ד"ר משאלי, אורי אורבך, אחמד טיבי ועפו אגאבריה נכנסים לכנסת

ד"ר דוד משאלי, לשעבר תושב אפרת וכיום תושב שהם, מנתח לב בתל השומר, מנתח זאטוטים, תינוקות ממש, שלוקים במומי לב חמורים. חלק מהמנותחים שלו מגיעים מתל-אביב ומירושלים, חלקם מכפר סבא. אחרים מקלקיליה וחלקם מחברון, משכם, מג'נין ומרמאללה. בנו של דוד משאלי … להמשיך לקרוא

על מה אני מדברת כשאני מדברת על שמירת נגיעה

תמיד ראיתי את עצמי כדתייה, אבל עברתי מפה לשם במסגרות חינוכיות בשלב מוקדם בחיי ומלהיות הילדה הדתייה בבית ספר חילוני הפכתי להיות הילדה שעברה לבית ספר דתי מבית ספר חילוני. זה סיפור לא ברור וקצת מעורפל. אבל כל זה הביא לכך שהסתכלתי על הילדים בבית הספר מבחוץ, לא מרגישה לגמרי שייכת ולא מבינה איך דברים קורים. אילו דברים? הקללות האיומות שהבנים  קיללו אחד את השני וגם את כל השאר. זה היה מוזר. למה שדתיים יקללו? ולמה הם בכלל לא מתנהגים יפה יותר מילדים בבית ספר חילוני? והיה המבחן הזה, כמה חודשים אחרי שעברתי לבית הספר החדש. מבחן במושגי יסוד ביהדות. מבין הבנות, קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. זה היה מוזר מאד. הם היו בבית ספר דתי כל חייהם (הקצרים, כי היינו רק ילדים) ולא ידעו כלום. גם לא בשאר מקצועות הקודש. היו כל החוקים האלה שלא הבנתי. אימהות שהלכו בלי כיסוי ראש, כמו אמא שלי, ואימהות שהלכו עם כיסוי ראש, והילדים שלהן ריכלו על אימהות מגולות ראש (1). נדמה היה לי, שכיסוי ראש הוא רק החמרה. כמו שרוולים ארוכים, כמו שמירת נגיעה.

מה עשה המעבר לבית ספר דתי? האם הוא הבטיח את השייכות שלי למגזר הדתי? מה היה קורה אם הייתי ממשיכה להיות הדתייה היחידה גם בחטיבת הביניים ובתיכון? האם הייתי ממשיכה להיות כזו?

אינטואיטיבית הבנתי, בשלב די מוקדם, שיש איזה משחק שצריך לשחק. שאפילו שאני חושבת שמכנסיים זה בסדר, אי אפשר ללבוש מכנסיים, כי דתיות לא לובשות מכנסיים. לפחות לא דתיות ביישוב שלי. לפחות לא הדתיות הרציניות. זה הגיע עמוק יותר, והתפתח עם השנים, וקשור לאיזו הבנה שלי את ההתנהלות בחברה שחייתי בה. מותר להסתכל על ציורים רנסנסיים, מותר לחשוב שזה יפה, אבל לא מדברים על זה עם אף אחד, כי בתמונות יש אנשים ערומים. מותר לקרוא את רומן רוסי, אבל צריך להנהן כשמישהו אומר שזה ספר בוטה ומזעזע, כי משפט הפתיחה שלו לא אמור להישמע בחברה דתית (2). מותר לחשוב שרבנים טועים, אבל זה אומר שאני אשאר לבד בעולם, כי אין אף דתי שחושב כמוני. לכן כדאי אולי לצאת מהחברה הדתית.

ומה עם שמירת נגיעה? אותי לא חינכו בבית שאסור ללחוץ יד לגברים. רב הגברים בחיי היו אנשים שעבדו עם אבא שלי ולחצו לי את היד בפיזור נפש לפני שהתחילו לדון במאיצי חלקיקים או ברכילות מחלקתית. לא חינכו, אז לחצתי. בכלל, שמירת נגיעה זה משהו שרק מחמירים עושים אותו. הראיה, רק הבנות בכיתה שלי שהלכו עם שרוולים עד המרפק – פעולה שאוטומטית משייכת אותך למחמירים – שמרו נגיעה. הן והצדיק הכיתתי. אבל אז היתה הפעולה הזו בבני עקיבא, עם משל העגבניה (3), והמורה בתיכון שהסבירה למה אסור, וכולם מקפידים על זה, אז זה הפך לעוד אחד מן הדברים האלה שאתה עושה כדי להשתייך לחברה שאתה נמצא בה. נמנע ממגע לא מיני באופן עקרוני, כי ככה.

למה רציתי להיות חלק מחברה שלפי הראייה שלי בזה לערכים שחשובים לי, ערכים כמו ביקורתיות, פתיחות ושוויון מגדרי (כבר כשהייתי בתיכון היו לי ערכים, ועוד באירופה הייתי סקפטית) ? אני לא יודעת. אבל רציתי, למרות שהדתיים שהכרתי היו ביקורתיים כלפי כל חידוש, פתוחים לספרים חדשים מספריית בית אל והיו עסוקים באפולוגטיקה בין מגדרית. אז ישבתי וחשבתי  מה צריך להיות הצעד הבא, והגעתי למסקנה שכנראה צריך להפסיק להיות דתייה, כי אני לא יכולה להמשיך ככה (4). זה העציב אותי מאד. ניסיתי לדמיין איך ארגיש אם אדליק את האור בשבת וזה לא שימח אותי בכלל, אבל אמרתי לעצמי, שלמען היושר האינטלקטואלי זה מה שאצטרך לעשות. אם אגיע למסקנה שאין פתרון אחר, כמובן.

סוף טוב הרוב טוב. הרי לא רציתי לעזוב. במקום זה הלכתי למדרשה שהתאימה לי בדיוק בשלב ההוא של חיי. למדתי והתקדמתי אבל בעיקר הכרתי דתיים מסוג אחר ממה שהכרתי עד עכשיו. דתיים שמאלנים, דתיים רדיקליים, דתיים פתוחים, דתיים פמיניסטיים. חלקם היו הרבנים שלי. חלקן חברות שלי מבית המדרש. חלקן למדו אותי במדרשה. חלקם סתם הגיעו לביקור. העולם נפתח בפני. הסתבר שאפשר להיות דתי נורמלי.

כך גיליתי שאני בסדר ושיש עוד דתיים שדומים לי במידה מסויימת, וגיליתי כל מיני תסביכים אחרים, למשל, זה שלעולם ארגיש שאני מסתכלת מבחוץ, כי כבר התרגלתי. כשאני מגיעה למקומות חדשים, אני תוהה אם אצטרך להסביר את הדברים האלה לאנשים שאפגוש שם. אני לא חושבת שאני מסבירה את עצמי היטב. אני גולשת לאסוציאציות מהר מדי. ואז אני אומרת לעצמי, שאני לא אסביר שום דבר, ואם יהיה צורך בכך אבצע חטיפה ואקח אותם לסיור בישוב בו גדלתי. נסתובב ברחובות והדברים יובנו. לפעמים זה מצליח ולפעמים מושאי החטיפה נעלמים לפני שאני מספיקה לחטוף אותם, ונשארים עם התחושה החמוצה הזו, שאדם חש כשהוא לא מובן.

אבל אני מדברת על מה שאני מדברת כשאני מדברת על שמירת נגיעה.

מה שהבנתי אז, אינטואיטיבית, שיש איזה משחק שצריך לשחק. אני משחקת אותו היטב. בינתיים רק אדם אחד ניחש שלמדתי בבית ספר חילוני פעם. אף אחד לא יודע כמה חילונים יש לי במשפחה (5). אבל מה שגיליתי זה, שלא יעזרו לי כל המשחקים והאינטואיציות. בן אדם צריך יידישקייט, ויידישקייט זה בעיקר שניים שלושה דורות שקדמו לך שעשו איזו גירסה של מה שאתה עושה (6), ולאו דווקא שירים של דודו פישר.

לחזור לשמירת נגיעה? אם ההורים שלי היו דתיים ומקפידים ללחוץ ידיים לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, הייתי סוגרת מעגל, אומרת שלום למנהג הטיפשי הזה, ממשיכה לא לחבק את כל ידידי ומאידך לא נלחצת מלחיצת יד, שהרי לא לחיצת היד מלחיצה אותי (7), אלא האפשרות שאני שוברת את אחד מהחוקים של המשחק הזה: להיות חלק מהחברה הדתית. מכיוון שאין לי מסורת אבות בעניין הזה, אני ממשיכה לעשות משהו שלא חשבתי לעשות מלכתחילה.

כשאני מדברת על שמירת נגיעה, אני מדברת על בליל המנהגים הזה, שכולל שמירת נגיעה אבל לא רק, ומתרחב גם לתפיסת עולם, אותה, ברוך ה', אף פעם לא אימצתי ותמיד השארתי ברמת מס שפתיים. בליל מנהגים שזיהיתי עם התנהגות של אדם דתי, ועכשיו החברים שלי, דוסים יותר או פחות, משירים מעליהם כמו דולב בשלכת (8), ואני מאמצת אותם אל ליבי בחום, כי מסורת אבותי אינה בידי ואני לא יודעת על איזה סימנים חיצוניים אפשר לוותר ועדיין להשתייך.

 

_____________________________________________

(1) אני לא כותבת על ריכולים, שאסורים אף הם מאיזשהו כיוון. אני מתמקדת בחיצוניות בכוונה.

(2) לפעמים נדמה לי שדתיים הם כמו גבירות מעודנות מאיזה מערבון, שאסור לקלל ואסור לירוק לידן. כשהייתי ליד אנשים שאוהבים לקלל מצאתי את עצמי עמוק בתוך דילמת הבדיחה הגסה. מצידי, שאנשים יקללו כאוות נפשם. אבל אז, מה הם יגידו? שלדתיים לא איכפת שמקללים? את זה אנחנו לא יכולים להרשות.

(3) בקצרה, לפי משל העגבניה והמרגלית, בחורה צריכה להיות שמורה כמו מרגלית. במרגלית אף אחד לא נוגע מרב שהיא יקרה. כל אחד ממשש עגבניה בשוק. המשל הזה זוקק רשומה נפרדת, שה' יזכני לכתוב בקרוב. הנה ריפרור למשל הזה. כאן בבלוג יש מתכון לעגבניות מיובשות.

(4) כן, אני יודעת. זה חברתי מאד, ואין פה אף מילה על אלהים. עזבו אותו עכשיו, הוא מסבך את העסק. וזה חברתי בכוונה, כי על זה אני מנסה לדבר.

(5) אוי ואבוי. זה נשמע כאילו אני מנסה להסתיר אותם בארון, יחד עם הטמבלוויזיה. זה לא כך.

(6) זו הבעיה של היהודים בארץ ישראל. אם לכולם היה איזה סבא שהיה פה, הם היו מרגישים הרבה יותר בנוח להישאר ולא היו רוצים להיכנס להגרלת הגרינקארד. גם תודעת "אברהם אבינו הוא הסבא שלי ואני ממשיך את דרכו" יכולה לסייע במקרה כזה, אבל אני לא מכירה אנשים שלא גרים בדרום הר חברון או בצפון השומרון וזו האמת הקיומית שלהם, ולא רק איזה טיעון דמגוגי.

(7) בדיחה מילולית!

(8) השלכת של הדולב יפה. לכו תראו. חוץ מזה, יש שם עוד בדיחה מילולית.

נוער הגבעות

גלריה זו מכילה תמונה אחת

בזמן האחרון מתנהל דיון על נוער הגבעות וענייני תג מחיר. אני רוצה להצטרף לדיון. אתחיל בהצגת הדברים כפי שקלטתי אותם מאמצעי התקשורת בתקופה האחרונה. יש קבוצה במדינה. לקבוצה הזו קוראים נוער הגבעות, אבל המנהיגים של הקבוצה כבר אינם נערים. הקבוצה … להמשיך לקרוא