוא כמבוער;
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו."

הכלבים מככבים סביב פסח. לפני מכת בכורות משה מתאר לפרעה איך כל בכורי מצרים ימותו ולעומת זאת לבני ישראל "לא יחרץ כלב לשונו". הם לא ינזקו כלל. רמב"ם בהלכות חמץ ומצה יספר כי אין חובה לבער חמץ  שאינו ראוי למאכל  כלב ובמשנה אנו מגלים את האב הקדמון  של ההלכה הזו: אין חובה לבער חמץ שכלב לא יכול לחפש אחריו.

"האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש
לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח,
מפני שהן מחמיצות."

אסור לעשות פילינג רטוב עם סובין. רק פילינג יבש.
מעשה בדוד שלי. כשהיה ילד הוא נפל ונחבל בידו. היד שלו השתלשלה  בזווית מאתגרת ונראתה שבורה למדי. אחיו הבכור הכין מה שקרוי חביתה ונתן אותה על המכה. אחר-כך לקח את אחיו הצעיר לרופא. הנכד של הדוד יודע לספר, שפעם סבא דוידי שבר את היד ובגלל זה דוד יוסי שם לו חביתה על היד. יכול להיות  שהחביתה הזו היא החיטים הלעוסות מהמשנה, שאסורות בפסח?

"אין מבשלין את הפסח
לא במשקין ולא במי פרות;
אבל סכין ומטבילין אותו בהן".

קרבן הפסח נאכל צלוי. זו דרך אכילתו היחידה. אסור לבשל אותו ברוטב, אבל מותר להכין מרינדה.

"אלו עוברין בפסח:
כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.
רבי אליעזר אומר:
אף תכשיטי נשים."

קראתי ודמיינתי מחרוזת של פסטה, כמו שילדים בסרטים אמריקאיים מכינים. והנה הדמיון ממשיך, רבבות נשים שכולן עונדות מחרוזות-פסטה ארוכות-ארוכות, שמלופפות סביב הצוואר שלהן כמו תכשיטי חרוזים צבעוניים של נשים מקניה. ועכשיו למשנה: היא מפרטת מקרים ששונים מעט מהבצק הרגיל ולמרות זאת הם חמץ. לפי הפרשנים (בעיקר הגמרא) הכותח הוא מן תבשיל של חלב חמוץ. את החלב היו מחמיצים בעזרת חיטה או שעורה. בשכר היו מערבבים מי שעורים. החומץ הוא יין שהחמיץ. החומץ האדומי היה נעשה חמוץ בסיוע שעורים. הזיתום הוא תבלין המורכב ממלח, כורכום וקמח שעורים. את הזומן היו מוסיפים לתערובת הצבע והוא הכיל סובין. העמילן הוא תערובת בצקית ששמשה לכיסוי הקערה בה נילוש הבצק, שלא יתייבש. השם קולן מציין את השאריות מטחינת תבואה בריחיים, ששמשו להדבקת ניירות.  לפי הגמרא, תכשיטי הנשים אינם מחרוזות פסטה (הגמרא אפילו רומזת שזה מגוחך לחשוב שמדובר בתכשיטים: "תכשיטי נשים סלקא דעתך?" או- היעלה על דעתך שמדובר בתכשיטי נשים?), אלא תכשירים קוסמטיים שמכילים גרגרי דגנים שעשויים להחמיץ. מה שמזכיר לי את הסבון המיוחד שקנו לי, שמכיל תמציות שיבולת-שועל.

המלצה לקריאה: פרק ו' משנה ב. ויכוח בין רבי יהושע לרבי אליעזר, ורבי עקיבא שמפשר ביניהם. כל מילה זהב.

משהו לפסח: 1

יש חגים, שנראו שונים מאד בימים עברו. פסח הוא לא אחד מהם ואפשר להבין את מקורות מנהגי החג בהשוואה למנהגים מימי-קדם. לפני שאכתוב על פסח, אני רוצה להדגים את העניין על שמיני עצרת. שמיני עצרת ידוע היום בשם "שמחת תורה" ואנחנו חוגגים בו את סיום קריאת פרשיות התורה. היו שתי שיטות ידועות לנו לקריאת פרשיות התורה: השיטה הבבלית, לפיה מחזור קריאת התורה פרוש על פני שנה אחת ולעומתה השיטה הארצישראלית, בה הקריאה היתה פרושה על פני שלוש שנים (תארו לכם, שנה ראשונה כל הסיפורים הכיפיים עד יציאת מצרים, ואז בשנה השניה מצוות המשכן וקרבנות ובשלישית שוב קצת אקשן ואז החזרה על ספר דברים. מעניין). ברגע שגיליתי את שתי המסורות האלה התחלתי להתנגד לשימוש בשם "שמיני עצרת" "שמחת תורה". מכיוון שהשינוי מתחיל בך, התחלתי לקרוא לחג שמיני עצרת ולעמוד על כך שהמהות שלו היא לא סיום קריאת התורה, אלא החג, כלומר הרשות לבשל בשביל לשמוח. משם (ומפורים, שלא הצליח להתחבב עלי כפי ששמיני עצרת הצליח) התחילה להתהוות הפילוסופיה שלי אודות החגים: חגים הם מאורע שמח. כשאנחנו שמחים אנחנו חוגגים גם במאכל ובמשקה. כל תוספת למאכל ולמשקה הרי היא כפרפרת לפת. היסוד העמוק ביותר של השמחה בחג הוא זה הארצי והפשוט והגשמי. מכאן אפשר להמשיך ולספר מדרשים, אבל רק אחרי שמבינים שזה היסוד.

והנה מגיע פסח. בכל שנה אני נדהמת מחדש מכמות האנשים שלא אוהבים את החג הזה. האנשים האלה הם אשכנזים בדרך כלל (ואז הם בוכים ומלינים על מה שהם מכנים "שבוע של צום") או חולי ניקיון (ואז הם בוכים על הנקיונות המרובים שקודמים לחג). אני לא אשכנזיה ולא חולת ניקיון (כאן אמהר ואסייג ואומר שאני משתדלת מאד לחיות בסדר ובניקיון ואפילו מצפה לשלב שבו הסדר והניקיון שמסביבי יהיו קשורים פחות לרצונות של שותפות לדירה ויותר לרצון שלי). אז מנקים קצת לפסח, אז מה? ובאשר לאשכנזיות ולאיסור אכילת הקטניות, נזכרתי לפני כמה רגעים בנסיעה שלנו לדודה, ואיך שם היתה מקבלת את פנינו כמה שעות לפני ליל הסדר עם תבנית ענקית של אורז ועוד תבנית ענקית של עוף בתנור עם תפוחי האדמה הטעימים ביותר שאכלתי אי פעם. זה לא משהו שיכול לקרות לאשכנזי בבית של דודתו האשכנזיה. אין ספק שהדיונים על האורז של הדודה השניה היוו חלק מהותי בשיחה ב"שולחן עורך".

בכל אופן, פסח מגיע ואנשים לא אוהבים את החג הזה ואני נדהמת מהם. אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. שמעתי שיש גם אנשים שלא אוהבים את יום כיפור. את העולם אי אפשר לתקן בבת אחת. אני מקווה שהם ימצאו את הדרך הצנועה לחבב על עצמם את החג. בכל זאת, למה לעבור שבוע ברגשי טינה ומרמור? לאותם אנשים מוקדשות השורות הבאות, שהן אמירה קצרה והתחלתית, ללא ביסוס במחקר, על אופיו של החג בימי-קדם. ימי-קדם הוא ביטוי מאד יפה ואמשיך להשתמש בו, אולי גם בעל-פה בעזרת-השם.

אם כבר הזכרתי את יום כיפור, מסכת יומא (אני עוקבת אחרי המשניות, לא אחרי הגמרא) עוסקת ברובה (שבעת הפרקים הראשונים) המוחלט בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. רק הפרק השמיני דן במה שעבורנו הפך לעיקר היום: הצום ושאר עינויי יום כיפור. נדמה לי שאפשר לומר שמבנה המסכת מצביע על כך שמיקוד היום השתנה. פעם הייתי בשיעור של איזה רב, אני לא זוכרת מי, והרב ניסה להמחיש לנו את הפער בין יום כיפור בימינו ליום כיפור בימי-קדם (רואים איזה ביטוי נהדר זה?). הוא תאר איך נעמוד בבגדים לבנים לכבוד היום, נעמוד בשקט ובכוונה, ופתאום תשמע געיה קורעת לב שתיפסק באחת, כשהפרים מהם מקריבים את קרבנות היום ישחטו, ואחר-כך ריח הבושם שהזלפנו על עצמנו לכבוד יום-כיפור יתערב בריח של – אין מנוס מלהגיד את זה – מנגל. כי זה הריח של פר שנשרף על גבי המזבח. זה מה שאנחנו מבקשים לחזור אליו כשאנחנו מתפללים לשיבת ה' לציון. (גירסא נוספת של המשפט היתה עשויה להיות: זה מה שאנחנו מבקשים לחזור אליו כשאנחנו מתפללים לשיבת ה' לציון? אני לא זוכרת את הטון בו הוא אמר את הדברים). לעומת מסכת יומא, שמתארת חג בעל אופי שונה ממה שמוכר לנו, מסכת פסחים מאוזנת יותר. הפרקים הראשונים דנים באיסור החמץ ובאיסור מלאכה בערב פסח, שני דברים שבהחלט רלוונטיים גם באין בית-מקדש. פרקים ה-ט עוסקים בהלכות קרבן פסח ופרק י' חוזר לליל הסדר. לצד מצוות הקרבת הקרבן, שממלאה נפח גדול מהמסכת, נמצאות שאר מצוות החג והן תופסות נפח סביר יותר מאשר הנפח המוקצה לשאר מצוות יום הכיפורים  במסכת יומא. הבסיס לחלוקה זו טמון אולי במקרא: יום-כיפור המקראי ממוקד יותר בהלכות הקרבנות. לעומת זאת, ברובד המקראי כבר קיים עיסוק בהגדה, כלומר בסיפור הנס. אולי זה הבסיס ליחס ה"שוויוני" יותר למצוות שאינן קשורות למקדש.