כרחוק מזרח ממערב

בפדיון הבן של בת דודה שלי עמדתי ליד שניים מבני הדודים שלי. אחד מהם אחרי פוסט-דוקטורט במדעי המח ומקדם בקרבי ובקרב אחי את הרעיון לפיו חלקים במח שאחראיים על היכולת שלנו להזות אחראיים גם על היכולת שלנו להאמין בא-להים והשני מתכנת (1) ולא נחשד במסורתיות יתרה, בעוד בבני דודים אחרים שלי אפשר לחשוד. היינו שמחים ועליזים, ואז מדעי המח שאל אותי אם הורדתי את הכיפה. עניתי שכן, והראיתי לו שאני לא חובשת כיפה, וחשבתי שזה סוג הומור חדש שאני עוד לא מכירה. מסתבר שהבדיחה אפילו לא התחילה, כי אז מדעי המחשב שאל אותי: באמת? אמרתי: לא. וחשבתי, שצריך מידה די גבוהה של חוסר הבנה ביהודים דתיים במדינת ישראל כדי לחשוב שהעובדה שאשה לא חובשת כיפה מורה על משהו. עכשיו אני חושבת שזה הסתבך מהר ממה שציפיתי.

אז רגע. שאל מדעי המח. את באמת מאמינה שיש מישהו ששולט על כל מחשבה שלך?

חשבתי קצת, ועניתי לא, כי אני לא מאמינה שזה מה שא-להים עושה.

ואז הם הסתכלו אחד על השני וצחקו, ומדעי המחשב אמר למדעי המח: ניתן לה כמה שנים (לאמר: ניתן לה כמה שנים והיא תעבור צד).

הצטערתי, כי הרגשתי כמו רבי אמנון ממגנצא.

הסיפור על רבי אמנון ממגנצא מופיע במחזור ליום הכיפורים לפני ונתנה תוקף, הפיוט שאף אחד אצלנו לא אומר, כי אנחנו לא בעדה הנכונה (רמז: בכל מקום בו כתוב במחזור "במקצת קהילות נהגו לומר", אפשר לדלג הלאה). את הסיפור הקריאה לנו המורה א' לפני כיתה ט', בימים בהם אמרנו סליחות והמתח הרוחני של המורות גאה. המתח הרוחני של התלמידות היה נמוך. המורה א' הקריאה לנו כיצד המלך תפס את רבי אמנון ממגנצא ואמר לו להתנצר או למות, ואיך רבי אמנון ענה לו שהוא יחשוב על זה, ואחר כך, בבית, הוא הצטער, כי הוא הבין שהמלך יאמין לו שהוא חושב ברצינות להיות נוצרי. הוא הלך למלך ואמר לו שהוא לא יתנצר. כעונש המלך ציווה שיכרתו את ידיו ואת רגליו. כשרבי אמנון שכב גוסס במיטתו(2) הוא חיבר את 'ונתנה תוקף'. אחר כך המורה השמיעה לנו את ונתנה תוקף בלחן של יאיר רוזנבלום ובביצוע חנוך אלבלק, מה שכנראה מוכיח סופית שזה לא היה בית-ספר אשכנזי בכלל, כי כל האשכנזים שדיברתי איתם על הנושא טוענים בתוקף שהמנגינה הזו סתם הורסת את הפיוט, אבל זה גם מראה איך האתוס האשכנזי שלא מפריד בין ימי אבל לימים הנוראים חלחל לאתוס הספרדי. הבנות מהכיתה שלי, אגב, חשבו שזו מנגינה מגוחכת. אצלנו בבית אוהבים.

בכל אופן, ברור שההשוואה לרבי אמנון ממגנצא מלאה בפאתוס, אבל קצת הצטערתי על זה שלא ביררתי שהם מבינים שאני צוחקת עליהם. כמובן, לא עשיתי את זה כי השאלה שלהם נשמעה לי מגוחכת. אולי זו בעיה בפני עצמה. ולא רציתי שהם יחשבו שאני לא מאמינה בא-להים בכלל, כי לא זה מה שניסיתי להגיד.

חשבתי על כל הסיפור הזה עכשיו כי התחשק לי לשמוע את "מעוזי", ואז חשבתי, שאולי גם שאר הפיוטים של רבי רפאל ענתבי זכו למנגינות יפות. וכך הגעתי ל"למה הקץ", שהלחן שלו זכה לעיבוד יפה מאד של מארש דונדורמה. מכיוון שאת הביצוע שלהם שמעתי תוך כדי נהיגה, לא יכולתי לבדוק איך קוראים למנגינה. כשמנגנים את המנגינה הזו בעוד ובתוף קשה להאמין שהמנגינה הזו יכולה להישמע מזרח-אירופית- אולי-צוענית, אבל הביצוע של מארש דונדורמה באמת מזכיר נסיונות לְמַזְרֵחִ כל מני ניגונים מהקרפטים ברוח הפיוז'ן הנושבת היום (3). כל כך שמחתי לגלות את המנגינה הזו, שחשבתי לעצמי: הנה, לכי תגידי שאין השגחה פרטית. ואז נזכרתי בכל הסיפור הזה, וניסיתי לחשוב קצת מה זה השגחה פרטית, והגעתי לשאלות רבות שנוגעות לטוב בעולם ולרע בעולם ולבינוני בעולם, ואז חזרתי לשמוע "למה הקץ" ולהמשיך עם רבי רפאל ענתבי.

בשולי הדברים: כל מני זנבות שמי יודע מתי אוכל לכתוב את ההרהורים שלי לגביהם

אלמוג בהר כתב על הקשר בין פיוטים ללחנים ערביים ובעיקר מעניינים ברשומה שלו דבריו על משה חבושה. מנקודת מבטו של בהר בין היהודים לערבים בארצות ערב שררה אחווה וקרבה. היא אכן שררה, אבל גם שנאה שררה, והיא לא קשורה רק להקמת מדינת ישראל. האווירה של מה שהוא כותב לא מדוייקת לתפיסתי, אבל הדברים יפים מאד, ובעיקר צבט את הלב שלי "לעומת זאת, אומר חבושה, יש בחורי ישיבה מזרחים 'ששרים עכשיו רק חסידי'", שתיאר מה שהתרחש בכמה סעודות שבת עם חברים שלי וגם את התחושות של אבא שלי, שנהנה מאד משלמה ז"ל, שלמה מועלם שנאמר עליו שהמואזינים היו לומדים אצלו מקאם וסלסולים, ומקשר את המוזיקה הזו לא למורשת מפוארת שענפיה הם הזמרים המזרחיים של היום, אלא גוזר אותה מהשירים המזרחיים אותם הוא מתעב.

וזה בתי צאי, עוד לחן ערבי, מאד. זה לא הביצוע הכי איכותי שקיים לשיר, אבל תראו איך משה חבושה שמח ונהנה מהעוּד (רואים חיוכון קטן בזוויות השפתיים).

 

 

________________________________________

(1)   פירוט המקצועות חשוב, כי הוא מדגים את הרציונליות שלהם.

(2)   זה נראה כמו טורסו מדמם, אבל תמיד דמיינתי מצעים לבנים, בוהקים, מעומלנים, אולי אפילו מצנפת לבנה.

(3)   כאן רק חליל, שמצליח להסביר איך אפשר להתבלבל. יכול להיות ששווה לעקוב אחרי יוסי ארנהיים שמחלל בסרטון הנ"ל. וכך נשמע ביצוע בערבית של השיר הזה.

משהו לפסח:4

הפעם על שיר השירים.

אני רוצה ללכת עם האלגוריה ולשאול איזה מודל של חיים מול האלוהות שה"ש מציג, ולשאול גם איך האלוהות עומדת מולנו לפי האלגוריה. ובכן, האלוהות ואנחנו נקיים ממום לפי שיר השירים (הרעיה רק מהללת את הדוד, והוא, מצדו, אומר לה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך"). זה מצב נדיר. אבל גם הפגישה שלהם נדירה: חשבתי אתמול על "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי": היא שוכבת במיטתה ועורגת לדודה. אין חיפוש אקטיבי, רק השתוקקות הנפש, וממילא, איך יתכן מפגש? כשנשמעת הדפיקה בדלת הרעיה מתמהמהת, הדוד חומק וזהו. הם נפגשו, אין ספק בכך (באתי לגני וגו'), אבל זה לא המצב הרווח.

אנחנו רואים את האלוהות שלמה, וכך גם האלוהות אותנו, אבל אין בינינו מפגש תכוף.

הפיוט הבא אינו מתאר מפגש תכוף, אבל יש בו ראיה של המומים – אולי ראיית המומים של עצמנו – והיא מאפשרת מפגש מלא פליאה (מצדנו) עם יי.

(הפיוט ארוך מעט, והאתר עושה לי שרירים ולא מרשה לי להקליד אותו איך שאני רוצה, רק איך שהוא רוצה. לכן אסכם ואומר, שעניינו להציג את ה' כנורא ונשגב, כמי שאימתו על אדירים וכבירים וגיבורים, ולמרות זאת הוא מתאווה לשבחים והילולים מאיתנו, בני האדם, שהם, איך לומר, לא משהו. ושמעתי פעם, שמי שאוהב, אוהב גם את החלקים הלא משהו, לא רק את החלקים הטובים.)

אשר אימתך באראלי אומן — מחבר לא ידוע, מתוך "הזמנה לפיוט"

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

לפגישות מורכבות ושמחות עם החיים ולפסח שמח וכשר.