עוד משהו על שיער

בשבת פגשתי אקס שלי. בזמנו הייתי מאוהבת בו בכל לבבי. הוא היה כל כך נורמלי. הוא היה עסוק בדברים של בנים, כמו כושר ומקצוע ריאלי, ולמד גמרא בחברותא בקביעות, והיה קצין וסטודנט כמעט מצטיין. אני הייתי סטודנטית בינונית, וההתעניינות שלי בדוגמאות שקרני השמש יוצרות במעברן דרך עלים ניכרה כבר אז. בקיצור, היינו שונים מאד, וכעבור כך וכך חודשים הוחלט שלא הפכים משלימים אנחנו, אלא הפכים סתם.

ליבי נשבר. הוא התאחה מאז, אל דאגה. אבל הייתי מסכנה מאד. ואם לחזור רגע לזה שהוא היה נורמלי, אני חושבת שהאפשרות לנורמליות קסמה לי אז מאד. אם כי, אני לא יודעת איך חשבתי שהנורמליות תתגשם. ואני תוהה, לאו דווקא לגבי קשר עם בן או בת זוג – אולי דווקא במקומות הלא נורמליים אפשר לִשְׁלוֹו (אין באמת מילה כזאת, נכון?), אולי דווקא במפגש מורכב יכולה להיות פשטות של חזרה הביתה.

לענייננו, בשבת, כשפגשתי את האקס שלי, היה לי יום שיער טוב. מה טוב. היה לי יום שיער מצוין. שמחתי מאד, כי כבר כשיצאנו הוא הקריח קלות, ואני, מתוקף היותי אשה, הסבירות שאקריח נמוכה יותר (אם כי קיימת אף היא). בשנים שחלפו מאז שיצאנו הוא הספיק להתחתן וללדת ילד, ולכתוב תזה, ומי יודע, אולי כשפגשתי אותו הוא חזר מחופשה עם אשתו והילד בצימר. הוא ממשיך להיות מוצלח ונורמלי להפליא, מלבד הקרחת, והיה ברור שיום השיער המצוין הוא אחד מנקודות היתרון היחידות שלי בסיטואציה. אז אמרתי שלום והלכתי, ושמחתי שיש לי יום שיער טוב. מה טוב. מצוין.

דבר תורה היתולי לפרשת מצורע, או: שיער – לא המחזמר

החלטתי לכתוב כמה מלים על השיער שלי.

בניגוד לדעה הרווחת, השיער שלי לא מתארך עכשיו לראשונה אחרי גלח, כי אם לשנייה. כבר היתה לי תקופה עם שיער קצוץ. שאלו אותי אז: למה עשית גלח? ועניתי להם: כי רציתי להרגיש את הרעש הזה שעושים הקוצים של הגלח כשמעבירים עליהם יד. ובאמת ישבתי שעות ארוכות והעברתי יד על הקוצים של הגלח שלי והיה לי כיף, בסך הכל. אחי גילח אותי והוא לא הסכים לעשות את זה שוב, כי הוא התחרט על זה שהוא נתן יד לקיצור שיער באורך חצי מטר (נראה לי). בכלל, כולם היו ממש דרמטיים ורק אני ידעתי כל הזמן הזה שהשיער יתארך מחדש ויגדל. כולם גם חשבו שזה צעד מרדני, אז הסכמתי איתם ואמרתי לעצמי שכנראה בתת מודע שלי רציתי תמיד למרוד והנה זה פרץ. אחר כך מרדתי באמת והפסקתי להסכים עם האמירה הזו. מה שבאמת היה מוזר זה אנשים שאמרו לי שחבל שעשיתי גלח, כי הם מתגעגעים לצמה הארוכה שלי, כשרב הזמן הלכתי עם קוקו.

כן מרד, לא מרד, כן היתממות, לא היתממות, הגלח הזה נתפס כקוריוז בעיני כולם כמעט, ולכן היה ברור שאני אאריך את השיער שלי בחזרה. הארכתי הארכתי ,הארכתי והארכתי. עברתי תקופות קשות. כשהשיער קצר יותר מסוכן ללכת לישון איתו כשהוא רטוב, כי אז קמים כמו – רציתי להגיד קיפוד אבל זה פשוט לא נכון, כי אין בשיער רטוב שהתייבש תוך כדי שינה את הסימטריה הבי-ליטרלית שיש לקיפודים – קמים עם שיער מאד לא מסודר שמזדקר לכל עבר. בסוף השיער שלי עבר את הכתפיים וחזרתי לקלוע אותו בצמה מדי פעם. הלכתי עם קוקו רב הזמן. עכשיו, מה הקטע? כשיש שיער קצר, מתקלחים וזהו, השיער מוכן. כשהוא מתארך, אם את לא עשר הבנות ברדיוס הקרוב אליך שהשיער שלהן מתייבש לו יפה מאליו, צריך לייבש את השיער במייבש שיער, או באוויר אבל אז לישון עליו כדי להוריד את הנפח שלו, וצריך לסרק אותו, וצריך למרוח עליו דברים ולטפח אותו עד אין קץ. ולי, לי יש גבולות טיפוח והם הגיעו, בזמנו, עד לשלב שבו אני צריכה לעשות פן כדי שהשיער שלי יתאים במשהו למודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו. אז אמרתי: היי, אני כבר יודעת איך אני נראית עם שיער קצר, אולי אני אסתפר? ואז אמרתי: לא, אני לא יכולה להסתפר עכשיו, די, עברתי את הגיל, אני כבר לא לובשת שרוול לבן מתחת לחצאית שלי וזה לא הגיוני. ואז אמרתי: אוי, אולי בכל זאת? וככה התלבטתי עם עצמי.

אדהכי והכי, השתמשתי הרבה בתסרוקת הרווקות המיואשות. המינוח הזה מתפשט אט-אט בזכות חברתי הטובה מ' שמשתמשת בו לתיאור כל מני בנות, אבל ברוך ה', כל הרווקות המיואשות שמסרקות את שיערן בתסרוקת הרווקות המיואשות מתחתנות ולכן התפשטות המונח נעצרת, באין מושאים שיתאימו לתיאור שהוא מתאר. בכל אופן, תסרוקת הרווקות המיואשות. מה מקורה, אתם שואלים. ובכן, בערך מסוף כיתה י"ב הבת הדתייה יודעת שהיא הולכת להתחתן. בחתונה צריך שיער ארוך (למה? האם זה עוד סעיף במודל היופי העריץ וההו-כה-לא-פמיניסטי-בושה-שאני-מחשיבה-אותו-בכלל-טפו?). בגלל שהבת הדתייה נמצאת בהמתנה מסוף כיתה י"ב עד לחתונה שלה בעיתה ובזמנה, היא לא יכולה להסתפר כל הזמן הזה. היא מאריכה עוד ועוד את השיער שלה. בד בבד עם ההארכה, היא מבינה שהיא לא יכולה יותר ללכת עם קוקו, כי היא עברה את הגיל, והיא לא יודעת לעשות צמה לעצמה או שצמות לא באופנה או משהו. אז מה היא עושה? תסרוקת פאנקית (בפ"א רפויה) ומגניבה. היא לוקחת קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה. ואז עוד קווצת שיער ומהדקת גם אותה לקרקפת בסיכה (בסוף התהליך היא לוקחת קבוצת שיער ומהדקת אותה לקרקפת בסיכה, כי היא כבר מיואשת מכמות קווצות השיער שהיא צריכה להדק לקרקפת בסיכה. אחת הסברות גורסת שהיאוש מזמן הרכבת התסרוקת הוא שהעניק לתסרוקת את שמה. כמובן, זו טעות. הרווקה מיואשת כי החתן שלה לא הגיע, ואל תתנו לאף יאוש רגעי וחולף או להתכווצות שרירים בידיים להטעות אתכם). בסוף היא מעמידה על הראש שלה קונסטרוקט מפואר של קווצות שיער שאמורות להבדיל אותה מהבת הדתייה הדוסית הרגילה, שפשוט הולכת עם קוקו. וכמו כל הדברים המייחדים, התסרוקת הזו הפכה ממיוחדג'ת לתת מגזר בפני עצמה.

בשבועות לפני כשנתיים הייתי חולה והקאתי. ובגלל אורך השיער שלי הייתי צריכה לאסוף אותו לפני ההקאות, כדי להבטיח שלא אקיא עליו, אלא רק לידו. ואז החלטתי: אני לא אקיא על השיער שלי. אני אגזור אותו. קצת יותר משבוע אחר כך הלכתי להסתפר. אחר כך הלכתי לאירוסין של חברים שלי והארנק שלי נגנב. חשבתי שאולי שכחתי אותו בעבודה – עבדתי אז בחנות במרכז העיר, וגרתי קרוב לשם – והלכתי הלוך ושוב מן החנות לדירה שלי בחושך. בכל פעם שראיתי את הצל שלי קלטתי מה עשיתי ואיך אין לי שיער. רציתי לבכות, אבל אני לא בטוחה אם בגלל הארנק שנגנב או בגלל שהייתי שבורת לב או בגלל השיער.

ואז נשארתי עם שיער קצר במשך שנה. כשהייתי עם שיער קצר, ילדים קטנים נעצו בי מבטים. אבל שוב, אני לא בטוחה אם זה בגלל שבלבלתי את מעט המושגים שיש לילדים קטנים על מגדר או בגלל שילדים קטנים תמיד בוהים. אני מניחה את זה כאן, פשוט כי חשוב לי להגיד את זה, אבל זה לא באמת קשור במובהק למשהו שהיה קודם. הייתי עם גלח, ניסיתי לספר את עצמי במספריים, הלכתי לספר שהשאיר לי ציצה אופנתית. אחרי כל פעם שהסתפרתי, הסתכלתי במראה והזדעזעתי. נראיתי כמו בחור צעיר ונאה. אמנם נאה, אבל בחור. למרות זאת חזרתי להסתפר שוב ושוב. ואז הפסקתי ועכשיו אני נראית פחות או יותר כמו ריצ'אד לואיס מרובין הוד גברים בגטקעס. רק יפה יותר. וכמובן נשית יותר בסנטימטר אחד כל חודש. זה פתר את כל הבעיות שהיו לי בתפיסה העצמית שלי.

זהו, זה מה שיש לי להגיד על השיער שלי, באופן כללי. אה, והוא מלבין. אז זה מטריד אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שזו לא מחלה. וגם לשאר העולם: שיער לבן זו לא מחלה. בדרך כלל. אלא אם אתה מצורע. אבל מקובל לומר שאין צרעת מקראית. אז כנראה שמי שיש לו שיער לבן הוא לא מצורע. בקיצור, הצטרפו אלי לטרנד המטורף של אי צביעת השיער. אפשרו לעצמכם לקבל את עצמכם כפי שאתם בנקודה שולית אחת. וזהו. כל השאר, עבודה בלתי פוסקת ורגשות אשמה. כל הזמן כל הזמן.

 

התערבות

מעשה שהיה כך היה. בן זוגה של חברה שלי הכיר לי מישהו. יצאתי איתו לשניים שלושה דייטים לפני שנתיים או שלוש, ונפרדנו. לפני כמה זמן שוחחתי עם אותו בן זוג של חברתי ושמו של המדוייט עלה. שאלתי אותו מה עלה בדבר חלומו הגדול של המדוייט להיות מפורסם בתחום פלוני, והוא אמר לי (אני חשתי בנימה של כעס כבוש) שבמקום להיות מפורסם המדוייט יושב והוגה בכוכבים. אמרתי לו: אוי, לא חבל? הוא רצה להיות מפורסם! והוא ענה לי שזה חבל, אבל הוא לא מתערב לאנשים בחיים.

החברה ובן זוגה הלינו אותי אצלם, וחשבתי על המשפט הזה כל הלילה, ובבוקר כתבתי להם, לו, בעצם, משהו בתגובה. כל זה היה לפני חודש, ותכננתי להעתיק אותם הנה. אז הנה הדברים שהעתקתי הנה, אחרי עריכה קלה.

שנית, בקשר למה שאמרת אתמול, שאתה לא מתערב לאנשים בחיים.

אני חושבת שאני היחידה שאן מתערבת לאנשים בחיים, ואם להיות כנה, הם לא נהנו מזה. הם אפילו התרגזו והחברות שלי איתם התערערה. אבל יש רק כמה דברים שאני זוכרת מהרב אה"כ, ואחד מהם – האמירה שלו, שאנחנו לא מתערבים לאנשים בחיים ובסוף זה מגיע ללא תעמוד על דם רעך. לקח לי שנים להתחיל ליישם את זה, אבל אני חושבת שזה חשוב מאד, מכיוון שאנשים חיים את הפרדיגמות שלהם – גם אני חיה את הפרדיגמות שלי – וזה מקשה עליהם מאד לראות אפשרות לטעות: כל מעשה שהם עושים מתפרש מתוך הפרדיגמה ולכן הם בסדר. דבר נוסף הוא, שבאופן פרדוכסלי, ככל שאנשים חכמים ורגישים יותר כך הם מסוגלים לפחות הרהורי תשובה על דרך התנהלותם בעולם, מכיוון שהם לא מאמינים כל כך באפשרות שהם טועים (שהרי הם חכמים ורגישים). ודבר אחרון – פעמים רבות, פסיכולוגים, שאנשים נעזרים בהם, לא משמשים את האנשים לעבודת המידות כי אם לחקירה של המניעים שלהם, שהיא יפה ונחמדה כשלעצמה ואולי אפילו מביאה למסקנות קיומיות, אבל לא כוללת עבודה על כוחות הנפש. ובגלל שלושת מעגלי הבטון המזויין הזה סביב הנפש האנושית, שמונעים ממנה הרהורי תשובה, כדאי להתערב לאנשים בחיים. סדק בחומת בטון עשוי להישאר בה שנים ולא להשפיע בהרבה על חוזקה, אבל יש אפקטים מצטברים שעשויים להיטיב. שה' יברך אותנו במאור פנים ונזכה לשבירת מחיצות ולמפגשים אמתיים עם העולם ועם האדם.

איכשהו אני מרגישה שאני נפגשת עם הנושא הזה הרבה בתקופה האחרונה. הזכירו לי כל מני דברים שעשיתי ששינו מאד את המציאות עבור חברות שלי, ותהיתי על דברים שלא עשיתי וגם הם שינו את המציאות עבור חברות אחרות שלי. הפגישות שלנו מגיעות בעיקר ממקומות שאמורים להיות חיוביים, כביכול, כאלה של הקשבה לעצמך ולא לקולות זרים. אני מרגישה שלצערי אני פוגשת את הקליפות של המצב הזה, כשההקשבה לעצמך אוטמת את הלב מהיכולת לשנות משהו. יוצא שאני מיסיונרית, ובאמת עדיף כנראה שאשתוק, אז אולי זה מה שאעשה, ואולי לא. אני יודעת, זה באמת נושא מורכב. אבל הלוואי שהבחור הזה יהיה מפורסם בתחומו. יש לו ראש על הכתפיים, וממילא הכיוון שלו לא היה אסטרונומיה והכוכבים מיותרים לחלוטין, במקרה שלו.

 

_______________________________

וחזרתי שוב, כהרגלי, אחרי חצי שנייה, לבדוק אם יש שגיאות כתיב, ומצאתי כאלה ותיקנתי. ואז חזרתי שוב, כי אמרתי: את אומרת להתערב ולא תוחמת את ההתערבות שאת מתכוונת אליה, ובכלל, חצי מהחיים שלך כועסת על אנשים שמתערבים לך בחיים, ולא שמחה בהם. ואז החלטתי להשאיר את זה ככה מלא סתירות, כדי שתהיה אחדות מסויימת בעוד כולנו מבינים שזה נושא מורכב.

בלי הקוקו והסרפן

אני פותחת בהתנצלות על המגלומניה המובנית במה שיכתב כאן:

סליחה.

ועכשיו, מעשה שהיה כך היה. ישבתי עם א' ושוחחנו בנעימים. א' אמר, שהוא חושב להתחיל להיעלב מחברים שלו, שמשדכים לו נשים כאלה ואחרות לבליינד דייט. אמרתי לו: א', אתה יודע שאתה לא צריך להיעלב. הם פשוט תופסים נקודה מסוימת בך ולפיה משדכים אותה. והנה אני מפרטת מה אנשים חושבים עלי ולמה הם מכירים לי אדם כזה או אחר. לא שא' קורא כאן, אבל אולי לתועלת הציבור ועד שאני אהיה (זמרת, שחקנית ודוגמנית) מפורסמת ואתבייש בחוכא ואיטלולא שכזו שמיוחסת אלי, הנה מוגש כאן המדריך השלם, עם עוד כמה מילים על כך שאני באמת יוצאת עם בחורים נהדרים, מה שנקרא, סבבה והכל, אבל… ושאוסף המוזרויות הזה לא מייצג אותם, אבל ככה הרבה יותר מעניין. מתחילים.

דרדס

חושבים עלי ש: אני נמוכה.
ולכן מכירים לי: גברים נמוכים ממני. מדובר בהישג רציני, כי אני קצת יותר ממאה ושישים סנטימטרים (גובה ממוצע לנשים בישראל, מתחת לממוצע לגברים בישראל), מה שגורם לכל מי שגבוה ממני לראות אותי כדרדס בין בני תמותה חרף מחאותי הרמות (זה גובה ממוצע לנשים בישראל!). כמובן, כל הגבוהים חושבים שיש גובה אחיד לכל הנמוכים, או כמו שאמרה לי מ': כן, הוא בגובה שלך, קצת יותר, קצת פחות. ובכן מ', עם הקצת יותר אני יכולה להסתדר. עם הגובה שלי אני אתמודד, הרי אף אחד מאיתנו לא הולך יחף. עם נמוך ממני קצת קשה לי. אני מרגישה כמו הענק מהענק וגנו. כדי להוסיף חטא על פשע, משדכים לי בחורים רזים ממני. המשקל שלי הוא לא אחד הדברים שיש לי תסביכים לגביהם. כל אחד ותסביכיו. גם נמוך ממני וגם רזה ממני, זה אומר שאני מרגישה כמו הענק ששכן על האפונה של ג'ק, שהיה, כידוע, גדול מהענק של הענק וגנו פי כמה.
יוצא הדופן שעלול לגרום לנו לחשוב שאין לי העדפות בתחום: היה בחור אחד, שהייתי מאוהבת בו עד כדי רצון לרקוד על הגגות, שהיה נמוך ממני ורזה ממני.

איינשטיין

חושבים עלי: שאני חכמה.
ולכן מכירים לי: גברים חכמים. מה זה חכמים? או-הו. קוראי קאנט בשפת המקור, עם התרגום לעברית בצד, כדי לעלות על טעויות ובחירות לא-מוצלחות של המתרגם. מחשבי פאי עד הספרה המאה אחרי הנקודה, וזה כשמעירים אותם באמצע הלילה והם מטושטשים – ככה, ביום, הם מגיעים עד הספרה השלוש-מאות. פוסט-דוקטורנטים לפיזיקה תאורטית שעושים את זה במקביל לדוקטורט בלשון. לא עברית, חלילה. לשון אחרת. סוואהילית, למשל.
יוצא הדופן שעלול לגרום לנו לחשוב שאין לי העדפות בתחום: הממ. הממ. אם כי אני מודה שבדרך כלל לא זו היתה הסיבה. היא רק הצטרפה לשלם הגדול מסך חלקיו, ככל הקלישאות של סיום מסכת דייטים.

פסיכיאטר

חושבים עלי: שאני רגישה.
ולכן מכירים לי: גברים מתוסבכים. גברים שאמא שלהם סירסה אותם במשך שלושים השנים האחרונות (והספירה נמשכת). גברים שלא מצליחים לדבר ליד נשים שלא על פוליטיקה. גברים שבטוחים שהעולם שונא אותם, גברים שעסוקים בלהשליך עלי את התכונות שלהם ואת הרושם שקבלו ממני בחמש הדקות הראשונות של הדייט. לגברים עלי לומר: אנא, העמידו פנים. זה הצליח לבן המלך של רב נחמן, ואף אחד לא ידע שהוא בעצם הינדיק, וגם אתם יכולים להעמיד פנים לאיזה דייט או שניים שאתם נורמליים לחלוטין לפני שאתם נופלים עלי בכל כובד משקלכם. אני מעמידה פנים שאני נורמלית לחלוטין לפני שאני נופלת עליכם בכל כובד משקלי. למשדכים עלי לומר: רגישה רגישה, אבל לא אוכל לחסוך לחבר שלכם עלות טיפול פסיכולוגי. הפנו אותו ויראה ישועות, ויפה שעה אחת קודם.
יוצא הדופן שעלול לגרום לנו לחשוב שאין לי העדפות בתחום: מה קרה לכם! אני אוהבת גברים מתוסבכים. אבל כאלה שאני מתאהבת בהם ואז מגלה שהם מתוסבכים, לא כאלה שמכירים לי ומתגלים כמתוסבכים אחרי כמה דייטים. או דקות.

מיוחדת

חושבים עלי: שאני מיוחדת.
ולכן מכירים לי: גברים עם תחביבים. אופי לחם שאור עם שמרים שמקורם בקליפת שזיף סנטה-רוזה, הכל תוצרת בית, ורצוי שהם יהיו אלה שנטעו את עץ השזיף (סלואו פוד או לא סלואו פוד?). חובבי האזנה לגרמופון שלא מוכנים להאזין לקטעי יוטיוב. צוללנים שמעדיפים את המים של עזה על המים של אילת. מקפלי אוריגמי. כמו כן,  גברים בלי תחביבים. שונאי אדם, מתעבי ערים, אדישים לחיים, הלא הם בני הצד האחר של היחוד ושל אחותו החורגת, המיוחדות.
יוצא הדופן שעלול לגרום לנו לחשוב שאין לי העדפות בתחום: יש לי העדפות! תנו לי מישהו שהתחביב שלו הוא מסאז'. אני מסתכלת על זה כעל השקעה לטווח ארוך. נצא לדייטים בגן סאקר, נשתה מי ברז עם טעם לוואי ונהגה במושכלות. אחרי החתונה, לא יהיה לי יותר מתח בחגורת הכתפיים.

משקפיים

חושבים עלי: שאני סמולנית.
ולכן מכירים לי: סמולנים. סמולנים זה לא שמאלנים. שמאלנים היו יכולים לארגן לי כרטיס חינם להפגנה בשייח' ג'ראח. הסמולנים נמנעים מפעולות כאלה. הם מעדיפים לשבת בבית (קפה), להרכיב משקפיים עבי-מסגרת (חברים, הצעקה האחרונה היא משקפי שנות השמונים, גדולים כאלה עם מסגרת מוזהבת, כמו אלה שהרכבתם עד כיתה ד') ולהפיץ בשורות כמו "א-להים, כיש אובייקטיבי, זה מה-זה פאסה", ו"אין דבר כזה עם יהודי", ו"אני בעד הלכה, אבל כזאת שאני קובע".
יוצא הדופן שעלול לגרום לנו לחשוב שאין לי העדפות בתחום: לא היה כזה, אבל המנהג שלי להימנע – מדי פעם – מויכוחים אכן עלול להטעות אנשים לחשוב שאני אוחזת בכל מני דעות. כאן המקום להגיד: יהיו דעותי אשר יהיו (והן אכן יהיו), אני מתכוננת לשתף פעולה עם הגננות כשהן יספרו לילדים שלי שאברהם אבינו הוטל לכבשן האש ושרחל מסרה ללאה את הסימנים. בואו ניצור כלים לפני שאנחנו שוברים אותם. סבבה? סבבה.

איך אפשר לכתוב ככה בלי לציין את-

לא מכירים לי: גברים דמויי נפתלי בנט (מהנדסים קובעי עיתים לתורה שעומדים בראש מחלקת ההתנדבויות של השכונה שלהם ובין לבין מתאמנים לטריאתלון), דוסים של מרכז או של המרכז (ישתברו הקולמוסים עד שאצליח לבנות פה משהו).

אוהבות להכיר לי: את האחיינים שלכן, או את הבנים שלכן. בדרך כלל האינטרס שלכן ברור: אתן רוצות שהוא יעוף מהבית ותוכלו להפוך את החדר שלו לחדר קיפול כביסה. קיום האינטרס שלי, לעומת זאת, מוטל בספק.

נוטים להתחיל איתי: נהגי מוניות, גברים מעל גיל ארבעים, הומלסים, אלכוהוליסטים, ברסלברים או השילוב האולטימטיבי: נהג מונית בן חמישים שעקלו לו את הבית, הוא נוטה לשתות יותר מדי אלכוהול ועכשיו פנה לתורת ברסלב כדי להפיג מעליו את הכאב.

ולסיום, נשאלת השאלה: איפה הם, הבחורים ההם, בלי הקוקו והסרפן? ובכן, הם ידידים שלי. יש סטטוס קוו ואנחנו לא מפרים אותו. נ-קו-דה.

פשטידה לשבת

פשטידה לשבת

ביום שלישי הייתי בבית הקפה בבית זית, ואכלתי שם פסטה טרייה וטעימה מאד, ברוטב עגבניות ושמנת, במחיר מופקע. בית הקפה בבית זית שוכן במשתלה עשויה היטב, עם בריכות מים קטנות וריהוט גינה עם סגנון משלו, ומלצריות שזופות ומקועקעות קלות, שעונדות … להמשיך לקרוא

פשטידה לשבת

ביום שלישי הייתי בבית הקפה בבית זית, ואכלתי שם פסטה טרייה וטעימה מאד, ברוטב עגבניות ושמנת, במחיר מופקע. בית הקפה בבית זית שוכן במשתלה עשויה היטב, עם בריכות מים קטנות וריהוט גינה עם סגנון משלו, ומלצריות שזופות ומקועקעות קלות, שעונדות שרשרות זהב (או "זהב") ארוכות עם תליונים בצורת עלה או לב.
בפעם האחרונה שהייתי שם היה לילה, והיה קר מהרגיל לעונה – לבשתי את המעיל או את הז'קט? אני זוכרת את הבגדים והנעליים – ולא נהניתי. הייתי עצובה מאד, ובסוף העצב הלכתי לרחביה, אבל לא אכלתי שם חביתה ועגבניה וזיתים וטחינה, רק ישבתי על השטיח הירוק ושיחקתי במשחק השקט, כי הסנטר שלי רעד מאד, ולא רציתי להתחיל לבכות. בסוף בכיתי, והכל הסתדר, אבל גם כלום לא הסתדר.
כשנסעתי לבית זית השבוע, התכוונתי בכלל לנסוע לקפה איתמר, שגם הוא במשתלה, אבל יותר פראי. הייתי שם בשבוע שעבר, לכבוד יום ההולדת שלי, וקיבלתי שלוש מתנות. אבל פספסתי את הפנייה לבגין, אז נסעתי לבית זית במקום.
בקושי מצאתי את בית הקפה, כי לא זכרתי איפה הוא מהפעם הקודמת. אבל אז ישבתי מתחת לטפטפות, שהתיזו מים וציננו את הסועדים, וקראתי ספר שקיבלתי בקפה איתמר, ואכלתי פסטה ושתיתי מים, ומסביבי התחלפו הסועדים, כי היו לי שעתיים להיות שם, ולהם היו פחות. את הזוג בגיל העמידה (היא עם כיסוי ראש טורקיזי והוא עם שפם מאפיר) החליף זוג בתחילת שנות השלושים לחייהם. הם עשו רושם של שני מתכנתים שיצאו לחופשה בירושלים במקום בגליל. אולי הם לקחו רק יום אחד של חופשה, רק לטעום מהדרור ולחזור לעבודה. האישה הסתכלה במכשיר הטלפון שלה, שהודיע על הודעות לעיתים תכופות, ומדי פעם חייכה וצמררה אותי, כי החניכיים שלה היו מוזרים מאד. היה משהו עייף בחיוך שלה, ואחרי שהיא אמרה לבן הזוג שלה שהיא כל כך שמנה, וחייכה שוב, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא בהריון. האוכל שלהם הגיע, והאישה אמרה שהיא חייבת לצלם אותו, וצלמה אותו. חשבתי על כל תמונות האוכל שאנשים מעלים לפייסבוק, וכמה זה מגוחך, ואז נזכרתי שגם אני עושה את זה לפעמים כי אוכל יכול להיות כל כך יפה.
הנה, למשל, הפשטידה הזו:

פשטידת גבינה

היא יפה למדי, ובדרך כלל גם טעימה מאד. שנים שלא אכלתי אותה. בפעם האחרונה שהכנתי אותה, זה היה בערב שבועות אומלל כלשהו. עמדתי במטבח עם אחד הבחורים היפים ביותר שיצא לי להכיר, זה שהיופי שלו מתחרה רק עם חוסר היכולת שלו לתקשר, ואולי זה רק איתי. הוא שאל מה אני מכינה והסברתי לו על הבצק ושיבחתי את הפשטידה הזו, שהיא בכלל קיש, אם מתעקשים.
בערב הייתי בארוחה שיצא ממנה משהו ממש טוב, שנהרס והפך להיות ממש רע, אבל הפשטידה שלי לא היתה טעימה בכלל. לא אני אפיתי אותה, לא היה לי תנור. השארתי אותה אצל המורה שלי. דפקתי בדלת של השכנים שגרו ממול לבחור היפה וגיליתי שהמורה שלי לאנגלית גרה שם, והיא אפתה בשבילי את הפשטידה.
יצא לא טעים, וגם כל נגררות האירועים מערב שבועות ההוא הסתבכו מאד, והותרו, ואז שוב הסתבכו ועכשיו הן נראות כמו חוט שנפרם, מסולסל ועייף.
אבל הפעם הכנתי את הפשטידה והיא נראית בסדר, ואולי אפשר לתקן דברים.

פעם דיברתי עם חברה שלי, והיא סיפרה לי, איך מדי פעם היא הולכת לראות מישהו שהיא אוהבת ולא אוהב אותה בחזרה. החברה הזו היתה מוצאת תירוצים לדבר איתו בכל מיני הזדמנויות. לא היו לו יכולות טלפתיות יוצאות דופן וכך הוא אף פעם לא הבין, שלמרות שהיא אומרת "אה, רק רציתי לשאול אותך על משהו", היא התכוונה לומר "אולי תצא איתי כבר? אני מחכה לך המון זמן, ואתה בכלל לא יודע. בעצם, אל תצא איתי. תהיה חבר שלי. אל תבחן אותי, פשוט תחיה איתי, מולי, לידי. אולי תאהב אותי?"

יום אחד היא ספרה לי על אחת הפעמים האלה, איך נפגשה בו כאילו במקרה ומצאה תירוץ לדבר איתו. בסוף השיחה הוא אמר:"זהו? זה כל מה שרצית?" והיא אמרה שכן, וחזרה על גרסת הכיסוי שלה לאיך פגשה אותו, כאילו במקרה. הוא חייך והם נפרדו לשלום. שאלתי אותה למה היא לא בקשה ממנו שיהיה חבר שלה, והיא ענתה, שפחדה לשמוע לא.

ברבות הימים, גם אלה הופיעו לכבוד ט"ו באב:

הסיפור של אמור ופסיכה

קוראים לי איציק אני חושב שהעולם יפה

אחד האיחולים שמעצבנים אותי הוא "בקרוב אצלך". יש אנשים טובים ממני, בעלי עין טובה ונפש רחבה, שאומרים שלא צריך להיות איכפת מכל האנשים שאומרים "בקרוב אצלך". שהרי אם כבר איכפת למישהו, איכפת לנשמות הטובות שבאות לאחל את האיחול: הן רוצות בטובתך ומקוות שגם אתה תזכה באושר, ובקרוב. אני תמיד ידעתי שאני קטנונית וילדותית ולא מצליחה לראות את התמונה הכללית, ולכן קשה לי לעמוד מול גברות משופמות ומזוקנות, שמאחלות לי "בקרוב אצלך" ומגדילות לעשות ומציעות לי לצאת עם אחד, מוישה זוכמיר, שאמנם פיסח וחיגר הוא, אך בעל לב טוב. אני מודה שגם מול גברות מטופחות ומפורכסות שלא מציעות לי הצעות מגונות כאלה לא קל לי לעמוד. ובכל אופן-

חשבתי על כל האיחולים האלה, שהם כדריכה על יבלת (לפחות לכדי זריית מלח על פצע אינם מצליחים להגיע). מדוע הם כדריכה על יבלת? למשל, משום שלפעמים, מדי פעם, אני מסתובבת בעולם הזה שבורת לב (אל דאגה, זה בכלל לא טרי, אני פשוט סוחבת באובססיביות דברים שהיו ואינם עוד), וכל אמירה כזו מזכירה לי את שהיה ואיננו. או למשל, משום שבנוסף לקטנוניות ולילדותיות שלי אני רגישה יתר על המידה ובמקום לשמוע את האיחול אני שומעת את הגערה ואת הציפייה. ובניסוח פחות מנוסח- נראה לכם שאתם חברים שלי? אתם יודעים עם מי אני נפגשת? עד כמה אני משתדלת? מה אני רוצה? מה אני עושה? אולי תרדו לי מהגב, נודניקים?

מן הון להון התאסצצו לי אסוציאציות והתחלתי לחשוב אודות המדרש על חנה ופנינה. התקציר הוא כזה: התנ"ך מספר (בספר שמואל) על אלקנה, שהיה נשוי לשתי נשים: חנה העקרה ופנינה האם לילדים. פנינה היתה מכעיסה את חנה על כך שאין לה ילדים, ובלשון הכתוב – "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א', פרק א, פסוק ו'). המדרש מטפל בפסוק הזה באופן מופלא, לטעמי: "מה הוות אמרה לה: זבנת לברך רבה סודר ולתניינא חלוק?" (מדרש שמואל פ"א ח). ובתרגום חופשי: פנינה היתה באה אל חנה ושואלת אותה: קנית לבן הגדול שלך צעיף ולבן השני חלוק? ואם יורשה לי להוסיף, היא היתה ממשיכה ואומרת:: "אוי, שכחתי! אין לך ילדים… סליחה, לא התכוונתי, לא התכוונתי". המדרש מתאר את פנינה בתור דורכת-על-יבלות (שלא לומר זורת-מלח-על-פצעים) סדרתית.

עכשיו אתם בטח שואלים למה הבאתי את זה ואיך אני משווה אישה עקרה והתאכזרות איומה לאיחולי "בקרוב אצלך" תמימים (למרות שכבר אמרתי שקשה לי לראות את התמימות שבהם). ועוד, אתם תוהים בינכם לבינכם האם אני מנסה לומר שהרווקות ריקה כמו שהעקרות עקרה.  ובכן, צר לי לאכזב. אני לא חושבת שהרווקות ריקה כל כך. למעשה, אני מרגישה שהחיים שלי מלאי תוכן. ובאותה נשימה תנו לי לאחל לעצמי למצוא את אהוב ליבי במהרה, כי עוד אחד זה הרבה יותר נחמד. התשובה היא שהבאתי את המדרש לא כדי להשוות חס וחלילה, אלא כדי להזכיר לעצמי ולכל מי שירצה לשמוע, שחוסר טקט תמיד היה קיים. הוא שם, ואנשים מתערבים לאנשים אחרים בחיים כשלא היו צריכים להתערב, ועומדים שקטים מנגד דווקא במקרים בהם התערבותם רצויה, ופשוט אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה.

ועכשיו, תסלחו לי. השמש זורחת, הציפורים מצייצות והעולם יפה, בסך הכל, גם אם דרכו לי על היבלת. אז אני הולכת לחיות (תוך ידיעה רצופה: העולם הזה טרגי. בלי להגזים).

__________________________________

הערת שוליים:
אגב, לאחרונה שמעתי הרבה "בקרוב אצלך". עמד לידי בן-דוד שלי והעיר, שהוא לא מבין למה כולם מאחלים לי להיכנס לביצה הזו. לידי וליד בן-דוד שלי עבר מכר, חבר של ההורים שלי. בן-דוד שלי סיפר גם לו את ההתחכמות הצינית הזו ובתגובה שאל המכר: אתה נשוי? בן-דוד שלי ענה שכן, ונראה קצת נבוך. המכר המשיך לשאול: ומה, זוגיות זה כל-כך רע? ענה בן הדוד: תראה, זה תלוי. המשיך המכר: מה שתלוי מתייבש.