הירשברג בשלישית

הירשברג

הירשברג, תל קקון

לפורים.

זו היתה הפעם השלישית שנפגשתי בציור של הירשברג. הפעם הראשונה היתה במוזיאון ישראל. הציור עמדבתערוכה זמנית ואני הייתי רוויה בדופאמין. הרגשתי שאני מחמיצה משהו. שאני אמורה לענות אחרת לשאלות, ללהג ביתר רהיטות אל מול שלוש התמונות האלה, הענקיות, והטיוטה הקטנטנה שתלויה במרחק מה מהן. תמונה אחת של הירשברג מדמיינת נוף איטלקי מאיזו נקודת מבט פשוטה. הסתכל קדימה וצייר מה שאתה רואה. התמונה השנייה מתארת את אותו הנוף מזווית אחרת, כשהוא מוקף במסגרת אובאלית, אפורה, שתוחמת אותו מכמה כיוונים. חשבתי שגם התמונה השלישית מתארת את אותו הדבר, אז, כשהדופאמין גאה בי והיו צמרמורות של התרגשות. ידעתי להגיד בעיקר "וואו", ו"איזה יופי", אבל לא יותר מזה. והרגשתי שאני צריכה להגיד יותר, אבל לא היה לי מה. מאיפה אני יודעת מה לומר? שבוע וחצי אחר כך שמעתי את הסמכות לליהוג על תמונות מסבירה שזה הירשברג וזהו, ואין בתמונה כל כך הרבה, וחודש וחצי אחר כך אני יכולה לסכם את הנושא ולומר שזה לא המה, זה האיך, ולשאול לאן הלך הטריגר לדופאמין ואולי כדאי לנסות רק פעם להכניס דופאמין לגוף בדרכים אחרות. זה יהיה נעים.

הפעם השנייה הייתה כשבועיים אחרי הפעם הראשונה. זה היה אחד מימי החמישי הקרים ביותר שירושלים ידעה השנה. צעדנו למוזיאון ישראל ברגל, בגשם. אחד מאיתנו הלך באלכסון, מה שהבטיח התנגשויות, מה שהבטיח מתח. אני לא נוהגת להתנגש באנשים שהולכים לידי, במיוחד לא אם הם זכרים. באמת שניסיתי, אבל זה לא הלך. עמדנו מול הירשברג ודיברנו על האופן שבו הוא הצליח לתפוס את התערסלות הגבעות האיטלקיות, את תנועת הגלישה מגבעה לגבעה שהתמונה מעבירה לך. דיברנו גם על הראות הלקויה שהוא בחר להנציח בתמונה בעלת זווית הראייה הפשוטה. כנראה שזה מה שאתה אמור להגיד כשאתה מול תמונה. אתה צריך להגיד מה אתה רואה. אבל מה אתה רואה? בסופר ריאליזם שלו הירשברג הצליח ללכוד שדה דגנים (חיטה?) בדייקנות מופלאה, מגדלי שעון, התערסלות גבעות ואובך. יש עוד דברים. עצים והצל שהם מטילים על העשב, למשל. לך תשים לב לזה כשהדופאמין זורם בעורקיך. זה בהחלט סם מטמטם, ואתה צריך לקבל החלטות תחת השפעתו, או לכל הפחות לשאת נאומים. אני יכולה לדבר על תמונות של הירשברג שלא תחת דופאמין.

שלא תחת דופאמין הצלחתי גם לראות שבקבוצת התיכוניסטים שעמדה לידינו נכחה שישיסטית או שביעיסטית יפה במיוחד. מדינת ישראל הרוויחה מניות ביופי כשפתחה את שעריה לתושבי ולתושבות צפון אפריקה ולא בקשה מהנשים לכסות את פניהן ברעלה כפי שעושות שכנותיה מצפון, מדרום וממזרח לכל הנשים, צפון אפריקאיות או לא. היא לבשה, ביום הקר הזה, בגדים מגוחכים לחלוטין. יתכן שלחולצה היו שרוולים ארוכים, אבל המכנסיים לא כיסו את הרגליים שלה, והגרביונים שלה היו שקופים ומעט קרועים – בדייקנות, כפי שהעיר המלווה ההולך באלכסון שלי. התיכוניסטים הקשיבו להסברים של המדריכה במוזיאון, שהפנתה את תשומת ליבם לתעלולי אוצרות בחלל התצוגה. התיכוניסטית היפה השתתפה בדיון שהתעורר שם וענתה לשאלות המדריכה. אמרתי למלווה שלי, שהיא מאלה שמגיעים לבצלאל. הוא ניסה להתכחש לעובדה הזו, אבל אז הפניתי את תשומת ליבו למגפיים האוסטרליים שלה, והוא הודה שזה נכון. המשכנו משם ורטנתי משהו על השקר שיש בנשיות בטוחה בעצמה בגילאים האלה. את המחשבות על הורים שמרשים לבנותיהם לצאת כך מהבית שמרתי לעצמי, גם את השאלה מדוע שמישהי תרצה לצאת ערומה כל כך מהבית ולמה שמישהו יקח אותה ברצינות. יש מחשבות שאני לא חולקת, כי הן נשמעות לי חשוכות מאד.

לגבי ההירשברג השלישי, הסתכלתי עליו וחשבתי על תעתועי הנוף הים תיכוני. "זה משלט מאחז", אמרתי למלווה. הפלגתי בתיאורים על הדמיון בין האזורים הים תיכוניים, והסברתי לו שהתמונה נראית בדיוק כמו נוף מקטע הדרך שבין באר-שבע לקריית גת. בסוף התברר שמדובר בנוף מעמק חפר. הירשברג צייר זוג איטלקי והוסיף להם חבר ישראלי, עם הטרקטור ושדות הדגנים (חיטה?).

חזרנו הביתה תחת מטח ברד.

היום פגשתי את הירשברג בשלישית. נסענו על הכביש שסללו לא מזמן, לכבוד המפונים שעיבו את ישובי האזור. הכפרים הערביים יושבים על גבעות השפלה והרי חברון ברקע שלהם. הבתים המרובעים, שנחים על הגבעות, נראים כמו הציורים של ראובן ותלמידיו. אבל שמורת גבעות גד שבשפלת יהודה נראית כמו הציורים האיטלקיים של הירשברג, עם נגיעות של תל קקון. אבא שלי טען שזה כמו שוויץ, אבל אני תיקנתי מיד לאיטליה. זה היה יכול להיות גם צרפת, או תורכיה, או הגליל. נוף ים תיכוני במלוא הדרו, אחרי חורף ברוך גשמים. רקפות צמחו מתוך משטחי סלע, עיריות הזדקפו לגבהים מרשימים. כלניות זקנות בלטו על רגע העשב הירוק, אירוסים סגולים עמדו מצידי השביל ולא נעלבו אחרי שאבא שלי אמר עליהם שהם לא מרשימים במיוחד. היו המון זבובים שהקיפו אותנו מכל כיוון ושני אנשים מהישוב שלנו, שאמרנו לנו ללכת מסביב, בגלל הכוורות והדבורים, ולא הקשבנו להם, ולא נעקצנו. ראינו חוויאים וצב, וזחל שאורכו כשבעה סנטימטרים, ודבורים שמנמנות ומכוסות באבקה. זו העונה, שלהי החורף, תחילת האביב. הכל יפה עכשיו.

הגבעות התערסלו לי כמו בציור ההוא של הירשברג, זה עם המסגרת האובאלית, והדגנים שהיו שתולים שם שיחקו עם השמש. הסתכלתי עליהם וחשבתי, שאני לא באמת רואה את הגבעולים שלהם, אבל אני יודעת שהם שם. חשבתי על משיחות המכחול של הירשברג, איך התבוננתי בהן וחשבתי שהוא עבד עלי, כי לא צייר באמת גבעולי דגנים, רק כתמי צבע. הבנתי שאני מסתכלת על כתמי צבע, דומים מאד לאלה של הירשברג, ושהוא לא עבד עלי בכלל. הסתכלתי על הציפורים שעפו רחוק ממני והבנתי שאני רואה אותן מנפנפות בכנפיים למרות שאני לא רואה את הכנפיים שלהן בכלל. משהו במצמוץ הזה של הגוף הכהה שעף לכיוון השמש אומר לי "נפנוף כנפיים".

אני לא יודעת מה הלקח מכל מה שכתבתי כאן. אפשר לומר שהנושא מעסיק אותי בפורים בגלל הפער בין מה שאנחנו רואים (מסכה) למה שנסתר מאיתנו (אדם). ואולי מוטיב העיוורון מלווה אותי כמה זמן, ואולי הירשברג הותיר בי את חותמו עד כדי כך. בכל אופן, הדברים על השלמת המוח את הפרטים ידועים זה מכבר, ואת הקו בין  מה שראינו לבין מה שפירשנו קשה מאד לשרטט גם במעבדה, שלא לדבר על רחובות העיר, או שבילי השמורות.

תמונה