הרהורים לא מגובשים על חוויה וקיום

הרקע: אני מנסה למצוא בפירושו של הרב שהרבני להגדה של פסח (שיטתי ודי חכם, אגב. נראה לי שאני ממליצה, קוראים לזה "ספר הגדה של פסח עם פירוש אגדה מקובצת", וזה יצא בהוצאת מכון ניר דוד ברמת-גן עיר העירקים המעטירה בשנת התשמ"ה) דברים שהוא כתב בעצמו ולא קיבץ ועלו בי מחשבות על פסח.

אז ככה. אחד הפסחים המעניינים שהיה לי היה ליל ב' של פסח שחגגתי באוסטרליה, אצל חברה שלי, ר', שחן יי עליה, היא מצחיקה בטירוף, חכמה ומצליחה להנגיש את זה לרב העולם. את המגיד העברנו בסלון, שהיתה בו תפאורה מתאימה לקריעת ים סוף. בעשר המכות אמא שלה זרקה עלינו ג'וקים מגומי בכינים וכדורי קלקר בברד וחגבים מגומי בארבה, ואולי היו דובי צעצוע בערוב – אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, המגיד היה בסלון. זה היה פסח של מבוגרים. אני הייתי הכי צעירה שם, והייתי בת עשרים וארבע כמעט. שוחחנו על ההגדה ובעיקר קראנו אותה באנגלית, כך שכולם יבינו. למרות שלא נזהרתי מאיסור מלאכת עבודה בחג שני (כי זה מנהגי ובהתאם למה שאני מכירה. זה לא היה פרץ דתלשיות), הרגשתי את פסח חזק-חזק. אני זוכרת שהחברה שלי שאלה שאלות חכמות (למרות שאני לא זוכרת מה היא שאלה) ושהמשתתפים ספרו חוויות משל עצמם. ובעיקר את זה שכולם הבינו מה שהם קוראים, כי התרגום לאנגלית כנראה ממש מוצלח.

מצאתי לי רעים להתרועע איתם, ובמסגרת ההתרועעות אני נחשפת עוד ועוד להגות הפוסטמודרנית, שכבר רמזתי וכתבתי פה בכמה מקומות (אבל בהקשר למקומות חשיפה אחרים) שהיא מקפיצה את הרגליים שלי מעל העולם והופכת הכל ללא-ממשי ולכל הפחות לחסר משמעות. המהלכים האינטלקטואליים מרגשים אותי, אני יוצאת מהשיעור עם חיוך, אבל גם עם סימן שאלה גדול על כל הקיום פה, בעולם: בשביל מה זה טוב? (בינתיים הפתרון שלי הוא להיאחז בחיוך ולהגיד שדווקא לשיעור עצמו אין ממשות, אבל לעולם שמסביב לשיעור דווקא יש.)

בשיעור שהיה לפני פסח הפחתנו בחשיבות החוויה. החוויה לא חשובה ליהודי. היהודי אינו יהודי משום שהוא חווה (ואני לא בטוחה, אבל אולי אפשר לכתוב כאן: ריה"ל, מאחריך!) אלא משום שהוא נקרא בשם ונלקח מן המציאות. זה לא משנה, אם אתה יושב בסלון המרווח שמקושט כמו ים סוף הנבקע לשניים, אם אתה יכול להסב על ספה (שזה כנראה הכי קרוב לכריות, מחצלות ושולחנות קטנים שיש לנו היום), אם הילדים הקטנים שמסתובבים מחופשים עם מטפחות וגלביות. אתה פשוט צריך לקרוא את ההגדה. זה קצת כמו התפילה כדקלום דפי זהב של לייבוביץ', אבל בלי המחוייבות לא-להים. במקום המחוייבות לא-להים יש את א-להים שקרא בשמנו. אולי טוויסט חסידי על לייבוביץ'.

למה חשבתי על כל זה. אסוציאטיבית, זה הזכיר לי את הרב וילק, שדיבר איתנו פעם והזכיר את מנהגם של האורחים בבית הכנסת להתרעם על החוויה שלהם. שולה מזרחי, שמגיעה ראשונה בכל שבת לבית הכנסת ועוקבת אחרי התפילה בדריכות, וחיה כהן, שלפעמים שוכחת ומחזיקה את הסידור הפוך אבל גם היא מקשיבה לשליח הציבור ברב קשב, ודוד לוי שפותח את בית הכנסת, לא הסבירו להם פנים. הם בקשו מהם שיחדלו מלהרעיש, שלא יאפשרו לילדים הקטנים שלהם לעמוד על הכסאות המרופדים בנעליים מרובבות בבוץ, שיקנו רק דברים סגורים. לפעמים, בימים הנוראים, לא שומרים להם מקום. זה יפה למלא את בית הכנסת, אמר הרב וילק. אבל אתם ממלאים אותו יום-יומיים בשנה. ובזכות דוד ועוד תשעה קבועים, ובזכות חיה ושולה, אתם מגיעים למקום חי, למקום שיש לו קיום משל עצמו. לבית כנסת, ולא למקום שיש בו ארון קודש וכסאות וסידורים וחומשים. ולכן אתם תידחו הצידה, במחילה.

כמו כל מה שהרב וילק אומר, זה עורר סערה גדולה. אני אישית, בגלל נטיותי להגיד ההפך ממה שכולם עושים ובגלל החיבה שאני רוחשת לרב וילק ובגלל הישרות שהיתה לדברים בעיני, קיבלתי אותם ואימצתי אותם אל לבי. וחשבתי עליהם השבת, כשהלכתי לבית הכנסת, והם עלו לפני באסוציאציה ממש עכשיו.

משהו לפסח:4

הפעם על שיר השירים.

אני רוצה ללכת עם האלגוריה ולשאול איזה מודל של חיים מול האלוהות שה"ש מציג, ולשאול גם איך האלוהות עומדת מולנו לפי האלגוריה. ובכן, האלוהות ואנחנו נקיים ממום לפי שיר השירים (הרעיה רק מהללת את הדוד, והוא, מצדו, אומר לה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך"). זה מצב נדיר. אבל גם הפגישה שלהם נדירה: חשבתי אתמול על "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי": היא שוכבת במיטתה ועורגת לדודה. אין חיפוש אקטיבי, רק השתוקקות הנפש, וממילא, איך יתכן מפגש? כשנשמעת הדפיקה בדלת הרעיה מתמהמהת, הדוד חומק וזהו. הם נפגשו, אין ספק בכך (באתי לגני וגו'), אבל זה לא המצב הרווח.

אנחנו רואים את האלוהות שלמה, וכך גם האלוהות אותנו, אבל אין בינינו מפגש תכוף.

הפיוט הבא אינו מתאר מפגש תכוף, אבל יש בו ראיה של המומים – אולי ראיית המומים של עצמנו – והיא מאפשרת מפגש מלא פליאה (מצדנו) עם יי.

(הפיוט ארוך מעט, והאתר עושה לי שרירים ולא מרשה לי להקליד אותו איך שאני רוצה, רק איך שהוא רוצה. לכן אסכם ואומר, שעניינו להציג את ה' כנורא ונשגב, כמי שאימתו על אדירים וכבירים וגיבורים, ולמרות זאת הוא מתאווה לשבחים והילולים מאיתנו, בני האדם, שהם, איך לומר, לא משהו. ושמעתי פעם, שמי שאוהב, אוהב גם את החלקים הלא משהו, לא רק את החלקים הטובים.)

אשר אימתך באראלי אומן — מחבר לא ידוע, מתוך "הזמנה לפיוט"

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

לפגישות מורכבות ושמחות עם החיים ולפסח שמח וכשר.

משהו לפסח: 3

תקציר הפרקים הקודמים: בפרק א' עמדתי על הדמיון בין פסח שבימי-קדם לפסח בימינו אנו. בפרק ב' הבאתי אנקדוטות ששמחו אותי מתוך משנת פסחים, בתקווה שישמחו את מאוכזבי וממורמרי החג.

תקציר הפרק הנוכחי: תיאור ליל הסדר מפרק עשירי של משנת פסחים. אשתדל לא לצטט ומאידך להיצמד ככל האפשר לתיאור התנאי כפי שאני מבינה אותו.

בימי-קדם כבימינו, ההמלצה היתה לא לאכול לפני ליל הסדר. בימי-קדם כבימינו ההמלצה היתה לא לאכול בעמידה. ליל הסדר התחיל בקידוש ובשאלה הרגילה: האם לברך על היין לפני שמברכים על היום, או על היום לפני שמברכים על היין. (בעיני רוחי: רחל מבית שמאי התחתנה עם שמעון מבית הלל. שתי המשפחות מתאגדות בירושלים לאכילת קרבן פסח. מתח קל סביב הקידוש: לפי מי ינהגו? בסוף אבא של רחל מקדש (הוא הכי זקן) ומברך על היין לפני שהוא מברך על היום. אבא של שמעון חושב בליבו, ששמוטים האלה לא מבינים שום דבר.)

המתאבנים מוגשים לשולחן: ירקות חריפים ומטבלים מימיים ומלוחים. בינתיים מגיעים יוסף ויהושע עם קרבן הפסח. הם מניחים אותו על השולחן. יין נמזג לכוסות. החבורה יושבת ומתחילה לדבר בענייני דיומא. הילדים כבר גדולים ונכדים עוד לא נולדו. אבא של רחל שואל, כהקדמה לדבריו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור (כאן כולם מחייכים ומסתכלים על הצלחות של המתאבנים שעומדות מלאות למדי, בניגוד ללילות אחרים וחגיגיים בשנה, בהם הירקות נגמרים ולפעמים לא נשאר מקום למנה העיקרית)? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי (ריח הקרבן עולה באפם)? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים? משתררת דממה, ואבא של רחל מעלה על פניו הבעה שכולה אומרת: אז הנה, אני אגיד לכם מה נשתנה. אבל במקום להגיע מיד לתשובה, הוא מתחיל לספר כיצד ירדו יעקב ובניו למצרים. שמעון מצטרף לסיפורים ומתבל אותם במדרשים ששמע וגם שאר המסובים מוסיפים משלהם, אבל אבא של רחל לא נותן להם להתרחק יותר מדי משדרת הסיפור שלו, סיפור ירידתם של יעקב ובניו למצרים ושעבודם שם, מירור חייהם, שהטרים את העונשים שבאו על המצריים ואת יציאתם משם באותות ובמופתים, אבל גם בחיפזון, כשמצות צרורות להם על שכמם. עם צרורותיהם הם מסתובבים במדבר, מקבלים את התורה וממשיכים להסתובב, עד הגעתם לארץ כנען (ארץ ישראל, מתקנים אותו מסביב לשולחן). כולם מרימים את הכוסות שלהם בשמחה ומהללים את אלהים על יציאת מצרים, על התורה ועל הארץ. הם אוכלים מקרבן הפסח, מלפתים בו את הפת יחד עם הירקות המרירים שהוגשו לשולחן. חלקם שותים עוד מהיין. לאחר מכן הם מברכים את אלהים על האוכל הטוב שהוגש לשולחן ושותים עוד כוס מהיין ההוא בסיום הברכה. הם נשארים מסובים מסביב לשולחן וממשיכים את פסוקי ההלל שנקטעו בסעודה. כוס יין אחרונה נמזגת לסיום הברכה וההלל. הם הולכים לישון כשבפיהם טעמו של הקרבן.

משהו לפסח: 2

תקציר הפרקים הקודמים: במסכת פסחים קיים עיסוק בפסח קדמוני שמזכיר (אם לא דומה מאד) לפסח של ימינו: קרבן פסח אבל גם איסור חמץ.

טעימה מהפרק הנוכחי: קריאה במסכת פסחים זמנה לי כל מיני הפתעות. הרי הן לפניכם. כל הציטוטים הם ממשנת פסחים.

"חמץ שנפלה עליו מפולת –
הרי הוא כמבוער;
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו."

הכלבים מככבים סביב פסח. לפני מכת בכורות משה מתאר לפרעה איך כל בכורי מצרים ימותו ולעומת זאת לבני ישראל "לא יחרץ כלב לשונו". הם לא ינזקו כלל. רמב"ם בהלכות חמץ ומצה יספר כי אין חובה לבער חמץ  שאינו ראוי למאכל  כלב ובמשנה אנו מגלים את האב הקדמון  של ההלכה הזו: אין חובה לבער חמץ שכלב לא יכול לחפש אחריו.

"האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש
לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח,
מפני שהן מחמיצות."

אסור לעשות פילינג רטוב עם סובין. רק פילינג יבש.
מעשה בדוד שלי. כשהיה ילד הוא נפל ונחבל בידו. היד שלו השתלשלה  בזווית מאתגרת ונראתה שבורה למדי. אחיו הבכור הכין מה שקרוי חביתה ונתן אותה על המכה. אחר-כך לקח את אחיו הצעיר לרופא. הנכד של הדוד יודע לספר, שפעם סבא דוידי שבר את היד ובגלל זה דוד יוסי שם לו חביתה על היד. יכול להיות  שהחביתה הזו היא החיטים הלעוסות מהמשנה, שאסורות בפסח?

"אין מבשלין את הפסח
לא במשקין ולא במי פרות;
אבל סכין ומטבילין אותו בהן".

קרבן הפסח נאכל צלוי. זו דרך אכילתו היחידה. אסור לבשל אותו ברוטב, אבל מותר להכין מרינדה.

"אלו עוברין בפסח:
כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.
רבי אליעזר אומר:
אף תכשיטי נשים."

קראתי ודמיינתי מחרוזת של פסטה, כמו שילדים בסרטים אמריקאיים מכינים. והנה הדמיון ממשיך, רבבות נשים שכולן עונדות מחרוזות-פסטה ארוכות-ארוכות, שמלופפות סביב הצוואר שלהן כמו תכשיטי חרוזים צבעוניים של נשים מקניה. ועכשיו למשנה: היא מפרטת מקרים ששונים מעט מהבצק הרגיל ולמרות זאת הם חמץ. לפי הפרשנים (בעיקר הגמרא) הכותח הוא מן תבשיל של חלב חמוץ. את החלב היו מחמיצים בעזרת חיטה או שעורה. בשכר היו מערבבים מי שעורים. החומץ הוא יין שהחמיץ. החומץ האדומי היה נעשה חמוץ בסיוע שעורים. הזיתום הוא תבלין המורכב ממלח, כורכום וקמח שעורים. את הזומן היו מוסיפים לתערובת הצבע והוא הכיל סובין. העמילן הוא תערובת בצקית ששמשה לכיסוי הקערה בה נילוש הבצק, שלא יתייבש. השם קולן מציין את השאריות מטחינת תבואה בריחיים, ששמשו להדבקת ניירות.  לפי הגמרא, תכשיטי הנשים אינם מחרוזות פסטה (הגמרא אפילו רומזת שזה מגוחך לחשוב שמדובר בתכשיטים: "תכשיטי נשים סלקא דעתך?" או- היעלה על דעתך שמדובר בתכשיטי נשים?), אלא תכשירים קוסמטיים שמכילים גרגרי דגנים שעשויים להחמיץ. מה שמזכיר לי את הסבון המיוחד שקנו לי, שמכיל תמציות שיבולת-שועל.

המלצה לקריאה: פרק ו' משנה ב. ויכוח בין רבי יהושע לרבי אליעזר, ורבי עקיבא שמפשר ביניהם. כל מילה זהב.

משהו לפסח: 1

יש חגים, שנראו שונים מאד בימים עברו. פסח הוא לא אחד מהם ואפשר להבין את מקורות מנהגי החג בהשוואה למנהגים מימי-קדם. לפני שאכתוב על פסח, אני רוצה להדגים את העניין על שמיני עצרת. שמיני עצרת ידוע היום בשם "שמחת תורה" ואנחנו חוגגים בו את סיום קריאת פרשיות התורה. היו שתי שיטות ידועות לנו לקריאת פרשיות התורה: השיטה הבבלית, לפיה מחזור קריאת התורה פרוש על פני שנה אחת ולעומתה השיטה הארצישראלית, בה הקריאה היתה פרושה על פני שלוש שנים (תארו לכם, שנה ראשונה כל הסיפורים הכיפיים עד יציאת מצרים, ואז בשנה השניה מצוות המשכן וקרבנות ובשלישית שוב קצת אקשן ואז החזרה על ספר דברים. מעניין). ברגע שגיליתי את שתי המסורות האלה התחלתי להתנגד לשימוש בשם "שמיני עצרת" "שמחת תורה". מכיוון שהשינוי מתחיל בך, התחלתי לקרוא לחג שמיני עצרת ולעמוד על כך שהמהות שלו היא לא סיום קריאת התורה, אלא החג, כלומר הרשות לבשל בשביל לשמוח. משם (ומפורים, שלא הצליח להתחבב עלי כפי ששמיני עצרת הצליח) התחילה להתהוות הפילוסופיה שלי אודות החגים: חגים הם מאורע שמח. כשאנחנו שמחים אנחנו חוגגים גם במאכל ובמשקה. כל תוספת למאכל ולמשקה הרי היא כפרפרת לפת. היסוד העמוק ביותר של השמחה בחג הוא זה הארצי והפשוט והגשמי. מכאן אפשר להמשיך ולספר מדרשים, אבל רק אחרי שמבינים שזה היסוד.

והנה מגיע פסח. בכל שנה אני נדהמת מחדש מכמות האנשים שלא אוהבים את החג הזה. האנשים האלה הם אשכנזים בדרך כלל (ואז הם בוכים ומלינים על מה שהם מכנים "שבוע של צום") או חולי ניקיון (ואז הם בוכים על הנקיונות המרובים שקודמים לחג). אני לא אשכנזיה ולא חולת ניקיון (כאן אמהר ואסייג ואומר שאני משתדלת מאד לחיות בסדר ובניקיון ואפילו מצפה לשלב שבו הסדר והניקיון שמסביבי יהיו קשורים פחות לרצונות של שותפות לדירה ויותר לרצון שלי). אז מנקים קצת לפסח, אז מה? ובאשר לאשכנזיות ולאיסור אכילת הקטניות, נזכרתי לפני כמה רגעים בנסיעה שלנו לדודה, ואיך שם היתה מקבלת את פנינו כמה שעות לפני ליל הסדר עם תבנית ענקית של אורז ועוד תבנית ענקית של עוף בתנור עם תפוחי האדמה הטעימים ביותר שאכלתי אי פעם. זה לא משהו שיכול לקרות לאשכנזי בבית של דודתו האשכנזיה. אין ספק שהדיונים על האורז של הדודה השניה היוו חלק מהותי בשיחה ב"שולחן עורך".

בכל אופן, פסח מגיע ואנשים לא אוהבים את החג הזה ואני נדהמת מהם. אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. שמעתי שיש גם אנשים שלא אוהבים את יום כיפור. את העולם אי אפשר לתקן בבת אחת. אני מקווה שהם ימצאו את הדרך הצנועה לחבב על עצמם את החג. בכל זאת, למה לעבור שבוע ברגשי טינה ומרמור? לאותם אנשים מוקדשות השורות הבאות, שהן אמירה קצרה והתחלתית, ללא ביסוס במחקר, על אופיו של החג בימי-קדם. ימי-קדם הוא ביטוי מאד יפה ואמשיך להשתמש בו, אולי גם בעל-פה בעזרת-השם.

אם כבר הזכרתי את יום כיפור, מסכת יומא (אני עוקבת אחרי המשניות, לא אחרי הגמרא) עוסקת ברובה (שבעת הפרקים הראשונים) המוחלט בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. רק הפרק השמיני דן במה שעבורנו הפך לעיקר היום: הצום ושאר עינויי יום כיפור. נדמה לי שאפשר לומר שמבנה המסכת מצביע על כך שמיקוד היום השתנה. פעם הייתי בשיעור של איזה רב, אני לא זוכרת מי, והרב ניסה להמחיש לנו את הפער בין יום כיפור בימינו ליום כיפור בימי-קדם (רואים איזה ביטוי נהדר זה?). הוא תאר איך נעמוד בבגדים לבנים לכבוד היום, נעמוד בשקט ובכוונה, ופתאום תשמע געיה קורעת לב שתיפסק באחת, כשהפרים מהם מקריבים את קרבנות היום ישחטו, ואחר-כך ריח הבושם שהזלפנו על עצמנו לכבוד יום-כיפור יתערב בריח של – אין מנוס מלהגיד את זה – מנגל. כי זה הריח של פר שנשרף על גבי המזבח. זה מה שאנחנו מבקשים לחזור אליו כשאנחנו מתפללים לשיבת ה' לציון. (גירסא נוספת של המשפט היתה עשויה להיות: זה מה שאנחנו מבקשים לחזור אליו כשאנחנו מתפללים לשיבת ה' לציון? אני לא זוכרת את הטון בו הוא אמר את הדברים). לעומת מסכת יומא, שמתארת חג בעל אופי שונה ממה שמוכר לנו, מסכת פסחים מאוזנת יותר. הפרקים הראשונים דנים באיסור החמץ ובאיסור מלאכה בערב פסח, שני דברים שבהחלט רלוונטיים גם באין בית-מקדש. פרקים ה-ט עוסקים בהלכות קרבן פסח ופרק י' חוזר לליל הסדר. לצד מצוות הקרבת הקרבן, שממלאה נפח גדול מהמסכת, נמצאות שאר מצוות החג והן תופסות נפח סביר יותר מאשר הנפח המוקצה לשאר מצוות יום הכיפורים  במסכת יומא. הבסיס לחלוקה זו טמון אולי במקרא: יום-כיפור המקראי ממוקד יותר בהלכות הקרבנות. לעומת זאת, ברובד המקראי כבר קיים עיסוק בהגדה, כלומר בסיפור הנס. אולי זה הבסיס ליחס ה"שוויוני" יותר למצוות שאינן קשורות למקדש.